המתחים בין ארבעת המנהיגים, הטעויות הפרלמנטריות הראשונות, הנבחרים שמנסים להתרגל למציאות הפוליטית החדשה ואחד אל השני, וההליכה המחודשת לבחירות
הישיבה המכרעת התקיימה ביום ראשון, 2 ביוני. חמישה ימים אחרי פיזור הכנסת וההליכה לבחירות חדשות. התנאי היסודי היה ברור: בלי המשך הסכם הרוטציה, יש עתיד לא יהיו חלק מהחיבור שנקרא 'כחול לבן'. בכירי האיחוד הדפו במשך ימים שאלות על העניין, כמו גם הפצרות לחשב מסלול מחדש ולהציב את גבי אשכנזי בראש הרשימה כמועמד לראשות הממשלה.
בני גנץ, יאיר לפיד, משה (בוגי) יעלון וגבי אשכנזי סגרו את עצמם במשרד מאולתר, הצופה למזח של יפו העתיקה. על השולחן קפה, סודה. והסיגריות של אשכנזי. כשעתיים ישבו ארבעה אגואים, עם מטרה אחת. לנקות שולחן ולהגיע להסכמות. כל אחד מהם משוכנע שהוא הבחירה הטובה ביותר לראשות ממשלה, זה ברור. לכל אחד מקורבים, שחלקם לחצו לכיוונים שונים לגמרי. אבל הפור היה ידוע כבר בכניסה לחדר. רצים יחד, אותו הדבר, כמו בפעם הקודמת. נלמד מהטעויות שהיו, נעשה את זה טוב יותר. נתניהו עשה לא מעט שגיאות אחרי ניצחונו הזחוח – וכישלונו ההרבה פחות זחוח באי־הקמת הממשלה. בדרך הבינו עוד בוחרים, כנראה, את להיטותו למלט את עצמו מאימת הדין, גם אם זה אומר לזרוק לעזאזל את עקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק. זו ההזדמנות האמיתית, מבחינת הרביעייה הזו. וזה גם מה שאיפשר להם לצאת מאותו חדר קטן ביפו עם הסכמות, בדרך ל־17 בספטמבר 2019, יום הבוחר מספר שתיים השנה.
הפיל בקוקפיט
אם תשאלו את נבחריה של כחול לבן מהו ההישג הגדול ביותר שלהם בארבעת החודשים מאז הוקמה המפלגה, הם יענו בלי היסוס. לא ההפגנה המרשימה ברחבת מוזיאון תל אביב ושאר המחאות, וגם לא 35 המנדטים של המפלגה, שישה יותר מקדימה שהייתה מפלגת שלטון. ההישג הגדול טמון בעובדה שאיש מחברי הכנסת לא ערק (בינתיים) לליכוד. והיו פיתויים. עם גדי יברקן האנונימי גיששו מטעם נתניהו על תפקיד שר הקליטה, למשל. את עומר ינקלביץ' לחצו בכל דרך אפשרית, כולל באמצעות אמה, לא פחות. "ובכל זאת כולנו עדיין כאן, מאמינים בכחול לבן", הם אומרים, יודעים שבכל רגע הכל עלול להשתנות.
אחת ממפלגות האופוזיציה הגדולות ביותר שהיו כאן הולכת על תהום דק מאז הקמתה בליל שימורים אחד, לפני כארבעה חודשים. מה שהיה יכול להיות נמר אימתני, התגלה כחתול. לעיתים רושף, לעיתים מכורבל ומנומנם. אפילו המאבק בחוק לפיזור הכנסת התנהל באופן מגושם. לא תמצאו שם שועלים פוליטיים שיבחשו מאחורי הקלעים ויעשו חיבורים שיפילו את המהלך. פה ושם ציוץ או פוסט. נאום קצר בכנסת, ריאיון. אצלם לא תמצאו בריקדות או צמיגים בוערים, גם לא כמטאפורה, אלא רק רצון נואש לאיזושהי לכידות, שעדיין איננה קיימת במציאות.
סדקים מאיימים היו שם כבר עם ההקמה. ארבעת בכיריה של כחול לבן אינם מתלהבים זה מזה. גם חלק מחברי הכנסת עוינים את חברי הקוורטט הבכיר. באיחוד המפלגות הצעיר הזה, החברים עדיין מתקשים להגיע להסכמות על נושאים עקרוניים, כמו גם על ענייני מנהלה. עד היום אין להם דובר משותף, גם לא מנכ"ל. משרדי כחול לבן נסגרו אחרי הבחירות; כל אחת משלוש המפלגות, יש עתיד, חוסן לישראל ותל"ם, פועלת ממשרדיה. אפילו אתר האינטרנט המשותף אינו פעיל, תקוע עדיין בתקופת הבחירות. גם אם ידבקו וייצרו תמונת מראה של הבחירות האחרונות, לקראת ההליכה הנוספת לקלפי – סכנת הפירוק עדיין שם.
ב"קוקפיט" (כפי שהוא מכונה על ידי רביעיית המנהיגים) יש פיל ענק. בני גנץ רוצה להמשיך להוביל את המפלגה, יאיר לפיד בטוח שהוא טוב יותר מגנץ, גבי אשכנזי משוכנע שהוא הראוי והפופולרי מבין הארבעה, משה יעלון סבור שהוא המנוסה מכולם. "הפיל הענק הוא העיתוי והצורה שבה ייפתחו הקרבות בין ארבעת הקודקודים", אומר אדם המעורה במפלגה.
במוקד יהיו גנץ ולפיד. הם יעוררו את רוב תשומת הלב. בסך הכל, הם מחבבים זה את זה. יחסים שרחוקים מהשנאות היוקדות של הצמדים הפוליטיים, רבין-פרס, שמיר-שרון, אולמרט-לבני, נתניהו-כל־מי־שעבד־בקרבתו. הם משוחחים בפתיחות על כל נושא, לא מוליכים שולל, פתוחים, גלויים, אפילו מצאו קרבת משפחה רחוקה ביניהם. בכל הזדמנות מצטלמים ביחד מחויכים. שמח כאן בכנסת, כתב גנץ בטוויטר מעל לאחת התמונות האלה, שבה נראה מצחקק עם לפיד במליאה. שמח גם יהיה. שניהם שואפים להגיע ללשכת ראש הממשלה. זה יביא לעימותים, אומרים במערכת הפוליטית. "גנץ לא מפקיר פצועים בשטח, לפיד בהחלט יכול להפקיר איזה פצוע או שניים. על הרקע הזה, כחול לבן לא תשרוד", מתפייט פוליטיקאי־עבר עתיר ניסיון.
הפופולריות של אשכנזי
למרות החיבה הטבעית, לפיד וגנץ החלו לצחצח חרבות לקראת מערכת בחירות חדשה מיד אחרי שהקודמת הסתיימה, מנהלים תחרות סמויה. אדם המכיר היטב את שניהם אומר שלפיד, שוויתר על המקום הראשון בלב כבד מתוך ציפייה להבסת נתניהו, ייקח קשה את הסיבוב השני בפורמט דומה. יועציו הקרובים, הלל קוברינסקי ודני וסלי, עדיין חולמים להביא את לפיד למשרד ראש הממשלה. הפעם הם כאן כדי לתת עבודה, ללכת על כל הראש. כשהדד־ליין של נתניהו התקרב, והמשבר עם ליברמן התברר כאמיתי לגמרי, המערכת הפוליטית החלה לדבר על בחירות נוספות. בשלב הזה, לפיד הודיע שאינו מחויב להסכם הקודם. "נקיים על זה דיון". כשהבינו שבחירות כנראה יהיו, לפיד כבר לא חזר על הדברים, אלא נאלם דום. יעלון ואשכנזי מיהרו לתקן את הנזק והכריזו שהכל נשאר אותו דבר. גנץ יוצב מול נתניהו.
אדם המכיר מקרוב את כחול לבן אומר שאם גנץ יוותר על הבכורה, הוא יעשה זאת לא עבור לפיד אלא עבור אשכנזי. גנץ ואשכנזי, שלא היו קרובים מדי בשירותם המשותף בפורום מטכ"ל, התקרבו לאחרונה, הניחו את המחלוקות מאחוריהם ופיתחו מערכת יחסים סבירה. זה לא היה קל. כעסים היו בעבר. אשכנזי חשב שגדי איזנקוט עדיף על גנץ כמחליפו ברמטכ"לות. גנץ, כרמטכ"ל, מנע את קידומו של תא"ל אבי אשכנזי, האח של. בנסיבות מסוימות, על פי אדם המכיר את שניהם, אם הסקרים ידרשו זאת, גנץ עשוי לוותר על המקום הראשון למען אשכנזי. בסביבת אשכנזי אומרים שהוא לא עסוק בחישובים כאלה, הוא עדיין בשלב של ההתלמדות, "מתלהב מהכנסת כמו ילד שרק נכנס לבית ספר חדש".
ביש עתיד, בכל מקרה, יש טקטיקת מדף מוכנה לעת משבר. היפרדות מכחול לבן. המוסדות הארגוניים נפרדים לגמרי ולא נטמעו למפלגה אחת, למרות הצהרות הפתיחה בהקמת הרשימה. במפלגתו של לפיד יציגו אותו כיחיד שנלחם בכל הכוח בנתניהו. זה שהשכיל להיות תוקפני במידה הראויה. יטענו שרק הוא מסוגל להביא קולות של מאוכזבי נתניהו, לעומת גנץ שיקבל אצלם תדמית של רפיסות. כבר במהלך הקמפיין, חלק מאנשיו של לפיד רמזו שגנץ אינו חד מספיק. יש במפלגתו של לפיד מי שמשוכנעים, למרות הסקרים טרום האיחוד, שהוא יכול לנסוק במהרה ולהגיע להישג גדול.
לפני הבחירות האחרונות הסוקר של לפיד, מארק מלמן, ניבא 37 מנדטים לכחול לבן, הייתה הרגשה שהכוכבים הסתדרו בצורה חד־פעמית, יוצאת דופן, אומר אדם המקורב ללפיד. כעת התחושה שם שהשמיים הם הגבול, הכוכבים שייכים לעבר, עכשיו אפשר לעוף הרבה יותר גבוה. כל נאום תוקפני נגד נתניהו, בכנסת, בתקשורת, מעל בימת ההפגנה, מקרב אותם, לדעתם, אל לשכת ראש הממשלה.
גנץ, על פי אותו אדם שבילה שעות ארוכות עם שניהם, רואה בלפיד נטל שעלול להפריע לו לכבוש את אותה לשכה עצמה, שלפיד משתוקק להגיע אליה. העוינות של החרדים כלפי לפיד בולמת כמעט כל מתמטיקה שלטונית אפשרית בהמשך. גם ההתלהמות נגד נתניהו, לדעת חלקם, עלולה להרחיק בוחרים רבים. ההבטחה של לפיד "למרר את חייו של נתניהו מהאופוזיציה" עוררה אי־נוחות בסביבת גנץ. זה לא הסגנון שלו. בסביבתו בטוחים שבהנהגתו יוכלו הפעם להגיע ל־40 מנדטים בקירוב ולהרכיב את הממשלה הבאה, אולי גם בלי לפיד. אדם המכיר היטב את גנץ אף מרחיק לכת ואומר שהליכי הפירוק כבר החלו מתחת לפני השטח, וכי משבר בדרך להגשת הרשימות יקל על חוסן לישראל להיפרד מלפיד. האסטרטגיה הייתה מוכנה. יציגו את לפיד כמי שקרוב בדעותיו למרצ, ילדותי וחסר ניסיון. גנץ, לעומתו, מנהיג ראוי, שקול, לא מתלהם, בוגר, זה שאפשר לסמוך עליו, שפונה לקהלים רבים, מדבר אל מצביעי הימין הרך ולמגזרים רחוקים, מהחרדים ועד הערבים. ועדיין, הגורמים המכריעים בכחול לבן, נדמה, סבורים שלפיד הוא נכס. בזכות ניסיונו והבנתו הפוליטיים, בזכות יכולותיו התקשורתיות, וגם המערכת המפלגתית המשומנת שמאחוריו.
מאבקים סמויים וסמויים פחות
המלחמות הקטנות בין השניים מתרחשות מתחת לפני השטח ללא הרף. חיבה יחסית יש, אבל התלהבות – פחות. בסביבת לפיד יש מי שמעדיפים שגנץ יתאדה, יתפוגג לאנשהו, יחזיר אותם לימים שבהם חגגו את עצמם לבד. אבל שניהם שם, ישנם, נאבקים בשקט כמעט על כל דבר. כך לפיד העדיף את פרופ' יפעת ביטון לתפקיד מבקרת המדינה, גנץ הטיל וטו בטענה שביטון מזוהה עם הקרן החדשה לישראל והעלה את שמו של גיורא רום (שהציע עצמו), שהוכרז בסופו של דבר כמועמד האופוזיציה לתפקיד.
קרב קטן מתנהל ברשתות החברתיות. בשלושת השבועות שבין הבחירות להשבעת הכנסת, לפיד הספיק להעלות 16 פוסטים בפייסבוק ולצייץ 18 פעמים בטוויטר. גנץ יצא לחופשה באיטליה והספיק לנפק 15 ציוצים, יעלון ואשכנזי עם פוסטים וציוצים ספורים. זמן קצר אחרי ישיבת הסיעה בשבוע השני לכינון הכנסת, לפיד כבר העלה לפייסבוק סרטון עם נאומו. גנץ הקדים אותו במעט, אבל העלה רק תמונת סטילס. בסביבת גנץ למדו מהר. לאחר מכן, החלו להעלות לרשתות החברתיות סרטונים דומים.
התחרות זכתה להמחשה בישיבת הסיעה בשבוע השני של הכנסת. אולם נגב המה עיתונאים, צוותי צילום ועוזרים של עשרות הח"כים. יעלון הגיע ראשון, נבלע במהומה, אשכנזי אחריו, גנץ בעקבותיהם. אחרון נכנס לפיד. הוא הגיע לכנסת כחצי שעה לפני כן, אבל לא ויתר על כניסה מרשימה לישיבה. לא אמרו לי, מלמל בחצי חיוך, מביט באולם המלא, מוקף בפמליה, התיישב על יד גנץ שהמתין בפנים חתומות למספר שתיים שלו. את נאומו גנץ הקדיש בעיקר לתושבי עוטף עזה שהגיעו לאולם כאורחי הרשימה ("נעבוד בשבילכם יומם ולילה"). לפיד הלך על הראש של נתניהו. הנאומים שלו קצרים, במילים חדות הוא הטיח ביקורת בנתניהו. "נכנע לחמאס. נכנע לג'יהאד האסלאמי", קרא וסיים את הנאום הקצר במילים "פחדנות" ו"בושה".
שבוע לאחר מכן ההצגה קיבלה תפנית. ישיבת הסיעה בוטלה בשל "קשיי לוחות זמנים". לפיד נשא נאום קצר ("נתניהו הופך אותנו לטורקיה של ארדואן"). שאר חברי הקוורטט נעדרו מהאולם. חלף שבוע נוסף והפעם לפיד היה ראשון הנכנסים לאולם, אשכנזי ויעלון הגיחו אחריו, בעודם ממתינים לבני גנץ שוחחו ביניהם, לפיד הסתודד עם אנשיו. גנץ נכנס אחרון לאולם. המסר עבר. גנץ עומד בראש. לא ברור מי הפסיד במשחקי הכוח, ניצחון גדול בכל מקרה לא היה פה.
בעוד גנץ ולפיד מקפידים על מאבקים סמויים, היועצים מסירים את הכפפות. רונן צור, ששימש כיועצו האסטרטגי של גנץ בבחירות, עשה לייק לציוץ בטוויטר שיצא נגד לפיד. בתגובה כינה אותו רועי קונקול, הדובר של לפיד ויש עתיד, "יועץ אסטרטגי" במירכאות לועגות. בכחול לבן מדברים על תיעוב של ממש בין צור ללפיד, שגלש למלחמה בין היועצים. בין השאר נאמר שם "ילד של לפיד", כלפי קונקול; ו"אדם שיכול לקחת כסף מהקמפיין ואחר כך להכפיש את אחד מראשיו", כלפי צור. ואלה הביטויים הרכים יותר.
כך שהקוורטט עסוק במאבקים מתחת לפני השטח, שעלולים להתפרץ בכל רגע. כזה גם מתנהל בין אשכנזי ללפיד. אשכנזי תפר בעמל רב את מרכיבי כחול לבן, אבל מאז שטפו את הים גלים רבים והשניים כבר לא. גורם במפלגה מדבר על תיעוב של ממש. על דברים קשים שנאמרים מפי כל אחד על השני, בחדרי חדרים. והם לא היחידים. במארג העדין בין ארבעת הראשים ושלוש המפלגות, היריבויות תוססות. יעלון לא מבין איך הפך להכי פחות פופולרי. הוא הבכיר בניסיונו. היה מפקדם של אשכנזי ושל גנץ. והוא מתקשה לשכוח וטורח להזכיר ("כשמדברים על בכירות, אז אני יותר בכיר ויותר מנוסה, וכשמדברים על בחירות גנץ מוביל"). אבל הוא מודע לכוחו הדל־עד־לא־קיים באופן עצמאי, מה שהופך אותו לשותף נוח למדי. ביש עתיד יש מי שמקווים שעל אדי הדלק האלה, יעלון יחבור (אם יהיה משבר) אליהם, נוטים לשכוח שיעלון סירב בעבר להצטרף כמספר שתיים של לפיד. עד כמה השניים יתקשו לחיות זה לצד זה בשלום, אפשר היה לחוש בישיבת הסיעה שנערכה יומיים אחרי ההפגנה במוזיאון. הבטחתם שהח"כים הערבים לא ישתתפו בהפגנה, הטיח צביקה האוזר במשתתפים. האוזר ויועז הנדל מתל"ם של יעלון לא הגיעו להפגנה, בגלל צירופו של איימן עודה לנואמים. אל תטיף לנו מוסר, הכריז לפיד.
מה מאחד אותנו?
גם חברי הכנסת של כחול לבן מעורבים בתבשיל הלוהט. חלקם הספיקו להגיד מה הם חושבים זה על זה. לא תהיה אצלנו תרבות של ועדים, הכריז אשכנזי בעקבות צירופו של אבי ניסנקורן לכחול לבן. עפר שלח כינה את יעלון "כיסא ריק שבו הוא לא יושב", והכריז שהוא עצמו יהיה שר ביטחון ראוי מכולם. יותר טוב אפילו אתם יודעים ממי. הוא גם תקף בעבר את יעלון ואת גנץ ש"אחראים לאי־מוכנותו של צה"ל במשימת המנהרות". מאיר כהן (יש עתיד) הבהיר שאת הסיעה צריך להוביל רק לפיד, ולגלג בעבר על יעלון שערך, לדבריו, "מסע שופינג מביך של פוליטיקאי דרג ח'. אם היה מקבל כל מה שרצה, היה הולך אחרי לפיד לכל מקום. ברגע שאמרנו לו לא, הוא תוקף את לפיד. שיתבייש לו".
וכל זאת מבלי לתהות מה לאסף זמיר, הקרוב בדעותיו למרצ, ולהאוזר, שבנאום הבכורה שלו בכנסת הכריז ש"לא ניתן לעקור יהודים מביתם". והנה מיכאל ביטון, לשעבר מפלגת העבודה, יושב במליאה בעת נאומו של הח"כ החדש, עופר כסיף מחד"ש – בעוד חילי טרופר, אלעזר שטרן ומיקי לוי, חברי סיעתו, עוזבים את המקום בהפגנתיות. מה ליעל גרמן, שהגיעה לפוליטיקה ממרצ, ולאיש הימין יעלון. "יש דבק בינינו", אומר ל'ליברל' אבי ניסנקורן. "קודם כל מאבק בשחיתות, על זה כולם מסכימים, ומשם נלך הלאה ונגיע להסכמות".
אבל גם על ממדי והגדרת השחיתות לא תמיד הסכימו בכחול לבן. גנץ גרס שהוא משוכנע שלא הייתה שחיתות של הדרג המדיני בפרשת הצוללות, אם כי לקראת הבחירות שינה יחסית את עמדתו; לעומת לפיד ויעלון ששבו ואמרו ש"קומבינת הצוללות היא קומבינה של שחיתות וביטחון. השחיתות הגדולה בתולדות המדינה". בכל מקרה, השחיתות הפכה לדבק העיקרי. חברי הכנסת של כחול לבן מדקלמים כאיש אחד את המנטרה שגם אם יש ביניהם חילוקי דעות, כולם כאחד מסכימים שזו, לצד הפילוג והטרלול של עידן נתניהו, הם המלחמה העיקרית.
היחס לנתניהו, בהתאמה, דומה. לפיד ויעלון, שכיהנו כשרים תחתיו ומכירים אותו היטב, מתעבים את ראש הממשלה. תנו להם מיקרופון, והם ייצאו עליו ב־200 קמ"ש. גנץ – למרות כל מה שנתניהו העביר אותו – מתון יותר. רק לאחרונה החל לתקוף חזיתית ("האינטרס האישי תמיד נמחק אל מול האינטרס הלאומי שלו"). בעבר הבהיר שיהיה מוכן לשקול ישיבה בממשלת נתניהו ("סגרתי את הדלת, לא נעלתי אותה").
הסוגיה החרדית
החרדים הם אבן נגף. גנץ שב ומאותת שהוא מקבל אותם לחיקו בקלות ("אני אשלח להם דף ריק. שני שליש ימלאו עם מה שהם רוצים. תשאירו לי שליש. אני אמלא מה שאני רוצה"). בישיבת הסיעה הראשונה חבש גנץ, בוגר ישיבה תיכונית, כיפה. בסיום דבריו ציטט כמה פסוקים. עם תום נאום הבכורה שלו בכנסת בחר בחבר הכנסת החרדי מיהדות התורה, יעקב אשר, שיברך אותו ("כמו בעבר אף בעתיד יהיה בינינו שיתוף פעולה"). אשר היה ראש עיריית בני ברק, במהלך קמפיין הבחירות הבהיר שלגנץ אין סיכוי להרכיב ממשלה. בנאום הברכה של אשר לגנץ הוא פרגן לו, אבל אולי עקץ את לפיד ("מנהיג פוליטי חייב להיות אדם שרואה את המלכד ולא את המפריד").
כך גם יעלון. הוא יצא נגד כפיית גיוס של חרדים ("אנחנו מביאים מנהיגות אחרת, לא של שיסוי"). אתרי אינטרנט חרדים לגלגו על שימוש שגוי בפסוקים על ידי גנץ ויעלון, אבל השניים נחושים ללכת לקראתם. בכחול לבן אומרים שבמערכת הבחירות העתידית החרדים, כמו גם הערבים, יהיו יעד מרכזי.
מנגד, אשכנזי ולפיד. בנאום הבכורה שלו בכנסת יצא אשכנזי נגד החרדים ("צעירים שלא משרתים, לא עובדים ולא משלמים מיסים זה הרסני מבחינה חברתית, פוגע בחוסן הלאומי ואינו בר־קיימא מבחינה כלכלית"). מהומה זוטא התרחשה כאשר לפיד הגיע למפעל פניציה בירוחם, שקיומו בסכנה בגלל החרם של חסידות גור הקיצונית, ששולטת באגודת ישראל. מיכאל ביטון, בעבר ראש מועצת ירוחם ומקורב לגנץ שהיה אמור להצטרף לביקור, הגיע לשם רק אחרי שלפיד עזב וניסה לצנן את הרוחות. בריאיון לאתר 'בחדרי חרדים' אמר ש"קיימים חילוקי דעות בתוך סיעת כחול לבן. גנץ נגד השיח האלים כנגד הציבור החרדי והוא קובע את המדיניות במפלגה". חברי כנסת נוספים הודיעו לעיתונאים שהיחס של לפיד לחרדים עלול לחבל בדרכה של כחול לבן לשלטון. הביקורת על לפיד הייתה כה עזה עד שאפילו הוא, למוד קרבות, ניסה להוריד את הלהבות. במאמר לאותו אתר חרדי הדגיש שהוא "לא שונא חרדים. יש לי מחלוקת עם ההנהגה הפוליטית שלכם. אני מקבל שקבוצה מוגדרת של עילויים תלמד על חשבון המדינה".
מפלגה עכשיו, שתי מדינות אחר כך
בנושא המדיני ישנה תהום אחרת. יעלון שב ומבהיר כי לעת הזאת אין סיכוי להסדר, "לא לכל דבר יש פתרון עכשיו". האוזר ויועז הנדל מתל"ם הם אנשי ימין מובהקים, המתנגדים לפשרות עם הפלסטינים. אשכנזי מאמין בפתרון ("שלום הוא לא מילה גסה"), לפיד הגיע לפוליטיקה כמרכז־שמאל ואמונה בפתרון שתי המדינות, אבל מחריש בעניין מזה שנים כדי למצב את עצמו כמרכז־ימין. גנץ דוגל בפתרון שתי המדינות בעתיד הרחוק, אם כי המצע של כחול לבן הרבה יותר זהיר ומדבר על היפרדות מהפלסטינים בעזרת ועידה אזורית, ומתחייב לא לסגת מגושי ההתיישבות ומבקעת הירדן ולא לבצע התנתקות חד־צדדית.
רם בן־ברק (יש עתיד) אומר ל'ליברל' שאמנם קיימים חילוקי דעות בנושא המדיני, "וזה סלע המחלוקת היחיד בינינו, אולם ניתן יהיה לגשר על הפערים". ח"כ אחר, הוא מהצד השמאלי יותר, צוחק כשהוא נשאל על כך. הסכמי השלום בכלל לא על הפרק, הוא אומר, "הרי לא באמת הולכים לחתום כאן על הסכמים בזמן הקרוב, אז על מה נריב בינינו, על משהו שלא קיים? הנושא המדיני הוא בלוף אחד גדול".
חלק מחברי הכנסת של כחול לבן מעדיפים לא להתראיין בשמם או לא להתראיין בכלל. בואי נקבע באופן מסודר, מציעה ח"כית מבוהלת, וכשאני מציעה לפתוח את היומן ולקבוע, היא נעלמת לבלי שוב. לא תמיד מתאים לדבר, מסביר דובר של אחד מהנבחרים החדשים. חלקם לגלגו על חברי הכנסת של ישראל ביתנו, וטענו שהם צריכים אישור על כל מילה בעוד שבכחול לבן "כל אחד עושה מה שהוא רוצה", אבל לא צריך להגזים עם החופש. גם ביש עתיד וגם בחוסן לישראל דבקים בקו שמוכתב בשיחות אישיות עם חברי הכנסת ובקבוצת הווטסאפ המשותפת. גם גבי אשכנזי, הפוליטיקאי הטרי, החל לבוא לאולפנים עם דפי מסרים מודפסים ולשנן אותם בחדרי האיפור. אתם מדקלמים דף מסרים כמו בליכוד, אמרתי לאחד מהם, שסירב להיות מצוטט בשמו אבל דקלם את מה שאחרים אמרו לי לפניו. הוא פרץ בצחוק. זה מצוין, אני שמח שזה מה שאת חושבת. נעים לראות שכולנו חושבים אותו דבר, הסביר. יש דברים שכדאי כנראה כן ללמוד מהליכוד, כמו אחידות המסר.
אולם לא צריך להגזים עם האינדוקטרינציה. בובות הם לא. מתישהו חלקם בהחלט עשויים למרוד. כרגע הם הולכים מאוחדים – שוב – לבחירות, אבל הליך היפרדות עתידי עלול להיות רווי אמוציות. עם זאת, יהיה לו גם פן של גירושים נוחים – לפחות במובן של הקלות הארגונית. מוסדות שלוש המפלגות ממילא נפרדים. משרדי כחול לבן בגני התערוכה בתל אביב נסגרו עם תום מערכת הבחירות, כך גם הישויות הדיגיטליות של הרשימה. הטוויטר חדל לפעול ב־12 באפריל תחת ההבטחה "נמשיך לשרת את למעלה ממיליון בוחרינו כפי שהתחייבנו". באתר האינטרנט של כחול לבן, שלא עודכן מאז הקמפיין, עולה תחת האייקון 'מה חדש' ידיעה שכותרתה: "אנחנו מטר מהניצחון".
מבנה מופרד
ההבטחות על איחוד המפלגות למפלגה אחת נתקעו. בינתיים, הם מסתפקים בהנהלה משותפת של הסיעה בכנסת, צבי האוזר (תל"ם), מאיר כהן (יש עתיד) ואבי ניסנקורן (חוסן לישראל), שהוא גם יו"ר הסיעה. לכל מפלגה דובר נפרד. לפיד רצה שרועי קונקול, דוברו, ידברר את כחול לבן. גנץ לא התלהב.
אחרי הבחירות מינה גנץ את אגאי יחזקאל, תא"ל במילואים ואיש הכספים של חוסן לישראל, למנכ"ל מפלגתו. גיל סגל הוא המנכ"ל של יש עתיד, שנותרה עצמאית. ליש עתיד דף פייסבוק פעיל, אתר אינטרנט, סניפים ומערכת ענפה של פעילים בכל רחבי הארץ.
במהלך קמפיין הבחירות פעלו ביש עתיד על פי הוראותיהם של מלמן ושל הלל קוברינסקי, המוח מאחורי המפלגה. לעיתים בניגוד לדעתם של שלושת הקודקודים האחרים. יועץ במטה של כחול לבן אומר שהיה ברור שיש עתיד היא קבוצה נפרדת, מנותקת מהשאר. לעיתים ניהלו שם ויכוחים שעלו לטונים גבוהים. הקשר עם לפיד הזדגזג. כשהרגישו שהקמפיין צולע ושגנץ סופג מכות שקשה לקום מהן, גנץ עצמו החליט על הדרת האנשים שליוו אותו, והחליט במשותף עם לפיד שהאחרון יהיה מנהל הקמפיין. דווקא במפלגת העבודה הביטו אז בקנאה בכחול לבן. "לפיד אמר לא אחת: גנץ הנחה אותנו, גנץ הורה לנו", אומרים שם. "אצלנו זה לא יכול היה לקרות. לא היינו יכולים לראות את עמיר פרץ או את שלי יחימוביץ' אומרים: אבי גבאי הורה לנו, אבי גבאי הנחה אותנו".
המטרה המשותפת, הפלת נתניהו, הייתה דבק רב־עוצמה שהתמוסס מעט כשנודעו תוצאות הבחירות. ועדיין, למרות כל הניסיונות האגרסיביים והיצירתיים של נתניהו, כחול לבן נותרה מאוחדת. עומר ינקלביץ' קיבלה הצעת עריקה ולחצים אדירים, גם איתן גינזבורג, גדי יברקן, והם לא היחידים. מספיק שתחזיק בתעודה של ח"כ מטעם כחול לבן, כדי שתוצף בתשומת הלב של נתן אשל ואחרים הבוחשים בקלחת. מנגד גם בכחול לבן מנסים להתרחב. היו מי שדיברו על שיחות עם אביגדור ליברמן, למשל. הוא פסל זאת על הסף, ככל הנראה. יועז הנדל וצביקה האוזר, שנחשבים לכוח עבודה זוגי יעיל, פונים פה ושם לחברי כנסת שנתפסים כבעלי פוטנציאל של עריקות. יש כאלה כמעט בכל מפלגה. הנדל והאוזר עצמם נחשבים כמי שעשויים לעבור לליכוד, עם תום עידן נתניהו.
טירונים במשכן
במשך חודש ימים התחקינו אחרי האופוזיציה החדשה, ליווינו אותם בכנסת קצרת הימים ביותר בהיסטוריה. בדיונים במליאה ובוועדה המסדרת, אחת הוועדות היחידות שפועלות. היינו עדים לרגעים מביכים ולהתרגשויות. ראינו אותם בימי האוריינטציה בכנסת, בולעים מידע על זכויותיהם, מצטופפים בחדר השוקק ביותר במשכן בשבוע הראשון, זה של נציגי חברת הסלולר שזכתה במכרז הספקים לנבחרי העם. הם נראים כמו מי שחוגגים אפטר פארטי, העיר חבר כנסת חדש ממפלגה אחרת, "אבל אל תטעי בהם, הם חכמים, מתוחכמים ולא במהרה יוותרו על המעמד שעבור רובם חדש, מרגש ומתגמל".
למרות הבדלי הדעות, חלקם מנסים לשמור על רוח חברית. הנה נאום הבכורה של מיקי חיימוביץ' בשבוע השני לכינון הכנסת. אולם המליאה ריק כמעט לחלוטין, כמה מחברי כחול לבן, בראשם בני גנץ, באו לתמוך בחברת הכנסת החדשה, מחבקים אותה אחרי הנאום, נרגשים בשמחתה. והנה קומץ חברות כנסת באירוע תודה לנשות חמ"ל הטלפונים של הקמפיין, לצידן ליהיא לפיד, אמנם איננה חברת כנסת אבל פעילה בולטת יותר מרובן.
בשבועות הראשונים בכנסת היו מהוססים, נזהרים, נבוכים. די לראות את אורנה ברביבאי צועדת במסדרונות הכנסת מלווה בעוזרת שמנחה אותה במבוכים, כדי להבין עד כמה חלקם זרים כאן. משעשע לצפות בחבר כנסת חדש, אדם שעמד בראש ארגון גדול, מחפש את דרכו אל אולם ההרצאות ביום האוריינטציה שנערך לחברי הכנסת החדשים. חלקם חשו בנוח על יד שולחנות התקרובת הרבה יותר מאשר באולם עצמו, התמהמהו בהפסקה הקצרה עד שהסדרנית נאלצה לקבצם פנימה, כרועת צאן.
חלק מחברי הכנסת הוותיקים מביטים בהם בלגלוג קל. הם לא מבינים מה קורה סביבם, אומר חבר כנסת מהקואליציה. "התחושה היא שאין עם מי לדבר שם, הם מנותקים לגמרי, לא מכירים את העולם הפרלמנטרי. יש לי הרגשה שבני גנץ בכלל לא מבין לאן הוא נקלע". כמו המבוכה הקטנה שנרשמה, כשהוחלט שגנץ ינאם בדיון לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אלא שאז התברר שגנץ עדיין לא נאם את נאום הבכורה שלו. בכחול לבן הבינו שאין זה ראוי שגנץ ינאם "נאום טרום בכורה". הליך לא מקובל. את מקומו של גנץ תפס יעלון, אחר כך עלה גנץ לנאום את נאום הבכורה.
משמעותית מכך הייתה הבחירה המיידית של יולי אדלשטיין כיושב ראש הכנסת, שוב. "אדלשטיין אדם ראוי ולא הייתה סיבה להתנגד למינויו המחודש", אומר אותו ח"כ מהקואליציה היוצאת. "אבל כשהאופוזיציה תומכת בדרישה כלשהי של הקואליציה, היא בדרך כלל מבקשת תמורה. במקרה הזה כחול לבן תמכה במינוי של אדלשטיין בלי לבקש תמורה. ככה לא בונים חומה".
חבר הכנסת אומר שעקב בהשתאות אחרי התנהלות חברי כחול לבן בדיונים בוועדה המסדרת, הקובעת את הרכב ועדות הכנסת. "ההרכב נקבע על ידי זאב אלקין לפני מספר שנים על פי מפתח מפלגתי שהיה נכון לאותה עת. הייתה לי תחושה שחברי הכנסת של כחול לבן בכלל לא מבינים מה קורה סביבם. נכון שהמפתח של אלקין עובד כבר כמה שנים, אבל הוא נקבע לפני שכחול לבן הגיעו לכנסת עם מספר עצום של 35 חברי כנסת. לא הבנתי למה הם לא מבקשים לשנות את המפתח ובעקבותיו את הרכב הוועדות כך שכוחם יגדל. התוצאה תהיה שסיעה גדולה כמו כחול לבן תקבל ייצוג די זניח בוועדות הכנסת".
——
ההתנהלות שלהם סביב הבחירה של מבקר המדינה תמוהה לא פחות, אומר אותו חבר כנסת. "הם אמנם פנו לשופטים בדימוס וביקשו להעלות את שמם כמועמדים פוטנציאליים לתפקיד, כולם סירבו, אבל בשורה התחתונה לא ראינו בכנסת התנהלות שלהם. כמה שעות לפני תום המועד לפרסום שמות המועמדים הם באו עם השם של גיורא רום. אם אני הייתי חבר באופוזיציה, הייתי מנסה להגיע להסכמה עם נתניהו על מועמד וכך גם להציג הישג משמעותי וגם לגרום למינוי של מבקר ראוי. הם לא עשו את זה".
חיים ילין, בעבר יש עתיד, שבבחירות האחרונות התמודד ברשימת העבודה, הפציר בח"כים של כחול לבן לאסוף 40 חתימות הדרושות כדי להביא את ראש הממשלה לכנסת לענות על שאלות שונות. "הם לא עושים את זה", הוא אומר. "אף אחד לא ענה לי על ההודעות. מתעלמים".
במהלך החודש הראשון הגיע נתניהו לכנסת פעם אחת לטובת העניין, ביוזמתה של תמר זנדברג, שאספה 40 חתימות של חברי כנסת והודיעה בפייסבוק: "ממשיכים להמריצ את האופוזיציה. היום השגנו את 40 החתימות הדרושות משותפינו לאופוזיציה לצורך דיון חירום על ניסיונו של ראש הממשלה לברוח מכתב אישום באמצעות הרס הדמוקרטיה הישראלית".
רק לא לחזור לאופוזיציה
מעניין יהיה לראות את ארבעת המנהיגים נאבקים על כל קוצו של חוק, אומר ילין. "אני רוצה לראות אותם יושבים בכנסת עד השעות הקטנות של הלילה. ביום שזה יקרה, ולא במהלך הדיונים על חוק התקציב אלא ביום רגיל, אבין שהם הפכו באמת לאופוזיציה לוחמנית. זה יחלחל למטה. העיתונאים ידברו על זה, עובדי הכנסת יפיצו את העובדה שחברי כנסת בכירים נאבקים פה על הדמוקרטיה. לצערי אני לא רואה שזה קורה. הם לא שיגעו את הקואליציה במילימטר לגבי מה שקרה בעזה, הם לא נראים כמו מי שמתכוונים להפיל את השלטון". בינתיים הכנסת פוזרה, וכחול לבן שוב פועלים להיות קואליציה, ולא אופוזיציה.
ואם שוב יהיו אופוזיציה? "יאכלו אותם בלי מלח", אומר חבר הכנסת מהקואליציה. "הכנסת איננה מקום אצילי, עם ערכיות ונדיבות. זה מקום של כאסח וכוח, הם יצטרכו להתנהל בכוחנות, לא בטוח שהם מסוגלים". קופצים לדיון בוועדה המסדרת, על דרישתו של נתניהו להגדיל את מספר השרים בממשלתו העתידית, שלא תקום בסופו של דבר. רוב הוועדות עדיין לא התכנסו, הרכבן טרם נקבע, הדיון בוועדה המסדרת מעורר עניין, מפיג את השגרה. אולם הוועדה גדוש. ניסנקורן פותח, "לא ניתן יד לשחיתות"; אחריו מאיר כהן, "זו תחילתה של מערכת מאוד־מאוד מושחתת במסע המוטרף של ראש הממשלה להציל את עורו". יש לכם אג'נדה חוץ משחיתות? תוהה מיקי זוהר (ליכוד) שמנהל את הישיבה. כשמגיע תורה של מיקי חיימוביץ', דבריה נבלעים במערבולת צעקות של ח"כים מהליכוד. מכאן ואילך האופוזיציה מתקשה לפתוח את הפה. קטי שטרית ואסנת מארק מגיבות בצעקות אימים ונפנופי ידיים כל אימת שאיזה חנון חסר ניסיון מכחול לבן מנסה להשחיל מילה. לזה בדיוק התכוון מיודענו, שיושב באולם עם הבעת צחוק קלה.
אפילו אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות העוצמתי עד לאחרונה, איש שמהלכי השלטון לא זרים לו, מי שהתרוצץ בכנסת כמו בתוך שלו, לא מצליח לעצור את שטף הצרחות של השתיים. ניסנקורן, שחלם להיות שר בכיר, מוצא את עצמו בתור הגננת של הסיעה. בחודש שעבר אחרי הבחירות, לא הייתה הרבה עבודה. הוא כבר הספיק להיפגש עם כל חברי הסיעה, וגם ישב לשיחה ארוכה עם יואל חסון, מרכז האופוזיציה בכנסת הקודמת. "לא היה לו ידע, הוא שאל המון שאלות", משחזר חסון את הפגישה. "ביקש לדעת איך להתנהל בסיעה שלו ומול שאר מפלגות האופוזיציה. מצד אחד, לנהל אופוזיציה כשאתה מגיע מסיעה גדולה כל כך זה יתרון, מפני ששאר הסיעות מתיישרות על פי רצונך. מצד שני, לא רק שניהול אופוזיציה זה ג'וב מורכב מאוד, אלא הסיעה של ניסנקורן מורכבת בעצמה, עם ארבעה מנהיגים ושלוש מפלגות, מצב לא פשוט. חשוב שיידע שצעקות במליאה ובוועדות אינן מדד להצלחה. צריך לזהות חוליות חלשות בקואליציה, לא להתקזז, לנסות להעביר חוקים מתחת לאפה של הקואליציה. בכנסת הקודמת הצלחנו לגרום לכך שחוק הנאמנות של מירי רגב לא עבר, היו חוקים שכלל לא הגיעו לכנסת מפני שהקואליציה הבינה שלא יהיה לה רוב בגלל מאבקים שלנו. אני נוטה לחשוב שלניסנקורן יש את האישיות המתאימה לנהל עסק מורכב כל כך. הבעיה שלו שהוא אדם של חדרי חדרים, ומי שיעשה הסכמים עם הקואליציה בחדרי חדרים יפסיד".
יוצאים לשטח
פה ושם צצו בכנסת קצרת הימים יוזמות קטנות, כמו זו של חיימוביץ' שהציעה להקריא את סעיפי כתב החשדות באולם המליאה; או זו של פנינה תמנו־שטה, שיזמה את העלאת התמונות של הח"כים לרשתות החברתיות, כשהם אוחזים בשלט "מוותר על החסינות שלי". מחוץ לכנסת, היה קצת יותר מעניין. ההפגנות מול בתיהם של חברי כנסת מהקואליציה עוררו תשומת לב רבה יחסית; בייחוד זו שהתרחשה על יד ביתו של רועי פולקמן מכולנו, שאמר למפגיני כחול לבן שמפלגת כולנו עם ארבעה חברי הכנסת שלה איננה רלוונטית והודיע שהוא בעד פסקת ההתגברות, סולל את דרכו להצטרף לליכוד, ולנתניהו להשיג חסינות. היוזמה זכתה למחמאות מסויגות. "פעולה טובה, אבל מעט מדי ומאוחר מדי", אומר יוסי לוי, שהיה יועץ תקשורת של מפלגת העבודה בבחירות האחרונות ובעבר יועץ התקשורת של נתניהו.
ההפגנה מול מוזיאון תל אביב הייתה סיפור אחר לגמרי, ההתלהבות ברחבה וברחובות הסמוכים הייתה אותנטית. יותר מ־50 אלף איש. רבים עם שלטים תוצרת בית, "ביבי חלאס", "זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר" ועוד. מחיאות כפיים נלהבות, שריקות, מגאפונים, תופים. אנשי עסקים כקובי ריכטר ואפילו שני ראשי הממשלה החיים היחידים לשעבר, אהוד ברק ואהוד אולמרט, הסתובבו בקהל הצפוף. שעה לפני תחילת ההפגנה כבר אי אפשר היה להכניס סיכה לרחבה. ההמונים גלשו אל הכביש הסמוך.
מאחורי הקלעים ההתלהבות הייתה פחות גורפת. חילוקי דעות בין קודקדי כחול לבן איימו על השמחה האותנטית. חברי הקוורטט, שגם בימים רגילים לא ראו עין בעין כמעט בכל נושא, נתקלו במחלוקת רצינית. צירופו של איימן עודה לרשימת הנואמים עורר משבר ביניהם. יעלון הודיע שהוא מתנגד. חברי הכנסת של תל"ם, הנדל והאוזר, נעדרו מההפגנה במחאה על השתתפות עודה ותא"ל אמל אסעד שנאבק בחוק הלאום. השניים תומכים בחוק. גנץ, אשכנזי ולפיד טענו שמן הראוי שעודה ינאם לצידם. האמת שמן הסתם העדיפו שלא ידבר, ואף ניסו להתנער מכך ארגונית – אבל התעוררו אחרי שהרשתות החברתיות סערו בעקבות הדרתו של עודה.
לפיד תמך בצירוף כמה שיותר שותפים להפגנה, כולל שאר מפלגות השמאל. גנץ ויעלון התנגדו לדמויות "רדיקליות". גנץ ואשכנזי העדיפו הפגנה מבודלת ללא מפלגות השמאל. בינתיים, הארגון 'שומרי הבית' תכנן הפגנה מקבילה בכיכר רבין, באותה השעה. מה שהיה עלול להיראות כפארסה. גבי אשכנזי שוחח ארוכות עם פעילי הארגון ממקום חופשתו במדריד וניסה לרכך את ההתנגדויות הפנימיות. ב'שומרי הבית' התרשמו ש"אין שם מכנה משותף". ויכוח התנהל גם על מיקום ההפגנה. היו מי שחשבו שהרחבה במוזיאון תל אביב קטנה מדי, מן הראוי לערוך את ההפגנה הראשונה של כחול לבן בכיכר רבין כדי להפגין עוצמה. אחרים חששו שהימין עלול לחגוג על כיכר חצי ריקה.
——
הרעיון שייך לרוני שניידר מהיישוב יודפת בגליל, שניסתה לארגן בכיכר רבין הפגנה נגד חוקי החסינות ופסקת ההתגברות – והסכנה שאלה מהווים לדמוקרטיה. היא עשתה זאת עם ארגון 'שומרי הבית'. פניות נעשו לכחול לבן, שותפה טבעית להפגנה כזו. המגעים נמשכו זמן־מה. הארגון, שנאבק בהצבת אסדות הגז סמוך לחוף, החליט לערוך את ההפגנה שלו בשבת הראשונה אחרי האירוויזיון. פעיליו שוחחו עם אנשי השטח של כחול לבן וגילו מהומה. חלק מפעילי כחול לבן הביעו רצון להצטרף להפגנה, אחרים סירבו, בעיקר חברי יש עתיד. נוצר מאבק קטן, אלו טענו ככה, אלה מצידם טענו אחרת, באוויר עפו מילים קשות, ויכוחים התנהלו על קרדיטים ועל מידת מעורבותם של פוליטיקאים בהפגנה.
בסופו של דבר, כחול לבן ניתקו מגע, הודיעו על עריכת הפגנה משלהם ברחבת מוזיאון תל אביב. בתום התלבטות החליטו ב'שומרי הבית' לדחות את ההפגנה שלהם למועד אחר, כדי לא ליצור מראית עין של פילוג. יש עתיד השתלטה על ההפגנה. ליאיר לפיד זיכרונות טובים מהמחאה החברתית של 2011, שספיחי ההתלהבות ממנה יעלו בהמשך את יש עתיד על המפה. לפיד היה האחראי מטעם הקוורטט על הארגון, עפר שלח ניהל את האסטרטגיה, חבר הכנסת בועז טופורובסקי, גם הוא מיש עתיד, איש שטח ותיק של לפיד, היה מנהל השטח של ההפגנה.
ושוב איתכם. סוף דבר
בכחול לבן אומרים שההפגנה הייתה הצלחה גדולה והבטיחו פעולות דומות בעתיד. מעט הם ידעו בשבת ההיא, שהטרלול הפוליטי יוביל אותם להיערכות – שוב – למערכת בחירות בתוך שלושה חודשים וקצת. חיים ילין היה פחות נרגש. "אם הם באמת רצו לקחת את העם למקום אחר, הם היו צריכים ללכת לכיכר רבין. אחרי 'צוק איתן' אני הצלחתי לבד להביא לכיכר רבין 35 אלף מפגינים. אז אולי בשבוע הראשון הכיכר לא הייתה מלאה, אבל אם הם היו מתעקשים הם היו מצליחים למלא אותה. את מה שעשיתי לבד־לבד, הם היו צריכים לנסות לעשות".
ולסיכום, מיודענו מקואליציית נתניהו היוצאת "מרחם" על חברי הכנסת של כחול לבן. את הדברים הוא אומר טרם ההליכה לבחירות, אבל לדידו, מן הסתם, הם יחזרו לאותה נקודה – באופוזיציה. ואז? "יום אחרי יום יטחנו אותם בכנסת בדורסנות מטורפת. הם ישתדלו ויגיעו לדיונים וינאמו, אבל שום דבר לא יעזור להם, הם יהיו למרמס מתחת לחברי הכנסת של הקואליציה. יהיה קל לטחון אותם מפני שאין להם אג'נדה והם לא מתואמים. בליכוד רוצים להעביר את המסר שזה אנחנו והם, רוצים להראות לצד השני מה זה. אבל מדינה היא לא רק אנחנו והם. את זה לא מבינים בכחול לבן. הם הולכים על הגעוולד ומשחקים לידיים של נתניהו במקום ליצור סדר יום משל עצמם.
"אני מסתכל על רם בן־ברק, דמות שכאילו לקוחה מספר של מאיר שלו, יפה בלורית, עמק יזרעאל, מבצעים מהוללים בצבא, שמעתי אותו מדבר על הארץ ועל ערכים והיה לי עצוב כי הבנתי שהוא מנותק לגמרי מהחיים הפוליטיים, הבנתי את הטרגיות של מצבו. הוא הולך להינגף מול אנשים שינהלו את ועדות הכנסת בכוח רב, הוא הולך להפסיד למיקי זוהר. איך אפשר להשוות בין בן־ברק, מיכאל ביטון, גבי אשכנזי, לבין מיקי זוהר, איפה הם ואיפה הוא, אבל בשורה התחתונה מיקי זוהר יטחן להם את הצורה, ישים את כולם בכיס הקטן. בחיים עצמם אנשים כמו רם בן־ברק וגבי אשכנזי הרבה יותר חשובים ממיקי זוהר, אבל בפוליטיקה, בכנסת, מיקי זוהר הרבה יותר חשוב מהם. זה עצוב, אבל הם לא יותר מאשר מפלגת הצדקנות והפאתוס".
ועדיין, כחול לבן הוכיחה לא רק שאפשר להגיע להישג אדיר בבחירות, אלא שאפשר להחזיק חבורה טרייה של נבחרים ביחד לאחריהן, למרות כל המכנים הלא משותפים, ההפרדה הארגונית, ובעיקר הדורסנות והיצירתיות של נתניהו. כל אלה, מפיחים – אולי בתמימות משהו – תקווה שהפעם, ב־17 בספטמבר, הם יצליחו איפה שנכשלו באפריל האחרון.
הכתבה פורסמה בגיליון יוני 2019
איור: דניאל גולדפרב
