מי יהיה יורשו של אבו מאזן? // מאת אוהד חמו

מי שהסתובב ברחובות רמאללה בסוף חודש מרץ, לא יכול היה להבחין בשום דבר יוצא דופן. על עמודי התאורה לאורך השדרה הראשית בואכה המוקאטעה נתלו כמה תמונות קטנות של הנשיא מחמוד עבאס – אבו מאזן, מעשה שבשגרה. בכניסה הדרומית לעיר עדיין עומדת תמונתו הגדולה של הראיס ערפאת. את הנשקף משלימים ציורי גרפיטי קטנים על קירות הבתים, פעם של מרוואן ברגותי ופעם של האחים עוואדלה, מפקדים בזרוע הצבאית של חמאס. אילו היה זר נקלע למקום, ספק אם היה יכול לנחש מיהו המנהיג. שום דבר בתפאורה של רמאללה או בתכנים ששידרו כלי התקשורת הפלסטיניים השבוע לא העיד על חשיבות המועד – 26 במרץ – יום הולדתו ה־80 של אבו מאזן. "כאן נעוץ ההבדל הגדול בינו לבין שליטים אחרים במזרח התיכון", אומר לנו אחד מתושבי העיר, "האוטוקרטיה דומה, פולחן האישיות שונה לגמרי – וזה מתעתע". אלא שנקודת דמיון נוספת היא גילו של המנהיג, שמזדקן אל תוך התפקיד. בגיל שבו מרבית המנהיגים כבר מתמסרים לכתיבת ספרי זיכרונות ולהכרת הנכדים מקרוב, אבו מאזן נותר פעיל, גם אם קצת פחות נמרץ. חלק גדול מזמנו הוא מבלה בחו"ל, מדלג בין בירות, מתרועע עם מנהיגים, מנסה לגייס ולשכנע את מי שרק אפשר לסייע בהקמת המדינה. למרות השימוש בתואר "הראיס" והחשיבות שהוא מייחס למקום בו יירשם בספרי ההיסטוריה, ספק גדול אם הוא עצמו מאמין שיצליח במקום שבו נכשל קודמו ערפאת – להפוך לנשיא הראשון של מדינת פלסטין. מבחינתו, שתי משוכות גבוהות עומדות בדרכו: שעון החול האישי וממשלת ישראל.

שוב ושוב הצהיר אבו מאזן שבבחירות הבאות אינו מתכוון לשוב ולנסות להיבחר. אומרים שהתעייף. מדובר בהצהרה יוצאת דופן, יחידה מסוגה בשכונתנו משופעת הדיקטטורות והמונרכיות. אולם לפני שאתם מתרשמים מן הדמוקרטיה הפלסטינית, ראוי לזכור כמה עובדות: מאז 2007, שנת ההפיכה בעזה, הפרלמנט הפלסטיני לא התכנס. אף שהחוקה הפלסטינית מותירה את סמכויותיו של אבו מאזן על כנן עד קיום הבחירות, המנדט שניתן לו כנשיא הוא עד ינואר 2009. כבר שש שנים דוחה יושב הראש את הבחירות לנשיאות ולפרלמנט בתואנות שונות. לפעמים זו ישראל שמונעת בחירות הוגנות, פעמים אחרות זו תנועת חמאס, שמוצגת תדיר כסרבנית. בפעם האחרונה שבה הבטיח אבו מאזן לקיים בחירות בתוך חצי שנה זה קרה ביוני 2014. אז הבטיח. איש לא התרגש מהסיבוב הנוסף של הפלסטין־בלוף. בהיעדר מורשת דמוקרטית ולחץ ציבורי, נדמה כי אבו מאזן התמכר לשלטון יחיד – ללא מתחרים וללא אופוזיציה.

לאחרונה הוא נאלץ להתמודד עם גל האשמות פומביות שהוטחו בו על אופי השלטון הריכוזי שאימץ, על סמכויות היתר שריכז בידיו ועל שימוש במנגנוני הביטחון כדי להפחיד את מבקריו ויריביו. בכמה מאמרים כבר כונה דיקטטור, לא דבר פעוט כלל וכלל, במקום שבו חופש העיתונות מוגבל ואמור להיעצר עם הטחת ביקורת על הנשיא. עוד עדות לאופי השלטון ברמאללה היא העובדה שלאורך העשור האחרון מאז נתמנה לתפקיד, אבו מאזן לא סימן יורש ולא קידם בן טיפוחים. נהפוך הוא. כל מי שבלט לצדו והסתמן, או סימן עצמו, כמועמד אפשרי, הוסר מן הדרך ונדחק לשוליים. בהתנהלות שמזכירה רודנים ערביים טיפוסיים, איש לא הורשה להתקרב להגה ולפזול אליו. כך היה עם סלאם פיאד. כך עם מוחמד דחלאן. נדמה שאבו מאזן לא נותן דעתו לכאוס ולמלחמת הירושה שעלולה להתעורר רגע אחרי שירד מהזירה, וגם אם כן – ספק אם זה מה שמטריד אותו.

