fbpx

מלחמת הבינוניים // מאת יונתן שם-אור

מדוע הבינוניות מנצחת והאם זו העת לקרוא לאהוד ברק לחזור

0

נניח שיכולת לקבל תשובת אמת לשאלה אחת בלבד. פתרון לאיזו תהייה קיומית גדולה. למשל, מה היה לפני המפץ הגדול. לאן נעלמות הספינות במשולש ברמודה. האם חייזרים ביקרו אותנו. איפה נמצאים כל הגרביים האבודים והכפיות הנעלמות. לא היית מבזבז את ההזדמנות וחוזר על השאלה של ירמיהו הנביא, למה דרך רשעים צלחה. אתה יודע את התשובה. כי הם מניאקים. זה נכון שאם גם אתה תחליט להיות בנזונה, סיכויי ההצלחה שלך גוברים, אבל זה עדיין לא מבטיח שתגיע לפסגה. יש המון חרייאתים גדולים ממך. עד היום צעדת, פחות או יותר, לפי הספר, אבל לא הגעת נורא רחוק. ודאי לא למקומות שאליהם הגיעו אלה שבכלל לא פתחו את הספר הזה. ובכל זאת, אתה, כמו דתיים מאמינים מוכי אסונות, חוזר אל אותו טקסט ואל אותן תפילות. משום מה, אתה ממשיך אפילו ללמד את הספר הזה לילדים שלך.

בצבא, סמל המחלקה אהב להיכנס לסוגיות פילוסופיות תיאולוגיות דווקא בזמן תיזוז האלונקות הלילי, כשכולם מזיעים וכושלים במעלה הגבעה. למה, הוא היה צועק, למה אחרונים תמיד בסוף. נחמד, אבל במסע החיים המייגע, אתה מעוניין לקבל תשובה לשאלה מעט שונה. למה, לעזאזל, הבינוניים תמיד בראש.

מצביעים מיואשים מפנים את התהייה המתסכלת הזאת אל המפלגות שמציעות להם את האדם שרוצה להחליף את ראש הממשלה. זהו, הם אומרים בינם לבינם בפרלמנטים של יום שישי, במעליות הצפופות שלוקחות אותם לעבודה, בטוקבקים העצובים, זהו? יותר מבינוני הם לא יכולים למצוא?

מה אתה רוצה מהם. תביט סביבך. האדם שאתה תלוי בו לפרנסתך לא מראה שום סימנים של גאונות. ברוב המקרים, אתה טוב ממנו. ובכל זאת, במדרג החיים והכסף, הוא, כמו הטרנטה עם המדבקה המעצבנת – טרנטה, אבל לפניך. המנהלים שיונקים מיליונים בשכר ובמענקים, הרופאים שמנהלים את המחלקות ואת בתי החולים, הפקידים הבכירים שמחזיקים בעט החותם כמו אלוהים ביום כיפור. מחליטים, בהינף שרבוט, מי יעלה ומי יירד, מי יתעשר ומי יתרושש, ובעצם, מי יחיה ומי ימות. כמעט כולם הם אנשים בינוניים מאוד, חסרי מעוף, בעלי כושר הבנה סביר, לא יותר מאלו שנמצאים בעמדות הכוח.

הם בכל הצמרות, הבינוניים האלה. במוסדות החינוך ובמשטרה, במשרדי הממשלה ובכנסת, בצבא ובשירותי הביטחון, בתעשייה ובשוק הפרטי, בהיי־טק ובאקדמיה, בהוצאות הספרים ובמערכות התקשורת, במוזיאונים ובקרנות העידוד לאמנים. אין לך סיכוי להחליף אותם. אם הם כבר עוזבים איזו צמרת, זה רק כדי לדלג, כמו הקופים, ולהתחלף עם מישהו שיושב על הצמרת ממול. היוצאים מהכלל, המצוינים, המבריקים, החדשנים, בולטים כמו עץ בודד בערבה.

 

משחקים ב"אילו"

אנשים בינוניים עושים מעשים בינוניים. אין להם מעוף, מקוריות או דחף לשנות סדרי עולם

שלטון הבינוניים, והבינוניות, מטריד לא מעט אנשים כבר זמן רב. איין ראנד, כמובן, בנתה מזה את פילוסופיית האגואיזם המוחלט שלה. לורנס ג'יי פיטר הכניס את השם שלו לתרבות בגלל התיאוריה שנודעת בשם "העיקרון הפיטרי". כל אחד מקודם בגלל מצוינות, עד שהוא נעצר, עד סוף חייו, בתפקיד שבו הוא ממש גרוע. לו היה טוב, הוא היה מקודם.

הפשטות של התיאוריה מקסימה, אבל היא מחוררת כמו נאום בר־אילן של נתניהו. ארגונים ומוסדות לא מקדמים לפי הצטיינות, אלא לפי פרמטרים אחרים לחלוטין. אפילו במוסד היררכי ברור ומובנה כמו הצבא הישראלי, שלכאורה אמור לתפקד ולקדם לפי איכויות, אפילו שם זה לא נכון. אולי עד רמת מפקד פלוגה מקדמים את הקצינים הטובים ביותר, אבל אחר כך המנגינה מתחלפת. בפיקוד הבכיר ממש, במטכ"ל, זו כבר פוליטיקה טהורה. המערכות, אנחנו יודעים, מקדמות את הבינוניים. לא במקרה.

האוזן האנושית איננה האיבר הכי יפה בעולם. היא מעוקלת, מפותלת, ובעיקר, היא דבוקה בצורה משונה לגולגולת, כאילו לא באמת שייכת. ילדים בכלל לא מציירים אותה. אוזן של חתול, למשל, יפה ממנה בהרבה. ובכל זאת, האבולוציה פיתחה בכל מין את מכלול האיברים והתכונות שבזכותם הם שרדו. מינים פחות מוצלחים נעלמו. הבינוניות, שמולכת על המין האנושי משחר הימים, היא כמו האוזן שלנו. יש לה תפקיד חשוב מאוד בהישרדות המין.

אנשים בינוניים עושים מעשים בינוניים. אין להם מעוף, מקוריות או דחף לשנות סדרי עולם. בדרך כלל, זה מה שכל מערכת רוצה. שינויים גדולים מסכנים אותה. היא קיימת כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה שנות אנוש מוטמעות בכל מערכת, שזה די מטופש לזרוק הכל בגלל איזו אבחת הארה של מישהו.

האנושות, בדיוק כמוך, מעדיפה לצמוח באיטיות, שלב קטן אחרי עוד שלב קטן. שום ארגון ושום מדינה לא מחליטים מרצון לשנות את עצמם באופן קיצוני. מנגד, אנשים מבריקים לא אוהבים את המצב הקיים, הם תמיד מזהים את הפגמים, ואם הם מצוידים באופי המתאים, הם גם ישנו אותו בלי להסס.

למזלם של הבינוניים שמנהלים את הכל, מִתאם כזה בין שכל יצירתי ואופי חסר מעצורים הוא נדיר מאוד. רוב האנשים המבריקים חכמים דיים כדי לדעת שגם הם עשויים לטעות. הדחף הראשוני שלהם הוא לבחון את הרעיון שלהם אצל הבינוניים שמעליהם, ולקבל אישור. אם אלה מלטפים אותם במחמאה, מכסת הסיפוק התמלאה. אם, כמו שבדרך כלל קורה, שופכים מים קרים על ההארות וההצעות שלהם, הם מתקפלים במרמור, וממשיכים הלאה, אל הניסיון הבא לקבל את מחיאות הכף של הבינוניים.

הם שולטים, הבינוניים. הם, והבינוניות שבתוכה הם מלבלבים. הם, והמערכות הבינוניות שמארגנות את החיים שלנו. התחבורה והבריאות, רשתות המזון ומוסדות החינוך, משרדי הממשלה ופקידי המס. אולי פה ושם משהו מנצנץ באיזה ברק, אבל זה לא מזיז את המיקום הכולל של המערכות שלנו. אי שם באמצע. בינוני.

עד שהכל משתנה.

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook