ביום רביעי, 27 באוגוסט, יום אחרי שהפסקת האש – הפעם הסופית – נכנסה לתוקף, יצאו שרי ישראל ביתנו וחברי הכנסת של המפלגה לסיור באשדוד, באר שבע וקריית גת. יו"ר התנועה, שר החוץ אביגדור ליברמן, לא היה שם. הוא פיזר כוחות. המפקד המשיך לתקוף את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת ההסכם שהגיע אליו ("עם חמאס אסור להגיע להסדרה, לא מדינית ולא ביטחונית"). את הקצינים והחיילים של התנועה הוא שלח לאסוף קולות בשטח הפצוע, המדמם. הדרום הרי חרד ומאוכזב מתוצאות המבצע, וזה הזמן להתחבר אליו ולהעביר את מצביעי הליכוד לישראל ביתנו.
"אנחנו הרי משווים את חמאס לדאעש", טען בלהט השר עוזי לנדאו לפני שיצא לסיור. "מישהו יכול לתאר לעצמו שהנשיא אובמה היה עושה משא ומתן עם דאעש? הצבא ביצע את המשימה. חשבנו שיהיה שקט. התוצאה היא שחמאס מדבר כאילו היה שווה מול שווים. עוד מעט הם יקבלו מאיתנו שי לחג".
גם השר נפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי, לא נשאר שקט בתום המלחמה. אבל כדרכו, הוא הטיח את הביקורת בנתניהו בצורה קצת יותר מעודנת ומתוחכמת. הוא לא זרק לו את הכול בפרצוף. בנט הסתפק במקרה הזה בסטטוס בפייסבוק שצופה פני עתיד מדיני, ולא נגרר להתכתשויות ולחיסול חשבונות פומבי עם ראש הממשלה. "הזיית המדינה הפלסטינית התפוגגה במנהרות של עזה. אין חלופה לעוצמה ואין נסיגה משטח. מה שלא עשתה מנהרה בעזה, תעשה מנהרה לכפר סבא, מתחת לכביש 6", כתב בנט.
ח"כ איילת שקד, החצי השני של בנט, עקצה את נתניהו באמירה משלימה לבוס, בפחות ממלכתיות: "המבצע בעזה לא החל מהלך מדיני חדש אלא להפך, הוא סתם את הגולל על כל מהלך מדיני נוסף".
מי שרצה מצא בדברים רמז לתכניות של בנט להמשך הקדנציה. יו"ר הבית היהודי לא הולך לשום מקום. הוא מנהל את המלחמה שלו מתוך הבית, מבקש לטרפד את "ההזדמנויות החדשות בתחום המדיני" שזיהה נתניהו – על פי דבריו במסיבות העיתונאים שכינס – במהלך המלחמה. בנט יכול להרגיש בטוח בעצמו. מבצע "צוק איתן" העניק לו כוח פוליטי נוסף, ובשני סקרים שפורסמו אחרי הפסקת האש (ערוץ 1 ו"הארץ") קיבלה מפלגתו 17 מנדטים, מה שנתפס כבר כמגמת עלייה מתמדת. "אנחנו לא הולכים לפרק את הממשלה וללכת לבחירות בשביל עוד שלושה־ארבעה מנדטים", הבהירה החצי השני שקד.
ליברמן הגיע בסקרים האלה להישג משמעותי, יחסית למפלגה שכבר הוספדה – בין 11 ל־12 מנדטים – אבל במאבק הגלוי והסמוי בין השניים על קול הימין, בנט מוביל בגדול, מה שהכניס את הצמרת הפוליטית לסוג של חרדה. ליברמן הוא הרי טיפוס בלתי צפוי, איש לא יודע מתי הוא מצטרף לממשלה ומתי הוא פורש ממנה. "ליברמן לא ניתן לחיזוי", אמר אחד מבכירי הליכוד. "הוא יכול להתעורר בוקר אחד ולהודיע שהוא יוצא מהממשלה והולך לבחירות, ואז להציג מדיניות אלטרנטיבית וחזקה מול החמאס. במקרה כזה ברור שאי אפשר להחליף את ליברמן בחרדים או במפלגת העבודה ואכן נלך לבחירות".
ביבי כבר לא חבר
אביגדור ליברמן נכנס למבצע "צוק איתן" מוכה וחבול פוליטית, ולכן התנהג במהלך ימי הקרבות כמו חיה פצועה. זה אולי יישמע כמו פרקים בפרהיסטוריה של הפוליטיקה המקומית, אבל רק לפני עשרה חודשים, בנובמבר 2013, ספג ליברמן מפלה נוראית בבחירות לעיריית ירושלים. הוא הריץ לראשות העיר את חברו, משה ליאון, והשקיע בפרויקט המוניציפלי הזה את כל יוקרתו וכוחו הפוליטיים. התוצאה הייתה קשה. ראש העיר ניר ברקת ניצח בפער של 15 אלף קולות. הליכוד קיבל מנדט אחד בלבד במועצת העיר, ולא פחות חשוב: הסיעה של ליברמן במועצה, שמנתה שני מנדטים, נמחקה לחלוטין. בדיוק עשרה חודשים לפני כן, התבדו תחזיותיו שלו ושל יועצו הוותיק ארתור פינקלשטיין, כשרשימת הליכוד־ישראל ביתנו זכתה ל־31 מנדטים בלבד. רחוק מנבואות השניים, שצפו 40 עד 47 מנדטים לרשימה המאוחדת.
ליברמן, איש חכם, הבין שהוא עובר רעידת אדמה. הקהל הרוסי שהצביע לו בהמוניו לאורך השנים, כמעט בלי שיקול דעת, הולך ומתפוגג. הטייס האוטומטי שהגיע ממדינות חבר העמים נחת מזמן והנוסעים התפזרו בארץ, בנו ונבנו בה, וכבר לא צריכים פטרון פוליטי.
זו הייתה השעה של ליברמן לממש את חזונו הישן, לפרק את ישראל ביתנו, להשתלט על הליכוד ולהתמודד משם על תפקיד ראש הממשלה. כאן חיכתה לו הפתעה נוספת. אחרי הבחירות האחרונות, ובחיזוק התוצאה הכושלת, החבר'ה בליכוד רצו דווקא להיפרד ולא להתאחד.
ליברמן קלט את המסר במהרה ופירק את השותפות. היחסים שלו עם בנימין נתניהו, שגם כך ידעו עליות ומורדות קיצוניים לאורך השנים, הלכו והידרדרו. הקרע האחרון נוצר כשראה ליברמן עוד זיגזג מבית נתניהו, בבחירות לנשיא המדינה. נתניהו התחייב בפניו שלא לתמוך בריבלין בשום אופן, ונאלץ לשנות כיוון בדקה ה־90. ליברמן התחפר בעמדתו שלא להצביע לריבלין, שנוא נפשו.
מבצע "צוק איתן", שפרץ במהלך ההשבעה של ריבלין לתפקיד הנשיא, כבר מצא את נתניהו וליברמן משני צדי המתרס. שר החוץ, שהיה בקדנציה הקודמת חבר בשלישייה שניהלה את המדינה, יחד עם ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, נותר הפעם בחוץ. שרת המשפטים ציפי לבני הפכה לאשת סודו של נתניהו, ושר הביטחון משה יעלון תפס את מקומו בצמד המוביל ודאג גם הוא לדחוק את רגליו מהמקומות הנכונים.
ליברמן הבין שהוא צריך לבנות את עצמו ואת מפלגתו מחדש. המלחמה בעזה העניקה לו הזדמנות פז לבדל את עצמו מהליכוד ולגנוב לו את מצביעיו המאוכזבים, אבל כאן הוא מצא את עצמו בבעיה נוספת. ליברמן היה יכול אולי לברוח מהליכוד, אבל במחוזות החדשים שאליהם הגיע הוא פגש את נפתלי בנט, ששיווק לציבור מסרים כמעט זהים ובסגנון ידידותי למשתמש, הרבה יותר ממלכתי והרבה פחות אישי. הציבור העדיף כנראה את בנט האידיאולוג, איש ההיי־טק מרעננה, המטכ"ליסט שהצטייר יותר כאיש הימין השפוי, זה שמבטא את "קולות השטח והחיילים". מתסכל במיוחד, לנוכח העובדות שמאחורי בנט עומדת מפלגה קיצונית יותר, עם עמדות דתיות, ושהכוונות שלו בתחום המדיני הן הרבה יותר מרחיקות לכת מאלו של ליברמן.
יש ימין ויש ימין
ליברמן חידד את הכיוון. בשלביו האחרונים של המבצע חזר והדגיש שהוא מייצג את הימין הפרגמטי ואילו בנט הוא איש הימין הדוגמטי. במבט חד אפשר להבחין ביניהם בדרך הבאה: ליברמן הוא איש הלאום, בנט הוא איש הטריטוריה. דמוגרפיה מול גיאוגרפיה, כמו ששמעון פרס אוהב לומר. ליברמן מוכן לוותר על שטחים, כולל על ביתו בהתנחלות נוקדים, ואפילו על יישובי המשולש בריבונות ישראל – כדי להבטיח מדינה עם לאום יהודי מוצק. גם התפיסה האזרחית של ליברמן מחייבת את חיזוק הלאום, שמירה על נאמנות, גיוס אחד לכולם ושירות חסר פשרות של המדינה. עם הדגלים הללו ("בלי נאמנות אין אזרחות") הוא רץ בבחירות 2009 וזכה ב־15 מנדטים, עם נתח מוצק מהרחוב הרוסי.
בנט לא מוכן לוותר על הטריטוריה כי מבחינתו מדובר בארץ קדושה. בנט וחברי הבית היהודי, בעיקר אנשי סיעת תקומה במפלגה, כמו השר אורי אריאל וחברי הכנסת אורית סטרוק וזבולון כלפא, לא מוכנים לסגת מאף שטח. לא בגלל הסכנה הביטחונית, אלא בגלל הפגיעה בציווי האלוהי. האידיאולוגיה הדתית הזו מחייבת להציף את השטח בהתנחלויות חדשות, גם ברצועת עזה בהינתן ההזדמנות. כך רואים גם שני הצדדים את העם הפלסטיני. ליברמן חושב שמדובר באויב לאומי. בנט וחבריו משוכנעים שמדובר באויב דתי, שדין חלקם מיתה. במהלך הקרבות הדביק לבנט איש בכיר בצמרת המדינה את התואר המפוקפק ומרחיק הלכת "דאעש יהודי כזה".
"בנט דאג כל הזמן לקחת עוד צעד אחד ימינה, ודאג שהציבור ידע על כך", אומר אותו בכיר. "זה בלט מאוד בישיבות הקבינט. בנט הסכים על הכול, אבל דקה לפני שיצאנו מהישיבה הוא בא עם הדרישות שלו. אם סיכמנו שנכנסים לשליש של עזה, הוא פתאום שאל, 'למה לא נכנסים לשליש הנוסף?'. אם הצבא הרג 150 מחבלים, הוא היה אומר שצריך להרוג עוד 150. אם הרסנו שכונה, הוא היה אומר שצריך להרוס שלוש. אני לא יודע אם זה קשור במאבק מול ליברמן, או בצורך שלו להוכיח מיליטנטיות גם בפני הציבור הדתי שלו".
בתחילת אוגוסט האחרון התראיין פרופ' זאב שטרנהל לעיתון "הארץ". שטרנהל, חתן פרס ישראל לחקר מדע המדינה, תרם את האבחנה הסובייקטיבית הבאה: "הקבוצה הזו של בנט ואריאל מפחידה אותי", אמר. "אני חושב שאלה הם אנשים מסוכנים מאין כמוהם. אני חושב שליברמן קצת פחות, משום שאין בו את הלהט הדתי. בנט, אריאל ואנשי האגף הימני בליכוד הם אנשים מסוכנים באמת, משום שהם באמת לא מבינים מה זו דמוקרטיה. הם באמת לא מבינים מה זה זכויות אדם, הם באמת שונאים את הערבים שנאה אמיתית, עמוקה, שלא מאפשרת חיים ביחד. מבחינות מסוימות מארין לה פן בצרפת היא שמאלנית מסוכנת לעומת בנט".
ליברמן יודע שהוא מיצה כמעט לחלוטין סוס נוסף שעליו רכב במהלך השנים. זה האנטי־דתי והמשפטי. ליברמן הבטיח לעולים מרוסיה חוקים אזרחיים בנוסח ברית הזוגיות, או הקלות בחוק הגיור. גם המאבק המתמיד שלו ברשויות החוק ובעיקר בפרקליטות המדינה, שנתפסת תמיד כמעוז השמאל, קסם לציבור מסוים. היום אין לו, בטובתו, את הארסנל הקבוע הזה. ליברמן הנדס יחד עם נתניהו את מערכות שלטון החוק מחדש, עם מינויים במשרד המשפטים, במשטרה ובפרקליטות, וראה כי טוב. הוא ניצל בעור שיניו, באדיבות היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, מתיקים פליליים כבדים, ויצא זכאי במשפט מינוי השגריר לבלרוס, זאב בן אריה.
חזקים מול החמאס
בשלב מוקדם של המבצע חילקו ביניהם לכאורה שני היריבים את מטרות התקיפה. ליברמן חשב שנתניהו פחדן. בנט חשב שהרמטכ"ל גנץ הוא השפן בחבורה, ובישיבות הקבינט הרבה לתקוף את הקצונה הבכירה בצה"ל. אולי זו הסיבה שנתניהו, שתמיד תיעב את בנט, התייחס אליו הפעם בסלחנות מסוימת ואת עיקר הביקורת הטיח בליברמן. הדרישה של ליברמן למוטט את החמאס נראתה לנתניהו דמגוגית. ראשית, כך אמר, המדינה לא יכולה להשקיע את עצמה בשנים הבאות בכיבוש עזה ולזנוח חזיתות מסוכנות אחרות; שנית, המחיר של כיבוש עזה היה יכול להיות עצום: מאות חיילים שעלולים היו לקפד את חייהם, תקציב אדיר, שליטה על 1.8 מיליון פלסטינים, אובדן מוחלט של האהדה בעולם ופגיעה ביחסים עם מדינות ערב המתונות שנתניהו כל כך מתגאה בהם.
במאבק הגדול בין ליברמן ובנט על קולות הימין, התחרות לא הייתה פשוטה. הסגנון, כאמור, היה שונה. ניקח לדוגמה את הפסקת האש הראשונה שנכנסה לתוקף לזמן קצר ב־15 ביולי. ליברמן עבד אז בזעם, שלא לומר בהיסטריה. בישיבת הקבינט בבוקר הוא פיצל את הקולות ואפשר כנראה לשר שלו, יצחק אהרונוביץ', להצביע בעד הפסקת האש. אחרי הצהריים הוא כינס מסיבת עיתונאים חסרת תקדים כדי לתקוף שם את נתניהו שמבקש הפסקת אש מהמצרים.
"אני חושב שאנחנו חייבים לקבל החלטה חדה וברורה", אמר ליברמן וכיוון לראש הממשלה. "אי אפשר להתייסר ולהסס. חייבים לשדר נחישות וללכת עד הסוף. אין פה שום אלטרנטיבה אחרת".
בנט חשב כמו ליברמן, אבל פעל אחרת. הוא הצביע בקבינט נגד הפסקת האש אבל לא תקף חזיתית. "לא צריך הפסקת אש, אלא כיבוי אש", אמר בנט בראיון לערוץ 2 אחרי ההצבעה. "דווקא בגלל שהם (חמאס) מבודדים בינלאומית והעולם הערבי בז להם, זו הזדמנות לשנות את הסיטואציה, כדי שלא בעוד חצי שנה נגיע לאותו המצב". בנט הוסיף כי "זה יהיה פרס לפלסטינים ולאויב אם אצא מהממשלה והקבינט, אבל אני לא מתכוון לעשות זאת". את העמדה הזו, החיבור לממשלה ולקואליציה בכל מחיר, הוא לא שינה מאז. ליברמן נאלץ להחרות להחזיק אחריו, ולהבהיר שגם הוא לא מתכוון ללכת לבחירות. לא עכשיו.
במהלך ימי הלחימה הראשונים ובכלל תבעו שני הצדדים הכרעה של החמאס. "המטרה שלנו היא לא המנהרות, אלא ההכרעה", אמר בנט בסוף יולי, בניגוד למטרות המבצע שעליהן הכריזו נתניהו ויעלון. "צריך להנחות את צה"ל – תביאו אותם להכרעה הזו, או בכוח או בהסדרה. לא מרפים מהחמאס לא ביום ולא בלילה, לא בחג ולא ביום חול, לא בשבת ולא בימות השבוע. מכים בחמאס ללא רחם, עוד ועוד ועוד, וכשהם על האדמה – לא נותנים להם יד. לא נותנים להם הפוגה".
הדיונים שהתנהלו לסירוגין בקהיר על הפסקת האש הרתיחו את ליברמן ובנט. שניהם תבעו להחזיר את המשלחת הישראלית. "זהו רגע מבחן להרתעה הישראלית, לא ייתכן שיתקיימו שיחות תחת פרוטקשן", אמר בנט ב־8 באוגוסט. אחרי שהפסקת האש הראשונה קרסה יחד עם נאום הכלניות של הרמטכ"ל גנץ, ניסו שני הצדדים לגרוף קופונים תחת הכותרת "אמרתי לכם". לפני ישיבת הממשלה ב־10 באוגוסט התייצב ליברמן מול המצלמות והודיע חגיגית: "אם היו מקשיבים לי קודם, היינו כבר אחרי זה. חשבתי שצריך להכריע. דרישות המינימום של החמאס הן הרבה מעבר למה שנסכים. עכשיו צריך לנקות את החמאס, לנקות את השטח ולצאת בחזרה כמה שיותר מהר".
ליברמן ובנט הם רדיקלים חופשיים, בהשאלה מעולם הכימיה. כך למשל, גם מנהיג הבית היהודי וגם מנהיג ישראל ביתנו הגיעו פעם אחר פעם לישיבות הקבינט כשהם מצוידים במידע צבאי חשוב שהשיגו בצינורות אלטרנטיביים שבנו לאורך המבצע. לטענתם בפני בני שיחם, הם עשו זאת אחרי ששניהם הבינו שהם מנוטרלים בעצם מהאינפורמציה החשובה באמת.
ליברמן בנה קשר הדוק והרבה להתייעץ עם אלופים בדימוס שהציעו פעולה קרקעית עוקפת ומהירה להכרעת החמאס, והביא את ההצעות לקבינט. בנט הדהים כאשר הגיע לישיבות הקבינט מצויד במידע מקדים על התכניות של צה"ל, שאותו קיבל כנראה מהדור הצעיר של המפקדים בשטח, שביניהם יש לו חברים ומכרים לא מעטים.
הפזילה למרכז הפוליטי
בשלב מסוים החליט ראש הממשלה נתניהו לתקוף בחזרה את הצמד ליברמן את בנט. נתניהו לא למד את הלקח מבחירות 2013, כשאחרי כל מכה שהנחית בהן על בנט, הוא סייע לו להתחזק בדרך לקלפי. גם כאן, התקפות נתניהו סייעו לשניים לטפס בסקרים. "אני מצפה מכולם לגלות אחריות ולא לזרוק סיסמאות ודברים ריקים ונבובים שלא עומדים במבחן", אמר נתניהו בתדריך בקריה ב־9 באוגוסט. "בכל פעם שנתניהו מתנפל עלינו, אנחנו מקבלים עוד מנדט. זה בדוק", ענו אנשי בנט. כאשר קרסה הפסקת האש השנייה, באמצע אוגוסט, הגיע המאבק בין נתניהו ושני השרים, וגם בין בנט וליברמן עצמם, לשיא חדש.
ליברמן, בדרך כלל פוליטיקאי קר רוח ולא אמוציונלי, היה עצבני ובוטה יותר הפעם. "המדיניות של הממשלה, של שקט תמורת שקט, שגויה מן היסוד", כך אמר. "עם חמאס צריך לדבר ולנהל משא ומתן רק כאשר הוא נכנע. כעת יש לחתור להכרעה מהירה של החמאס". בנט לא איחר להגיב גם הוא. המסרים היו כמעט זהים. "כאשר רוצים לנצח ארגון טרור מכריעים אותו. כשמנהלים משא ומתן עם ארגון טרור מקבלים יותר טרור. במוקדם או במאוחר ישראל תצטרך להכריע את החמאס. אין דרך לחמוק מזה".
בתוך כל ההמולה הזו היו לליברמן כמה הצהרות מתונות עד מוזרות, שעליהן קפצו אנשי בנט בשמחה רבה וכינו אותו "זגזגן" ו"לא רציני". ב־4 באוגוסט הציע שר החוץ להעביר את השליטה בעזה לידי האו"ם. חודשיים קודם לכן הציע אותו ליברמן במו פיו להכריז על נציג האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, כעל פרסונה נון גראטה, אחרי שהעביר כסף לחמאס לתשלום משכורות.
משהו כאן נראה משובש ולא הגיוני, בעיקר אחרי הבריחה של חיילי אונדו"ף מהגבול בצפון, שעליו היו אמורים לשמור. זה היה סימן לבאות. ליברמן, כהרגלו בשנים האחרונות וכנראה בעצת יועצו פינקלשטיין, פוזל גם לנתח מסוים במרכז־שמאל, ומנסה להביא קולות צפים מהמאגר הזה.
השיא הליברמני, בהקשר הזה, נרשם ב־22 באוגוסט בראיון ל"אולפן שישי" של ערוץ 2. ליברמן, שכל השנים התנגד ליוזמת השלום הערבית ("היוזמה הסעודית") הציע הפעם לאמץ אותה. במילים אחרות: ליברמן הציע לנהל משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית בקווי 67' מתוקנים, יחד עם חלוקת ירושלים. ב־2009 אמר ליברמן על אותה יוזמה כי "מדובר בהצעה מסוכנת, מתכון להשמדת ישראל". הפעם, בכל מקרה, השמאל יצא מכליו נוכח התפנית המשונה. במאמר המערכת של "הארץ" ב־24 באוגוסט כבר כיוונו את צעדיו הבאים של שר החוץ. "ליברמן צריך להביא את היוזמה הערבית לדיון והחלטה בממשלה. אם ייכשל, עליו לפרק את הממשלה וללכת לבחירות על בסיס היוזמה הערבית", נכתב.
ואילו הסופר איל מגד הפך את ליברמן למשיח המדיני החדש. "מה עוד נבקש?", הוא שאל. "שיתפקד למרצ? אם ליברמן מוכן לוותר על טירה ועל ג'לג'וליה מנימוקים של השתייכות לאומית, יש בכלל טעם לשאול אותו על ירושלים המזרחית? מי כמוהו יודה בלי להניד עפעף שבירתנו הנצחית השלמה אינה אלא שתי ערים, יהודית וערבית. ליברמן הוא לא יאיר לפיד הבור ולא בנט המשתחצן. הוא פוליטיקאי שדווקא מתמצא. הוא יודע בדיוק איפה הוא חי", סיכם מגד את מסע המחמאות.
בנט מסמן את לשכת ראש הממשלה
המלחמה מול החמאס בעזה הסתיימה ב־26 באוגוסט. הקרבות בין נתניהו, ליברמן ובנט לא הגיעו להפסקת אש. להפך. שני השרים הנצים יצאו בקמפיין נגד ההחלטה שלא התקבלה בקבינט, טענו שוב שהחמצנו הזדמנות פז להרוס את החמאס ותקפו את רעיון ההסדרה עם ארגון הטרור והמגעים עם הרשות הפלסטינית. אדם שמקורב מאוד לליברמן אמר ל"ליברל" כי שר החוץ "יפרוש מהממשלה ברגע שבו ראש הממשלה ילך לקראת אבו מאזן. במקרה כזה גם בנט ייאלץ לצאת החוצה, ולכן נתניהו שבוי היום בידי שניהם". ומה עם היוזמה הערבית של ליברמן? "זה יקרה רק אם הערבים היו מוכנים לשלום אמיתי", תירץ המקורב.
ליברמן, כבר הבנו, הוא לא איש צפוי. כעת, בימים שאחרי המלחמה, הוא ימשיך להילחם בבנט שנוסק בסקרים וימשיך לנסות לגנוב לנתניהו את המצביעים שהיו לליכוד בדרום. בנט, אומרים אנשיו, מסתכל כבר על נתניהו ולא על ליברמן. "נתניהו הפך את בנט למועמד אלטרנטיבי לראשות הממשלה", קובע אחד מהם. "היום הוא האופוזיציונר הרלוונטי היחיד. בסקרים בנט כבר מקבל 14 אחוז כמועמד, וזה לא היה קודם. תראה איך בנט מופיע ברשתות הזרות, וכמה מאות אלפי צפיות יש לו ביוטיוב. זה בדיוק כמו נתניהו של פעם, רק עם מסרים יותר ברורים, ובלי זיגזגים".
החודש אמור בנט לתרגם את הכוח הגדול שצבר לתוספת כוח פוליטית של ממש. הוא צפוי להעביר במוסדות הבית היהודי חוקה חדשה, לפיה הוא יכול לשלב שלושה חברי כנסת במקומות ריאליים על דעת עצמו ולבחור את השרים שיכהנו בממשלה, בלי לקבל את אישור מרכז המפלגה. בנט אמור לשלב במקומות הללו מדינאים, ביטחוניסטים או מנהיגים חברתיים, הכול על פי סדר היום של הבחירות הבאות והחוסרים שיהיו ברשימת הבית היהודי. בנט מתכוון גם לחזק את הכוח החילוני ולשלב ברשימה עוד תואמי איילת שקד כדי למשוך קולות מהימין הלאומי שאינו חובש כיפה סרוגה.
מי יהיו השמות החדשים? עדיין אין כאלה ודאיים. אחד השמות שעולה כמעט בכל שיחה עם אנשי בנט הוא זה של צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר. האוזר שרוף אצל בנימין ושרה נתניהו מאז פרשת נתן אשל. אולי אצל בנט תימצא לו עדנה פרלמנטרית. איזון לאורית סטרוק הוא ודאי יכול לתת.
–
- משפיעים 2020 | נפתלי בנט | ראש הממשלה הבא?
- משפיעים 2020 | אביגדור ליברמן | עוד יכריע גורלות
- אביגדור ליברמן // פתרון החידה