אבל זה מטריד אחרים, ובעיקר את צמרת הרשות החוששת מוואקום שלטוני ומכאוס במקרה שבו המנהיג יחדל מלתפקד. רק לאחרונה הודיע חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח מחמוד אלעאלול כי הוקמה ועדה שנועדה לבחון את הרקע המשפטי למינוי סגן לתפקיד נשיא פלסטין – תואר שנושא אבו מאזן מאז 2005. אלא שמינוי כזה דורש שינוי בחוק הבסיסי, וזה יתאפשר רק אם הפרלמנט יאשר אותו. והרי הפרלמנט, כבר הזכרנו, לא התכנס כבר כמעט עשור ובכל מקרה הוא נשלט על ידי חמאס, מתנגדת מושבעת לאבו מאזן. חזרנו לנקודת ההתחלה.

בחודשים הקרובים אמורה להתכנס ברמאללה, אחרי לא מעט דחיות, הוועידה הכללית השביעית של הפת"ח, האירוע הפוליטי בה' הידיעה, ההצגה הכי טובה בעיר. מועד כינוס הוועידה עדיין לא ברור ונדחה לאחרונה כמה פעמים, בין היתר בשל החשש בפת"ח מכאוס שעלולים לחולל נאמניו של מוחמד דחלאן, הרואה בעצמו יורש ראוי שהוסת הצדה. במהלך הוועידה ייבחרו חברי הוועד המרכזי של הפת"ח, ההנהגה העליונה של תנועת השלטון. אלא שאת עיקר העניין ירכז המאבק סביב המשרה הנחשקת מכל – משרת המזכ"ל. מי שייבחר למשרה יהפוך להיות ככל הנראה מועמד התנועה לתפקיד יו"ר הרשות כשזה יתפנה – עמדת זינוק מצוינת בדרך לרשת את אבו מאזן.

יש לסייג את הדברים. כמו סוגיות חברתיות ופוליטיות רבות בחברה הפלסטינית, התנאי לעסוק בנושא הירושה הוא חשאיות. כל עיסוק פומבי במשחקי הכס הוא בגדר טאבו, ומי שמעז ועוסק בכך, לא כל שכן מי שמציב עצמו כמועמד, מסכן את מעמדו ברשות ונתפס אוטומטית כמי שקורא תיגר על שלטון אבו מאזן. רק לאחרונה קבע ג'יבריל רג'וב בראיון לעיתון 'אלקודס' כי כל מי שמעז לדבר על מחליף לאבו מאזן "הוא משת"פ". לא פחות. וכשזו רוח הדברים, לא מפתיע שנושא המחליף לא נדון ברצינות מעולם וכי כל הצדדים מבולבלים. אז בואו ננסה לעשות סדר.

הפייבוריט של קטאר: ג'יבריל רג'וב

ספק עד כמה דמותו של התכסיסן הפוליטי פרנק אנדרווד, גיבור הסדרה 'בית הקלפים', מוכרת בשטחים. אבל רבים מבכירי הפת"ח יכולים ללמד אותו פרק או שניים בהלכות תכסיסנות וערמומיות. כבר חודשים מתנהלים מתחת לפני השטח מלחמה שקטה ומהלכים מקדימים, הכוללים הדחת מקורבים ודחיקת מועמדים פוטנציאליים.

אחת הדמויות המעניינות והחזקות בפת"ח הוא ג'יבריל רג'וב, 62, יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל. כרגע, מקורביו של מפקד הביטחון המסכל לשעבר, שהורחק ממוקדי הכוח ברשות הפלסטינית, מכחישים בכל הזדמנות כי הוא יבקש להתמודד על התפקיד. אבל על דבר אחד אין ויכוח – הוא דואג להישאר קרוב. לאחרונה פורסמה שורת מסמכים שמקורם במשרד החוץ של קטאר ולפיהם פרשה האמירות חסות על רג'וב ("אבו ראמי") כאחד המתמודדים לתפקיד. על פי הפרסומים, לפני כשנה התקיים מפגש בין רג'וב לבין השיח' תמים, אמיר קטאר, שנועד לבחון רעיון אמריקאי דווקא: הקמת משולש מנהיגותי פלסטיני, שרג'וב אמור להיות אחת הצלעות בו. על פי עיתון 'אל־אחבאר' הלבנוני, במהלך המפגש, שבו כינה אותו השיח' "אדוני הנשיא", טוו השניים תכנית לממש את החזון ולהציב את רג'וב בתפקיד לאחר "שאבו מאזן ינוח על משכבו בשלום", כדברי השיח'. רג'וב, כמובן, ניסה ללא הצלחה להסתיר את הביקור מהתקשורת.

לרג'וב יתרונות בולטים, מלבד החסות הקטארית לכאורה. הוא השכיל לפתח מערכות יחסים טובות עם שליטי מצרים וסעודיה, וממשיך ליהנות מהילת הביטחוניסט. מקורביו מספרים שעד היום ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, ובעיקר המשטרה והביטחון המסכל, דואגים לעדכן אותו ולהתייעץ איתו על כל צעד. ככה זה כשחלק ניכר מבכירי המנגנונים אכלו איתו מאותו המסטינג. או ליתר דיוק – נשאו אותו עבורו.

מה שעוד עשוי לסייע לרג'וב הוא יחסיו הטובים עם חאלד משעל ועם עבד אלסלאם הניה, בנו של סגנו של משעל בלשכה המדינית של חמאס, מתוקף תפקידו כסגן יו"ר ההתאחדות לכדורגל בעזה. יחסים טובים עם חמאס תמיד יכולים לעזור, בעיקר כשאחיו של רג'וב, נאיף, הוא דמות מוכרת בחמאס חברון ושימש כחבר הפרלמנט מטעם התנועה. גם אם יש ספק באשר למהימנות המסמכים האלו, רוח הדברים ברורה: ברמאללה מסמנים את רג'וב כמועמד ריאלי וחזק, בין היתר על רקע הכוח ממנו הוא נהנה במוסדות הפת"ח. הוא השכיל לבנות סביבו חבורת נאמנים גדולה בוועד המרכזי, שם הוא מתפקד כסגן המזכ"ל. ביום פקודה אלו יהיו האנשים שאמורים יהיו להישכב על הגדר ולעשות הכול כדי שרג'וב יזכה בתפקיד הנכסף.

צמד אפרפר: קריע ושתייה

מי שעוד עשוי להתמנות למועמד לנשיאות מטעם הפת"ח הוא אחמד קריע – אבו עלא. אלא שבחירה כזו עלולה להתברר כגול עצמי. לפלסטינים רבים קשה לראות מועמד חסר מעוף הנושא עמו היעדר בשורה כמו קריע. איש הגוורדיה הוותיקה, ראש הממשלה לשעבר, בן 78, הוא מייצגה של הפוליטיקה הישנה. חבר של קבע בצוותי המשא ומתן הפלסטיניים בשיחות עם ישראל. מבחינת פלסטינים רבים, בני הדור הזה נתפסו ועודם נתפסים כזרים, מנותקים ויהירים. כאלה שלא מבינים, ואולי לא מעוניינים להבין, את הצרכים של האזרח הקטן. בשטחים הם נקראים "התוניסאים", החבורה שהקיפה את ערפאת, הוצנחה להנהגה והנחילה כאן מורשת קלוקלת של שחיתות וסיאוב. אלא שבאופן מפתיע אולי הפך קריע להיות מזוהה בשטחים עם רעיון המדינה הדו־לאומית. בשנים האחרונות הוא התבטא פעמים אחדות בעד בחינה מחודשת של תהליך השלום, ש"דבר לא נותר בו מלבד שמו", כדבריו, וקרא לפלסטינים לבחון ברצינות את האפשרות של חלופה אמיתית בדמות מדינה אחת בין הנהר לים.

דמות בולטת נוספת בפת"ח, שלא מוכרת כמעט לציבור בישראל, היא מוחמד שתייה, 57. כלכלן, בעל תואר דוקטורט מאוניברסיטת ססקס. כיום הוא עומד בראש קרן פיתוח והשקעה, שמציבה אותו בעמדת מפתח בכלכלה הפלסטינית. בעבר היה שתייה חבר בצוות המשא ומתן עם ישראל. הדבר שעשוי לסייע לו במאבק על התפקיד הוא הרקע שלו, הנתפס כחיוני לנוכח המשבר הכלכלי החמור הפוקד את הרשות הפלסטינית. עדות אפשרית לניסיון שלו להתחיל להכשיר לבבות בפת"ח היא שפע של הצהרות נִציות שהעניק לאחרונה ובהן הוא תוקף את ישראל בחריפות. הדרך ללבו של המצביע, כך נדמה, עוברת בהתבטאויות אנטי־ישראליות שנועדו להגיע לאוזני הנצים. אם הדבר היה תלוי בהנהגת הפת"ח לבדה, בנקודה הזאת היה מסתיים תהליך המינוי ואחד מן השלושה ככל הנראה היה זוכה בתפקיד. אלא שכעת הדרמה רק מתחילה.

המוכתר שמאחורי הסורגים: ברגותי

הנכנס לרמאללה דרך מחסום קלנדיה, שער הכניסה הראשי לבירה הכלכלית והמדינית של הפלסטינים, יתקשה לפספס את המחזה: שני ציורי גרפיטי ענקיים על גדר ההפרדה. האחד של יאסר ערפאת, לצדו מרוואן ברגותי. המסר ברור: הראיס ויורשו.

כמו רפלקס מותנה, כך צץ גם שמו של מרוואן ברגותי כמועמד להנהגה הפלסטינית כבר למעלה מעשור. מי שהיה מפקד התנזים, הזרוע הצבאית של הפת"ח, והורשע במהלך האינתיפאדה השנייה בשורת מעשי טרור ורצח ישראלים. כיום הוא מרצה חמישה מאסרי עולם מצטברים. במהלך השנים ניסו תומכי האסיר הביטחוני המפורסם ביותר לייצר לו דימוי של נלסון מנדלה פלסטיני, ודרשו כי ברגע האמת הוא יתמנה לראש הרשות הפלסטינית. הרציונל פשוט: במקרה כזה ישראל תובך ותיאלץ לשחררו, ואם בכל זאת תתעקש להשאירו בכלא – המחיר התדמיתי שתשלם יהיה גבוה ביותר. במהלך השנים אימץ ברגותי קו ממלכתי על רקע העימות בין פת"ח לחמאס, וניסה לתווך כמה פעמים בין שני הארגונים תוך ניצול קשריו האישיים הטובים עם בכירים בחמאס. במקביל נדמה שבכל הקשור ליחסים עם ישראל שמר ברגותי על קו נצי. בשנים האחרונות קרא בכמה הזדמנויות להמשיך במאבק בישראל (גם חמוש) במלחמה נגד הכיבוש. לאחרונה פרסם איגרת שקוראת לרשות להתנגד לנורמליזציה עם ישראל ולהפסיק את התיאום הביטחוני.

את עיקר כוחו שואב ברגותי מן הפופולריות שלו בקרב הציבור הפלסטיני. אף כי אמינותם של סקרי דעת הקהל שנערכים בשטחים מפוקפקת למדי, התמונה הכללית ברורה – הציבור בשטחים, בעיקר בגדה, מעריך אותו ורואה בו מועמד לגיטימי וראוי לרשת את אבו מאזן. ובחברה המעניקה חשיבות גדולה לסמלים, האסיר ברגותי נהנה מהילה של לוחם חופש ומנהיג. חשובה לא פחות היא עמדתו של ברגותי עצמו, שהצהיר בעבר כי יתמודד על התפקיד. אם ברגותי לא ייבחר על ידי הוועד המרכזי של הפת"ח לתפקיד המזכ"ל, מה שכנראה יקרה לאור היעדרותו הארוכה מהמגרש הפוליטי ויחסיו העכורים עם חלק מחברי הוועד, הציפייה היא שהוא ינסה להתמודד על תפקיד יו"ר הרשות כמועמד עצמאי. האות לפיצול של תנועת השלטון ניתן.

המנהיג הגולה: מוחמד דחלאן

את אבו מאהר, שם בדוי, פגשנו לאחרונה במחנה הפליטים בלאטה. מי שהוגדר אחד ממפקדי גדודי אל־אקצא במחנה, נרדף על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים כבר תקופה ארוכה. כשנכנסנו לביתו שבפתח מחנה הפליטים חיכו לנו בסלון עשרה צעירים, בוגרי האינתיפאדה השנייה, כולם בשנות ה־20 לחייהם. את כלי הנשק שלהם, רובם רובי קלצ'ניקוב ומיעוטם מסוג 16M, הניחו בסמוך אליהם, במרחק נגיעה. מן השיחה התברר שכל הנוכחים בחדר מוגדרים מבוקשים על ידי הרשות הפלסטינית. הם נראו עייפים מאוד, חלקם נמנמו. "ככה זה כשאתה עומד כל הלילה על המשמר ומנהל קרבות ירי עם האויב שמנסה לחדור למחנה ולעצור אותנו", הסביר בלאות. רוח הדברים שנשמעו בחדר הייתה תוקפנית, בלתי מתפשרת. לאורך כל השיחה הבטיחו הדוברים שלא להסגיר עצמם לידי האויב אלא להילחם עד אשר כל דרישותיהם ייענו. האויב, אם תהיתם, הוא הרשות הפלסטינית, וכשהדמוניזציה הזאת של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נשמעת מפיהם של פעילי פת"ח – זו כבר סיטואציה מוזרה הדורשת הבהרה. על ישראל, אגב, הם לא הסכימו לומר שום מילה רעה לאורך כל השיחה.

כבר כמה שבועות שהמאבק הארוך בין הרשות הפלסטינית לבין הצעירים הפתחאווים האלה נמצא בשיאו, בעיקר במחנות הפליטים של צפון הגדה. מי שנתפס ונעצר, מספרים לנו, עלול לעבור עינויים והשפלות בבתי הכלא של הרשות ביריחו, בביתוניא או בדאהרייה. לצורך ניהול המאבק בחמושי מחנות הפליטים הללו הקימה הרשות הפלסטינית לפני כשנה כוח מיוחד שכונה, למרבה האירוניה, יחידה 101. וכיצד זה קשור לענייני הירושה? ברשות הפלסטינית משוכנעים שהצעירים הללו, מובטלי האינתיפאדה, הפכו בשנים האחרונות למעין מיליציה חמושה, צבא קטן הנאמן לאדם אחד – מוחמד דחלאן. על פי ההערכות, דחלאן, 54, משלם סכומי כסף לא מבוטלים לצעירים האלו, מממן ומחמש אותם, והכול לקראת יום פקודה – היום שבו יבקש להשתלט על הרשות הפלסטינית.

שמו של דחלאן עולה בכל שיחה הנוגעת לירושה. מי שמתואר ברשות כנמסיס האמיתי של אבו מאזן – לא יבחל בשום צעד, אומרים מכריו, בדרך להשגת היעד. השריף של עזה, בן מחנה הפליטים ח'אן יונס, גורש מהפת"ח ב־2011, בעקבות החשד שתכנן הפיכה נגד אבו מאזן. מאז, ממקום גלותו בארצות המפרץ, הוא מנסה לפלס את דרכו בחזרה למעלה, בעיקר באמצעות כסף. מחנות הפליטים בגדה הם לא הנהנים היחידים מכספו של מי שהונו מוערך בלפחות 120 מיליון דולר. על פי השמועות, דחלאן מעניק סכומי כסף גדולים לעשרת מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון ופועל בשיתוף פעולה עם הנהגת הפת"ח המקומית, בניסיון לבצר לעצמו מוקדי כוח נוספים. אחד מתומכיו הוא מוניר אל־מקדח, מפקד הפת"ח בלבנון. אבו מאהר מספר לנו שמקדח עצמו מסייע לבנות את הכוח של דחלאן בגדה באמצעות אנשי קשר מטעמו.

–

בחזרה לינואר 2011. הביפרים והטלפונים החלו לזרום בשעות הבוקר המוקדמות. הדיווחים הראשונים היו מגומגמים, שלא לומר כמעט היסטריים. כוחות שב"כ ומשטרה פלסטיניים פשטו על ביתו של דחלאן ברמאללה. הם עצרו חלק משומרי ראשו, החרימו מחשבים, נשק וכלי רכב בבעלותו. בשעות הראשונות אפף מסתורין את גורלו. כעבור כמה שעות יצא דרך מעבר אלנבי לירדן ועזב את שטחי הרשות. אם תכניתו תתגשם, בפעם הבאה שישוב לשטחים זה יהיה בדרך לראשותה.

מאז אותו מאורע עסוקים דחלאן ואבו מאזן בעימות מתמשך, שזכה לפני שנה בדיוק לאאוטינג דרמטי והפך לשיחת היום בשטחים. ככה זה בסיפור שכולל שנאה יוקדת, מאבק על השפעה וכסף. המון כסף. בנאום ארסי שנשא אבו מאזן מול צמרת הפת"ח ברמאללה הוא האשים את דחלאן ברצח שישה בכירים בפת"ח ובידיעה מראש על כוונת ישראל לחסל את בכיר חמאס סלאח שחאדה. הוא קינח ברמז עבה על מעורבות של דחלאן בחיסול ערפאת. קשה לראות דמות פוליטית שמצליחה לשרוד האשמות כאלה היוצאות מפיו של אבו מאזן – למעט דחלאן. כמו כן, התנהלו נגדו שני הליכים משפטיים: בשנה שעברה נגזרו עליו שלא בפניו בבית משפט ברמאללה שנתיים מאסר, בשל העלבת מוסדות המדינה. במקביל מתנהל נגדו משפט בגין גניבת 17 מיליון דולר מכספי ציבור, לכאורה.

תגובת דחלאן לא איחרה לבוא. בראיון טלוויזיוני מרתק, שילוב של נאום סנגוריה וכתב אשמה מנומק, כינה דחלאן את אבו מאזן "אסון לעם הפלסטיני", תיאר אותו ואת שני בניו כחבורת שודדים והאשים אותם בשחיתות. עוד יצאו השניים בהאשמות הדדיות ביחס לחטא שלא יכופר – ויתורים מפליגים לישראל במשא ומתן (לשבור ימינה זה תמיד משתלם לפני התמודדות, כידוע). בתגובה העלו תומכי אבו מאזן באש את תמונותיו של דחלאן בהפגנות יזומות ברמאללה ורמסו אותן בנעליהם. וכאן אכן נעוצה חולשתו של דחלאן. בסיס כוחו נמצא בעזה, שם גדל ומשם ניהל את מנגנון הביטחון המסכל ברצועה. ניסיונו של "מר עזה", כפי שכונה לא אחת, לחדור לגדה איננו פשוט והוא נתקל בקשיים, בעיקר כשמה שעומד לו לרועץ הוא הכישלון הגדול – נפילת עזה לידי חמאס, הרשומה בעיקר על שמו.

אבל לא אדם כדחלאן יוותר. ממקום גלותו עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל – לפתח קשרים אישיים ולהקסים את מי שיכול לסייע לו. קשריו עם שליטי המפרץ התהדקו. הוא הפך בין היתר יועץ ביטחוני ליורש העצר של אבו דאבי במאבק נגד האסלאם הקיצוני. גם בקהיר יודעים לספר על הידוק היחסים בין ראשי המשטר במצרים, ובפרט הגנרל סיסי, לבין דחלאן. כך למשל העניק סיסי לדחלאן קרדיט בפתיחת מעבר רפיח בינואר האחרון, לאחר שזה נסגר בעקבות הפיגוע בסיני בו נהרגו 33 שוטרים מצרים. עבור 1.8 מיליון תושבי עזה זה לא עניין של מה בכך, בעיקר כשסיסי נפגש עם דחלאן מעל ראשו של אבו מאזן – כנציג בפועל של הרצועה. לאור כל זאת, ההערכות כעת הן שמצרים רואה בדחלאן מחליף אפשרי לאבו מאזן.

במקביל הוא איתר, ולא בקושי רב יש לומר, שותפים פוטנציאליים למאבק שלו באבו מאזן בתוך רצועת עזה. אז מה אם השותף הזה ראה בו אויב מר ובן מוות עד לא מכבר, אז מה אם הוא עצמו אחראי לחיסולים, לרדיפות, למעצרים ולעינויים של מאות מהם ונמלט בעור שיניו. באקט מקיאווליסטי משהו, דחלאן מצא את חמאס, ובאופן די מפתיע – חמאס נעתר. הרבה גבות הורמו בעזה לאור הפלרטוט בין היריבים לשעבר, אבל כשהמשותף להם הוא תיעוב עמוק כלפי השליט ברמאללה, יחד עם ההנחה של חמאס שדחלאן חזק מחליש את אבו מאזן, אפשר להתגבר על כל בחילה. כך למשל אישר חמאס לאלפים מתומכי דחלאן, מצורעי עזה בשנים האחרונות, לשאת את תמונותיו בגאון בהפגנה עזתית נגד אבו מאזן. גם אוניברסיטת אל־אזהר בעזה הפכה מוקד העימותים בין תומכי שני המחנות. באישון ליל תלו אנשי דחלאן תמונות המגחיכות את אבו מאזן ומציגות אותו כבוגד. בצהרי היום כבר התנהלו עימותים בתוך האוניברסיטה, כשתומכי דחלאן מכים מכות נמרצות את אנשי אבו מאזן. חמאס גם מאפשר לדחלאן להשתתף בשיקום עזה בעקבות 'צוק איתן' ולהעניק כספים שמקורם באיחוד האמירויות – מה שמביא לעלייה בפופולריות שלו בעזה. לאשתו של דחלאן, ג'לילה, התיר חמאס לשוב לעזה אחרי שבע שנים. בחודשים האחרונים היא נצפתה מסתובבת עם ארנק שמן ומחלקת כסף שגויס במפרץ, ברוח תפיסת העולם של בעלה, לחסרי בית שאיבדו את קורת הגג ב'צוק איתן'. מה שהפתיע מאוד היה זהות שומרי הראש שליוו אותה. ניחשתם נכון – אנשי חמאס. מוזרה היא דרכה של הפוליטיקה, מאלפת במקרה של דחלאן.

בדרך לתפקיד וללבו של הבוחר הפלסטיני הוא ייאלץ להתמודד עם מכשולים קשים. אחד מהם הוא הרבב שדבק בשמו על יחסים הדוקים שפיתח, רבים יאמרו הדוקים מדי, עם ישראל וארצות הברית. פרט לכך, דחלאן יגלה כי לא פשוט להתמודד מול נשיא עוצמתי מכהן שיעשה הכול כדי לא לראות אותו בתפקיד מחליפו. וכשהדרך לנשיאות הרשות אמנם עוברת בעזה אבל נעצרת ברמאללה, בסיס הכוח של אבו מאזן, מצפה לו משימה קשה.

ולמי שעדיין תהה לאן מכוון דחלאן את דרכו, הגיע לפני כחודש ראיון שהעניק למגזין 'ניוזוויק' ממושבו באבו דאבי ובו הודה: אני בשל ומוכן להיות הנשיא הפלסטיני הבא. אלא שבדרך ישנה משוכה קטנה: הסיכוי שמוסדות הפת"ח ימליצו על דחלאן כעל מחליפו של אבו מאזן כמעט אפסי. וכמו במקרה של ברגותי, לא תיוותר לדחלאן ברירה אלא להציג עצמו כמועמד עצמאי. כעת תנועת הפת"ח כבר התפצלה לשלושה חלקים. ואם זה אכן יקרה, ומאבקי הכוח יחלישו את התנועה ויפוררו אותה לכמה מחנות – יש מי שעשוי לצאת המנצח הגדול.

הטכנוקרט: סלאם פיאד

הוא נראה כפקיד אפור הסובל בעיקר מחסכים: בכריזמה, בבסיסי כוח, בפופולריות וגם בפרק ביטחוני ברזומה שלו. סלאם פיאד, 63, הוא האנטי־גיבור של הפוליטיקה הפלסטינית. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – שש שנים כראש ממשלה, פרק זמן ארוך דיו כדי להיות חתום על מהפכה שכל אחד בשטחים חש אותה בדרך זו או אחרת: מלחמה בשחיתות ולמען שקיפות ומנהל תקין. אולם למרות הניסיון הרב שצבר, גם בהליכה לצדו של אבו מאזן, הוא נפל בלשונו. זה היה בראיון שהעניק ב־2012 ובו אמר כי הוא עשוי לנסות להפוך לממשיכו של אבו מאזן. זה היה משפט אחד יותר מדי. העדות הבסיסית ביותר לשדרוג מעמדו בפוליטיקה הפלסטינית היא העובדה שאבו מאזן הראה לו את הדרך החוצה, נאמן למדיניותו להרחיק מעליו אנשים הצוברים כוח רב מדי. בסביבת המוקאטעה, לעומת זאת, לחשו כי הסיבה האמיתית לפיטוריו הייתה הפיקוח ההדוק מדי של פיאד על התקציב, והמלחמה עליה הכריז בשחיתות ובמינויים פוליטיים.

במהלך כהונתו הקפיד פיאד על נראות בשטח. בניגוד לבכירים אחרים הספונים במשרדיהם במקרה הטוב או מעופפים בעולם בין כנס לוועידה, דאג פיאד להשתתף תדיר בהפגנות נגד גדר ההפרדה והפך מזוהה עם המאבק נגד ישראל בשטחיC . בשטחים זוכרים לו את זה לטובה.

מאז פוטר לפני כשנתיים שינה פיאד טקטיקה. הוא ירד כמעט לגמרי מתחת לרדאר הפוליטי, ובמקום זאת החל להתמקד בפעילות בארגון אזרחי הנקרא Future For Palestine, המתמקד בפיתוח ובשיפור שירותים בעזה ובגדה. הארגון שבניהולו זוכה לביקורת רבה מבית, בעיקר מכיוון אנשי פת"ח והרשות הפלסטינית, בשל גיוס הכספים והקשרים המצוינים מהם נהנה פיאד עם המדינות התורמות. ההערכה היא שבסיס הכוח הזה הוא הכלי שבאמצעותו מבקש פיאד בשנתיים האחרונות להגביר את ההשפעה והפופולריות שלו בשטחים. עדות למורת הרוח ברשות הפלסטינית מפיאד ניתנה כשהביטחון המסכל – השב"כ הפלסטיני – פתח במהלך 'צוק איתן' בחקירה בחשד לניהול לא תקין בארגון. הדעה הרווחת בשטחים גורסת כי זה היה ניסיון הפחדה.

ובהחלט ייתכן שהאיש הסובל מבעיית תדמית של טכנוקרט עשוי להוכיח כי כוחו בחולשתו. דווקא העובדה שלא צבר אויבים רבים מדי, שנתפס כאפור ולא מאיים ומקובל על חלק גדול מהכוחות הפוליטיים הפלסטיניים, תיזקף לזכותו. ייתכן שיזכה גם באמון חמאס, שתעדיף כל מועמד עצמאי רציני שניתן לעשות איתו עסקים על פני מועמדי התנועה היריבה, הפת"ח. זאת נוסף על דימויו הציבורי כאדם נקי כפיים בעל אג'נדה של לחימה בשחיתות וסיוע כלכלי לאוכלוסייה. ויש עוד אלמנט, חשוב לא פחות. בשנים האחרונות עסק פיאד, חביב האמריקאים, בשיווק עצמי למשרה בישראל ובארצות הברית. בד בבד הוא נהנה מיחסים טובים עם השכנות מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ, שגם אם לא תמליכנה את המנהיג הבא – תמיכתן תהיה קריטית עבורו.

הביטחוניסט שיפתיע? מאג'ד פרג'

והנה עוד דמות שנוספה בשנים האחרונות לבורסת השמות, ורק הולכת ומתחזקת. מאג'ד פרג', 62, אלמוני עבור הרוב בישראל; לא כך עבור הפלסטינים, האמריקאים, המצרים וראשי המערכת הביטחונית בישראל. מאז 2009 מכהן פרג' כראש המודיעין הכללי בגדה, הרביעי מאז כינון הרשות וללא ספק אחד הנוחים והקואופרטיביים מבחינתו של הראיס. הוא נחשב לבכיר הביטחוניסטים שעשויים להתמודד על התפקיד. ברזומה שלו יש כמה נקודות יתרון במלחמת הירושה שתיפתח. פרג', בן למשפחת פליטים ממחנה הפליטים דהיישה שליד בית לחם, נחשב לאחד מראשי השביבה, תנועת הצעירים של הפת"ח, ומראשי האינתיפאדה הראשונה. במהלך השנים נעצר 15 פעמים בידי ישראל וריצה שש שנות מאסר בסך הכול. אביו נהרג במהלך מבצע 'חומת מגן' בבית לחם. כוכבו החל לזרוח דווקא תחת ג'יבריל רג'וב, כשנתמנה למפקד הביטחון המסכל במחוזות שונים בשטחים. אט־אט, בשל נאמנותו ומקצועיותו, החל להתקרב לאבו מאזן עד שנתמנה לתפקידו הנוכחי. הוא נחשב ליד ימינו של הראיס במלחמת החורמה שניהלה הרשות הפלסטינית נגד חמאס בשלהי העשור הקודם. לאחר ההפיכה בעזה והאסימון שנפל ברמאללה שאם לא ייעשה דבר – דגל חמאס הירוק עלול להתנוסס גם על גג המוקאטעה, עמד פרג' בראש המערכה נגד חמאס. אנשיו לא בחלו במאום – מעצר של מאות פעילי חמאס, פשיטות על מסגדים, הקפאת כספים. במקביל נחשב פרג' לאחד מאנשי המפתח בלחימה בתופעת האנרכיה בשטחים וכמי שאחראי למיגור הכאוס, גם כלפי גורמים סוררים בתוך תנועת הפת"ח, שקראו תיגר על השלטון.

ואם לפרג' יש אספירציות פוליטיות, עיטור הכבוד לו זכה מהסי־איי־איי בנובמבר 2013 כנראה לא יזיק להן. להוקרה האמריקאית זכה בעקבות מידע מודיעיני שמסר לסוכנות הביון וסייע להובילה לאחד מבכירי ארגון אל־קאעידה, אבו אנס הלובי, שנחשד בין השאר כי תכנן פיגועי ראווה גדולים נגד מטרות ישראליות ואמריקאיות. פרג' נשאר עם הערכה רבה בוושינגטון. יש האומרים שפיתח יחסי עבודה טובים עם מקביליו מעבר לים. למי שמבקש אולי ביום מן הימים להיכנס לנעלי המנהיג הפלסטיני, זה הרבה מאוד.

יתרון נוסף שעשוי לסייע לו הוא יחסיו הטובים עם ראשי מערכת הביטחון הישראלית. גם בתקופות קשות שבהן היחסים הידרדרו לשפל, הקפיד מאג'ד פרג' לשמור על ערוצי הידברות עם מקביליו בישראל ונתפס כבר־שיח שניתן לעשות איתו עסקים. את השקט ואת המלחמה המתמדת של מנגנוני הביטחון של הרשות בטרור ניתן לזקוף בין היתר למנגנון המודיעין הכללי שבראשו הוא עומד. לאחרונה עלה שמו בתקשורת כאחד מנציגיו של אבו מאזן בשיחות הפיוס עם חמאס בקהיר.

אלא שלנוכח היתרונות האלו בולטת חולשתו העיקרית: היעדר כוח פוליטי בתוך הפת"ח לצד היעדר בסיס תמיכה בציבור הפלסטיני. מקטרגיו טוענים שהוא פרגמטי מדי, לוקה בחוסר כריזמה וספק אם קורץ מחומר מנהיגותי, כזה שאמור להוביל את עמו לעצמאות. הוא איננו סמל כברגותי ואינו אמביציוזי ועשיר כדחלאן.

סוף דבר

בשלב הזה קשה להעריך שהדרך לבחירתו של המחליף תעבור באופן חלק. לא מן הנמנע שמלחמות הירושה יגבו קורבנות פוליטיים, יפצלו את הפת"ח ויחלישו את מוסד הנשיאות. היעדרו של מועמד מוסכם וטבעי הופך את התהליך הזה למאתגר במיוחד עבור הרשות הפלסטינית. אחרי ערפאת הדוגמטי, שהוביל את האתוס של הקמת מדינה באמצעות מאבק אלים; ומחליפו אבו מאזן, מתנגד עיקש למאבק אלים שנקלע למבוי סתום מול ישראל אך הכשיר את הקרקע לוויתורים הדדיים בעתיד, הופכת שאלת זהותו של היורש לאקוטית. ייתכן מאוד שיהיה מקומי שנולד בשטחים, אולי הוא אפילו יֵדע עברית ויכיר אותנו טוב יותר מהשניים הקודמים. הוא צריך להיות פשרן שיודע לקבל החלטות קשות, ובעת ובעונה אחת להיתפס כפטריוט שאינו נכנע לתכתיבים ישראליים. זה יכול להיות עניין של שנים אחדות או לחלופין מחר, בנסיבות טרגיות או בשל תחושת מיצוי ורצון לפרוש, אבל דבר אחד ברור: זהותו של הנשיא השלישי חשובה מאין כמותה עבור הפלסטינים. הוא יהיה האיש ש־11 מיליון בני אדם, בשטחים ומחוצה להם, יצפו ממנו שיוביל אותם למדינה עצמאית.

–

• מה רוצה אבו מאזן? // הטור של חזי סימנטוב
• תג מחיר // על עסקות שבויים ונעדרים מאת נורית קנטי
• לא בלוק, לשון מאזניים // הטור של דוב גרינבוים