ניצחנו – כך הכריזו רוסיה, איראן, חזבאללה והמשטר הסורי במלחמת האזרחים, שמתנהלת במדינה זה שש שנים, והחלו לחלק ביניהן את השלל. ה"סהר השיעי", אזור ההשפעה של איראן, הפך מחזון למציאות. בהתחשב בעובדה שהשיעים מהווים רק כ־10% מכלל המוסלמים בעולם, העובדה שאיראן שולטת, באופן כזה או אחר, בלבנון, תימן, סוריה ועיראק, היא לא פחות ממדהימה. זו עדות לשילוב של דבקות דתית במטרה ויכולות אינטלקטואליות, צבאיות ומדיניות.
השטף הישראלי של איומים, התראות, פגישות מדיניות דחופות ומצגי השווא על בריתות אזוריות הוא עדות לכך שישראל מבינה, באיחור, שאנחנו במצב אסטרטגי שונה בתכלית. ישראל בועטת לכל הכיוונים במקום לעצור ולהיזכר שכוחנו בגמישותנו, המחשבתית והמעשית; שעליה לחשב מסלול מחדש ולשאול בכנות – האם לא הגיע הזמן לפרדיגמה חדשה בנוגע לאיראן?
מוקדם להתנבא, אבל גם גל המחאה המדהים, בימיה האחרונים של 2017, שבו הושמעה ביקורת קשה מאזרחים איראנים על משאבי המדינה שהולכים לעזה ולחזבאללה, לא צפוי לשנות באופן מהותי את המסלול שבו הולך המשטר בכל הקשור להתפשטות אזורית. גם אם קאסם סולימאני, מפקד כוח אלקודס של משמרות המהפכה ואחת הדמויות המשפיעות באזורנו, יוריד קצת פרופיל, קשה לראות את איראן מוותרת על ההישגים שהקנו לה שנים ארוכות של הקזת דם וכסף. איראן הצליחה, בשנים ספורות בלבד, לקבל לא רק לגיטימיות ממדינות המערב, אלא גם מעין כיפת ברזל מדינית (ותקשורתית – ראו למשל הכיסוי הרפה של ההפגנות בכלי תקשורת ליברליים בארה"ב) שמגנה עליה בשם שימור הסכם הגרעין. כל אימת שטראמפ מאיים לבטל או לשנות אותו, האירופאים נזעקים להתייצב מאחורי שימור ההסכם (וההזדמנויות העסקיות שבאות איתו), בכל מחיר.
בחודשים האחרונים, ככל שיורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, תופס יותר ויותר תשומת לב עולמית בסדרת פעולות – שההיסטוריה תשפוט אם הן בבחינת שינוי כיוון היסטורי או קפריזות של מילניאל חסר אחריות – מתרבים הקולות בארץ המדברים על ברית עם המדינות הסוניות. כדרכם של ישראלים, הדבר מלווה בהתפעלות ילדותית מעצם האפשרות שהערבים יסכימו לשתף איתנו פעולה, אפילו אם הוא עובד בעיקר לטובתם.
–
השאלה שכמעט ואינה נשאלת היא במה בדיוק מועילה לנו אותה ברית, חשאית או פומבית. הסעודים, שנוטים להיכשל כמעט בכל דבר שהם נוגעים בו, רואים את ישראל במקרה הטוב כמעין פרוקסי שניתן להפעיל נגד חזבאללה, כמו החבר הבריון בבית הספר שמסתתרים מאחוריו. מה אנחנו מקבלים בתמורה? לא ברור.
אין בדברים האמורים כדי לזלזל בכך שגישה חיובית מההנהגה כלפי ישראל עשויה לחולל שינוי בדעת הקהל בעולם הערבי. ראינו שגישת ה־Top Down הזאת עובדת במקרה המצרי. א־סיסי הוביל שינוי בדעת הקהל בנוגע לישראל, והוא מורגש. עם זאת, הדברים כבר קורים מעצמם. לתהליך של פתיחות לישראל יש חיים משל עצמו. זה קשור להזדמנויות שמספק האינטרנט, לסימון איראן וחזבאללה כאויבי האומה, לעייפות מהפלסטינים וליוזמות ישראליות נמרצות הפונות ישירות לדעת הקהל הערבית.
ישראל, כאמור, צריכה לבחון באומץ ובפתיחות את המדיניות שלה כלפי התעצמות איראן, שהיא שכן קרוב – בלבנון ובסוריה – ולא איום שטני רחוק. אופציה אחת היא מלחמה: ישראל יכולה להחליט שהתבססות צבאית איראנית באזורים הסמוכים לגבול היא קאזוס בלי. מקבלי ההחלטות בישראל יצטרכו לשאול את עצמם אם הם מוכנים לשלם את המחיר, בדגש כמובן על העורף. אם התשובה לכך היא חיובית, קשה לחשוב על זמן טוב יותר טקטית מאשר רגע אחרי שהמיליציות של משמרות המהפכה התישו את עצמן בסוריה ובעיראק וטרם נקבעו עובדות בשטח.
האם ישראל תלך למהלך צבאי יזום כשהרוסים באזור, האמריקאים רחוקים פיזית ומנטלית, מצבו הפוליטי של ראש הממשלה מורכב ושתי המלחמות האחרונות, בלבנון ובעזה, לא הוכתרו כהצלחה מסחררת? ספק.
אופציה ב', אם כן, מחייבת שינוי תפיסתי שקט אך עמוק ויושרה אינטלקטואלית. בראש ובראשונה עלינו להודות כי אחרי שנים ארוכות שבהן החלק הארי של המשאבים הביטחוניים הופנה לדבר אחד – איראן – רשימת הכישלונות עולה על רשימת ההישגים. אכן, חלק מהדברים אינם בשליטת ישראל. גם אם אנחנו מאמינים שזו הייתה טעות היסטורית קשה מצד ממשל אובמה לשים את כל יהבו על הסכם הגרעין עם איראן, וכשהמטוטלת האמריקאית נטתה בבהירות חוצת מפלגות לעבר בדלנות, שלא לומר הימלטות מהמזרח התיכון – לישראל יש הרבה פחות מרחב תמרון.
ההיסטוריה נקבעת על ידי מי שמתאמץ להשתתף, במקרה הזה רוסיה ואיראן. איראן היא בראש ובראשונה הבעיה של הרוב הסוני ואיתו מלחמתה. הפרנויה האיראנית מישראל היא במידת מה תמונת מראה לזו הישראלית. אלה ואלה נערכים למלחמת יום הדין. אף צד אינו רוצה בה.
–
ישראל צריכה להרתיע את האיראנים ולשרטט קווים אדומים. אולם רצוי מאוד לעשות זאת בשקט, בלי לשים את עצמנו במרכז הכוונת. בעיקר נוכח התזוזה הפנימית המעודדת בתוך איראן שחיבוק קולני ישראלי לא יסייע לה. יתר על כן, האינטרס של ישראל הוא להתרחק בזהירות מהזירה הלוהטת בין הגוש הסעודי לזה האיראני. שתי מדינות שאינן מגדלור של אור וגם לא של מוסר, אם להתנסח בעדינות, ולהתערב, בשקט, רק במקרה של אינטרס מובהק ודחוף.
ישראל צריכה להשתמש במנופים שיצר הסכם הגרעין על איראן, כדי לשרטט קווי מתאר למלחמה קרה שלא מתחממת. ההצהרות הלוחמניות על שיתוף הפעולה עם הסעודים הן קצרות רואי ומעודדות את האיראנים להלך מחשבה של "העולם כולו נגדנו". הקהילייה הבינלאומית צריכה להירתם כדי לרסן את איראן בסוריה ולמנוע מלחמה. ישראל צריכה להפסיק לעמוד בחוד החנית של כל מה שהוא אנטי־איראני בעולם. זה אולי צודק, אבל זה לא הביא אותנו רחוק. ראו היכן הייתה איראן לפני חמש, עשר שנים, והיכן היא כיום. זה נשמע כמעט בלתי נתפס למי שמכיר את המערכת הישראלית הצבאית, הדיפלומטית, ההסברתית, שכבר כמעט שני עשורים מקדישה את עצמה לעניין הזה. האם הנמכת פרופיל ישראלית ופעולה בערוצים דיפלומטיים תעקר את האיראנים מהמדיניות האנטי־ישראלית שלהם? לא. אבל אולי היא תקהה את העוקץ ממנה והיא אף עשויה למנוע מלחמה כוללת.
מבין האופציות, הגרועה ביותר היא אופציה ג', כלומר מצב שבו הישראלים שוחקים את כושר ההרתעה שלהם בשלל איומים מבוקר עד ליל, אולם לא עומדים מאחורי דבריהם. לא מצליחים לרתום את המעצמות, מגבירים את האיבה והפרנויה של האיראנים, ובעיקר – לא עוצרים את ההתעצמות שלהם בשטח. זה תמיד נעים לשמוע שאנחנו לא היחידים שיש להם בעיה קשה עם איראן וחזבאללה, אולם רוב הישראלים אינם סונים והאינטרס שלהם לא חופף לזה של בית סעוד. כדאי לשאול אם ישראל מקבלת משהו, למעט פירורי נורמליזציה, ובמה היא עלולה להסתבך בתמורה.
–
- כל מה שחשוב לדעת על הבחירות ברשות הפלסטינית // שמרית מאיר
- ההפחדות בנוגע לאיום האיראני שגויות // רן אדליסט מסביר
