fbpx

מלחמת הדורות, גרסת הטלוויזיה // רותה קופפר

0

כשם שלפני הגיטרה החשמלית לא הוגדרה הגיטרה ה"רגילה" כקלאסית, לפני יציאת הטלפון הנייד הראשון איש לא עדכן שיש לו טלפון קווי, לפני המסכים השטוחים לא נקראה הטלוויזיה "קופסת ענתיקה מרובעת וכעורה בעלת הרבה יותר כפתורים ממה שצריך", לפני עידן הדיגיטל לא ידענו שאנו נמצאים בעולם אנלוגי – כך גם בנוגע לבני האדם; עד שלא מושקת גרסתם החדשה, עד שלא קם ומתגבש הדור הבא – קשה להם להגדיר את עצמם, את מי שהם, את מי שהיו, את מי שהיו יכולים להיות.

מאז ומעולם, בעיקר מאז המהפכות התעשייתיות שהגיעו לשיאן בעידן הטכנולוגי של ימינו, מורד כל דור בזה שלפניו ומגדיר את עצמו בעזרת זה שבא אחריו, בשעה שמאפיין אחד עיקש משותף לכל אחד מהם: "כל דור חושב לעצמו שהוא יותר אינטליגנטי מזה שהיה לפניו, ונבון יותר מזה שבא אחריו", כפי שהגדיר זאת במדויק הסופר ג'ורג' אורוול לפני כ־70 שנה.

בעבר הלא רחוק, עד לפני כמה עשורים, התגאו בני האדם בהתבגרותם. ה"תפקיד" הזה – של להיות מבוגר – היה שם נרדף לסמכות ולתבונה והביא עמו הערכה וכבוד, מעמד חברתי וכסף. אבל באמצע המאה שעברה הוגדרה מחדש מחזוריות החיים האמריקאית בשל כוח דורי רב־עוצמה שהגיח מרחם אמו, נציגת הדור הדומם, בחדרי הלידה וטרף את כל הקלפים – הבייבי בומרס. אותו דור התאכזב מהדור שלפניו, שהביא לעולם חורבן, הרס ומלחמות, ובעזרת השילוש הקדוש של סקס, סמים ורוקנרול יצר תרבות־נגד שהשתלטה על האמנות, המוזיקה, התקשורת והפוליטיקה, וקידש את השלום, את האהבה, את הנעורים. בניגוד להוריהם, שחיכו בקוצר רוח לרגע שבו יוכלו כבר להתגייס, להיכנס למעגל העבודה ולהקים משפחה, העדיפו צעירי הסיקסטיז והסבנטיז להקפיא את הזמן, לחגוג את החיים, להישאר צעירים ככל האפשר.

לתוך הלך הרוח הזה נכנס פרמטר נוסף מחולל שינוי – הטלוויזיה, שבאותה תקופה פקדה כל בית מערבי ונעשתה חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים. ומכיוון ש"אנחנו מתחילים לחשוק במה שאנו רואים מדי יום", כפי שמסביר חניבעל לקטר ב'שתיקת הכבשים', ניסו הצופים להידמות למה שהם ראו בטלוויזיה. מודל היופי, שהשתקף עוד לפני כן מירחוני הכרומו וממסכי הקולנוע, השפיע בצורה נגישה ואינטנסיבית יותר בזכות הקופסה הקטנה שעמדה בלב הסלון: שיער השיבה נצבע בבלונד, הגזרה חוטבה, עור הפנים הוחלק, תעשיית היופי החלה לגלגל מיליארדים והבקבוקים התמלאו במי מעיין הנעורים.

עד שנתפסה בקורי עכביש האינטרנט, הטלוויזיה שיקפה ואף הכתיבה את הפערים הבין־דוריים. בראשיתה ליכדה הטלוויזיה את בני המשפחה בסלון ובמקרים מסוימים שימשה מדורה שבטית, לפעמים לאומית ולעתים כלל־אוניברסלית; בשיאה, בעקבות כניסתה לכל חדר בבית ובשל ריבוי הערוצים המפולחים לפי נושאים וגילים, סייעה בפילוג בין הדורות; ובגסיסתה, לאחר המצאת האינטרנט, הסמארטפון, הרשתות החברתיות ושירותי הסטרימינג, הפכה בעצמה לעוד דור שהולך ומזדקן, רואה את מי שבא אחריו ונלחם בשארית כוחותיו על חשיבותו בשרשרת החיים. הטלוויזיה, אם תרצו, חוששת עכשיו מהאפשרות שתגמור כמו הטרנזיסטור.

ארבעה דורות נולדו והתבגרו מול עיני הטלוויזיה: הדור הדומם, הבייבי בומרס, דור ה־X ודור ה־Y (ר' מסגרת). הדור החמישי, דור ה־Z, כבר לא יגדיר את עצמו באמצעותה. ארבעת הדורות יצקו לתוכה תוכן: למדו, התבדרו והתעדכנו ממנה, השתנו בזכותה, או בגללה, והתנוונו באשמתה. ולכן, אין בעולם דבר שיצליח להמחיש טוב יותר מהטלוויזיה את השינויים והפערים הבין־דוריים, במיוחד אם מתבוננים היטב בשלושה מפגשים בשלוש סדרות: 'הכול נשאר במשפחה', 'משפחת קוסבי' ו'בנות'.

המפגש הראשון:

ארצ'י באנקר (הדור הדומם) ומייקל סטיוויק (הבייבי בומרס); 'הכול נשאר במשפחה', 1979-1971.

"בשנות ה־50 רווח האתוס של הסיטקום 'אבא יודע הכי טוב', שבו לא מוצגים פערי דורות אלא הרמוניה", מסביר אריאל אבישר, חוקר קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. "לילדים יש בעיות שטותיות, כמו למשל נער שמפחד להזמין נערה לנשף, והאב, הדמות הסמכותית, פותר כל בעיה. זו אידיליה לאומית ומשפחתית. האב הוא העוגן, האישה והילדים הם העזר כנגדו. בשנות ה־70 חלו תמורות פוליטיות, חברתיות וכלכליות בחברה האמריקאית, וגם על המסך. הפרדיגמה על האב הכל־יודע שעומד במרכז וסביבו נמצאת משפחתו – נשברת. ב'הכול נשאר במשפחה' ארצ'י באנקר חושב שהוא יודע הכי טוב – אבל הוא טועה".

במציאות, המבנה החברתי, בזכות ארגונים למען זכויות האזרח ותנועות פמיניסטיות, החל להתערער. וכך, הנרטיב הטלוויזיוני של שנות ה־70 לא רק נטל את הכוח מידי אבי המשפחה והעניק אותו לדמויות אחרות, אלא גם העמיד על המסך סדרות רבות שלא עסקו במשפחה: 'מ.א.ש', 'האי של גיליגן', 'התכנית של מרי טיילר מור', 'החבובות', 'טקסי', 'שלושה בדירה אחת' ועוד. האחרונה, לדוגמה, הבליטה את פער הדורות בעזרת התמודדותם של שלושת השותפים הצעירים, גבר ושתי נשים, מול בעל הבית, גבר בן כ־50 שהוצג באופן נלעג.

אבל הסדרה שמשקפת את הקונפליקט הבין־דורי בצורה הטובה ביותר היא 'הכול נשאר במשפחה'. ארצ'י באנקר ואשתו אדית, שאותה הוא מכנה "דינגבט" (טיפשה), הם הזוג המבוגר, השמרני והמיושן, נציגי הדור הדומם של הסדרה. לפי חלוקת התפקידים המסורתית גם כאן מקבל הגבר את הכיסא הגדול בבית, מילולית ומטאפורית, עובד בחוץ מבוקר עד ערב וחוזר לזרועות אשתו, שאמורה לקבל את פניו באהבה עם בקבוק בירה צונן בידה, גם כשהוא מדבר אליה בגסות. דעתו היא זו שקובעת, הוא השליט במבצרו, אלא שפתאום נתגלו בסדרה "איומים" מבפנים ומבחוץ על המבצר הזה.

השינוי החברתי שהתחולל בשנות ה־70 בארה"ב כלל בין היתר מודעות להיעדר שוויוניות בתחום הפוליטי, התחזקות מעמד האישה, ביטוי למצוקות המיעוטים, אהבה חופשית, פתיחות לסמים והתפכחות מהצורך במעורבות במלחמת וייטנאם. הגישה החדשה של האמריקאים ביחס לזהות העצמאית שלהם תוארה במאמר שכתב הסופר והעיתונאי טום וולף והוגדרה באמצעות המושג "דור ה'אני'". את השינוי הזה מייצגים בני הדור הצעיר, הבייבי בומרס, של 'הכול נשאר במשפחה' – גלוריה סטיוויק, בתם של ארצ'י ואדית, ובעלה מייקל. השניים היוו שופר להבעת הסלידה מנרטיב הגבר הלבן והפריבילגי, והעלו לדיון סוגיות כמו הפלות יזומות וזכויות האפרו־אמריקאים.

אחד הרגעים שפילחו את אמריקה לשניים וסימלו את הבור שנפער בין הדור הדומם לבייבי בומרס הגיע בפרק החמישי של העונה השנייה, שם מתואר כפלאשבק המפגש הראשון של ארצ'י וחתנו מייקל, המכונה בפיו "מיטהד" ("ראש כרוב", כפי שתורגם בישראל). ארצ'י, בחולצה לבנה מכופתרת ומכנסי צמר אפורים, קורא ידיעה בעיתון על מפגינים נגד מלחמת וייטנאם שזורקים חפצים על שוטרים ומטילים צורכיהם על הדגל האמריקאי, מכריז כי צריך לשלוח אותם לכלא ומלין, "מה יפי הנפש האלה רוצים בכלל?".

מייקל, בחולצת בטיק וג'ינס, שרשרת ארוכה לצווארו, שערו וזקנו ארוכים, משיב: "אני חושב שהם לא אוהבים את הרעיון שאמריקה נלחמת במלחמה לא חוקית ולא מוסרית".

"באמת?", מתרגז ארצ'י, "אם הם לא אוהבים את זה – הם יכולים להתחפף מפה".

"ובכן, מר באנקר, זה כולל גם אותי", אומר מייקל בהתרסה.

"כן? אז שלום ולא להתראות גם לך".

"במה זה יועיל? עם או בלי מפגינים המדינה הזאת תישאר עם אותן הבעיות: מלחמה, גזענות, כלכלה, זיהום אוויר".

"אלו זוטות".

"זוטות?! אני רוצה להגיד לך משהו…".

"לא, תן לי להגיד לך משהו, אתה ראש כרוב. מת מהצוואר ומעלה".

"אה, עכשיו אני מבין מה זאת בשבילך מדינה חופשית. מדינה שבה לך מותר להגיד מה שאתה רוצה אבל אם מישהו לא מסכים איתך הוא צריך להישלח לכלא או שיקראו לו 'ראש כרוב', נכון?".

"נכון, כי זאת אמריקה, ארץ אהבתי".

"גם אני אוהב אותה, מר באנקר. בגלל זה אני מפגין נגד הבעיות שלה".

בשלב זה מתחיל ארצ'י לצטט משירו הפטריוטי של אירווינג ברלין 'אלוהים, ברך את אמריקה' בעוצמה הולכת וגוברת לעבר הקתרזיס, בזמן שמייקל מנסה להסביר לו בקרשנדו משל עצמו דבר או שניים על החוקה האמריקאית ועל חשיבות מדינה חופשית, עד שבייאושו הוא מטיח בארצ'י: "אתה גזען!", ועוזב בזעם את הבית.

למעשה, ארצ'י באנקר נולד בתור תחבולה שנועדה לנתץ את הטאבו של המדיום, לפיו לא מדברים על נושאים שנויים במחלוקת. לפי כתבה שפורסמה ב'ניו יורקר' לפני שנתיים, יוצר הסדרה נורמן ליר, שביסס את דמותו של אבי המשפחה על אביו, ניסה ליצור מצב שבו הקהל אוהב את ארצ'י ובה בעת מתעב את דעותיו.

אבל הגולם קם על יוצרו. עם עליית הסדרה גייסה רשת CBS עוד מרכזניות שיוכלו לקבל את תלונות הצופים הזועמים בגין דמותו של הרפובליקני מקווינס שנוהג לשבת בכורסתו ולקטר על "הכושים", "היהודונים", "ההיספנים" ו"ההומואים", אך בפועל מעטים התקשרו להתלונן. בספרו 'סיטקום: היסטוריה ב־24 פרקים מ'אני אוהב את לוסי' עד 'קומיוניטי" מסביר סול אוסטרליץ את התופעה: "הקהל התאהב בארצ'י – לא באופן אירוני, לא בגלל שהוא כל כך גזען שזה כבר מצחיק; ארצ'י הפך למלך טלוויזיוני משום שהוא הזכיר לצופים את עצמם". לעומתו, מייקל, נציג הדור הצעיר, "נתפס בעיני הצופים כבטלן שחי על חשבון ארצ'י", אומר אבישר.

באופן פרדוקסלי, דווקא ארצ'י, נציג הדור הישן, היה זה שבישר על כוחו של המדיום החדש ביכולתו להשפיע על הקהל, ובמילים אחרות: הוא היה העתיד.

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook