fbpx

מי הבוס? // הטור של עמית תומר

אם בתחילה נתניהו היה האיש שמתבונן בכפות המאזניים וקובע איזו שוקלת יותר, בהמשך הזכירה צורת קבלת ההחלטות שלו מטוטלת, שאותה כל משב קוצר־רוח מערער.

0

אחד המשפטים השגורים בשידורי עידן הקורונה עתיר המגבלות הוא "הכל בכפוף להחלטת ראש הממשלה". הגורמים המקצועיים ממליצים, השרים מביעים דעה; אנחנו, העיתונאים, מקבלים לרוב הדלפות על הצעדים המסתמנים – אבל כבר מבינים שלכל אלו אין ערך ממשי, כי בסופו של דבר את ההחלטות מקבל אדם אחד – בנימין נתניהו.

בתחילת המשבר תוקן שר החינוך רפי פרץ בשידור חי על ידי ראש הממשלה, שישב בשורה הראשונה, כשעמד מולו על הפודיום והכריז שהפסקת הלימודים לא תחול על כיתות א' עד ד'. התברר שהוא פשוט לא היה שותף לעדכון הגרסה האחרון של נתניהו, וכך טעה והטעה. אחרי התקרית המביכה הזו נעלמו הפוליטיקאים כמעט לחלוטין. אבל מאחורי הקלעים פעם אחר פעם הרוחות געשו. את המענק על כל ילד בגובה 500 שקל הגה נתניהו כמעט לבד, בניגוד לדעת הגורמים המקצועיים, שחשבו שגם אם רוצים לחלק עוד כספים צריך להשקיע אותם בצורה ממוקדת. כלומר, שמי שבאמת נפגע מהקורונה, או מצבו הכלכלי חמור יותר, יוכל לקבל סיוע גדול יותר. גם ההחלטה להקצות מיליארדים לשימור והחזרת עובדים למעגל התעסוקה במשק, דווקא ביום שבו הרשתות הגדולות פתחו במחאה כוחנית שזו הייתה הדרישה המרכזית שלה, התקבלה בהפתעה מהולה בתסכול. "לאורך היום הרגשנו שהמאבק שלהם נכשל, דעת הקהל לא הייתה בעדם, אבל אז התבשרנו שנתניהו הולך להודיע על המהלך הזה, שנהגה ללא כל התייעצות איתנו. מעבר להשלכה התקציבית שלו הוא מציג את המוחים כ'מנצחים' ומשדר שמי שפועל באנרכיה מרוויח", סיפר לי באותו לילה גורם באחד ממשרדי הממשלה שהיה שותף לדיונים. גורם אחר סיכם תחושות דומות: "זה היום הכי גרוע שלי השנה".

אבל לכל הצעדים הללו יש מכנה משותף נוסף: הם נולדו כתוצאה מלחצים ציבוריים כאלה או אחרים, והם לא היחידים. אסטרטגיית היציאה, שהייתה אמורה להיות איטית והדרגתית, הפכה לבליל של הנחיות, שמתעדכנות כמעט מדי יום, בהתאם לגחמות שכל תוספת מעוררת. גם תוכנית הסיוע הכלכלי משתנה כל העת, והמהירות שבה מודיעים על מהלכים חדשים מגיעה בניגוד מוחלט לזמן הארוך שלוקח, בפשטות, ליישמן. אם בתחילה נתניהו היה האיש שמתבונן בכובד ראש בכפות המאזניים – אחת מכילה את השיקולים הבריאותיים, האחרת את הכלכליים – וקובע איזו שוקלת יותר, בהמשך הפכה צורת קבלת ההחלטות שלו לכזו שמזכירה יותר מטוטלת, שאותה כל משב קוצר־רוח מהעם מערער.

נכון, התפקיד של נבחרי ציבור הוא לשרת ולייצג את בוחריהם, ולכן עשויים להיות כאלו שיטענו שהיותו של נתניהו קשוב לזעקות העם מבורכת. יצדק גם מי שיאמר שמציאות דינמית דורשת מנהיגות דינמית. אבל לצד כל אלה, ראוי שמנהיגינו יידעו לגלות אחריות ולקבל גם החלטות לא פופולריות. דווקא בגלל שהאויב הכי גדול שלנו בימים אלו הוא חוסר הודאות – אנחנו מתמודדים מול נגיף חדש, שעדיין אין מספיק מידע עליו ועל השפעותיו העתידיות, על יכולתנו להיאבק בו או להכיל אותו באופן סביר – צריך לדאוג לספק כמה שיותר ודאות איפה שאפשר. למשל, להגדיר כבר כעת מה הולך לקרות בעוד שבוע, להעריך איך ייראו החיים כאן בעוד חודש, ולכל הפחות להשתדל לעמוד בזה. אחרת, נמשיך להתאכזב מהבטחות שלא מתקיימות, ובעיקר נלמד שהדרך היחידה לקבל מענה למצוקתנו, תהיה אשר תהיה, היא לצעוק אותה עד שתגיע לאוזניים הנכונות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook