ממאיר הר־ציון עד אורי אילן, מאודי אדיב עד ואנונו: המיתוסולוגיה הישראלית החדשה. על לוחמים אגדיים, מרגלים טובים ורעים, וגם על בוגדים. כמה כלים לפירוק מיתוסים

מיתולוגיות ומיתוסים, כמו חיילים זקנים, לא מתים לעולם. הם נמוגים אל אפלולית הזיכרון הקולקטיבי, רק כדי להגיח כהבזק שפועל בכוחו של משקע תודעתי לטובת אינטרס מזדמן: פוליטי, אישי, דתי, לאומי או כלכלי. כאלה הם גם המיתוסים המכוננים של החברה היהודית בישראל. גם הם נועדו לפרוט על מיתרי ההזדהות, השנאה, הפחד וההערצה. מאז "טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור ועד "טוב למות בעד ארצנו" של השאהיד הפלסטיני, אלה הן אבני היסוד הרגשיות של כל מיתוס, שאמור לחשל את האמונה בצדקת הדרך, את הזעם על רשעות האויב ואת הנכונות להקריב. ויש כמובן מיתולוגיות־על: הדתות למיניהן, והמיתוסים הנלווים אליהן וקהל המאמינים של כל אלה. והתוספת ההכרחית שהיא הגיבורים שלנו, עצמנו ובשרנו, מודל החיקוי שלנו שהוא מכשיר תרתי משמע את גיבוש העם.

גיבורי העל: התועלת והנזק של מאיר הר־ציון

הגרסה היהודית־ישראלית למיתוסים ה"סופרמניים" הקדומים היא של גיבורי־על כמו יהודה המכבי או מאיר הר־ציון. או אפילו טרזן. "ההורים שלנו היו גאים מאוד על כך שג'וני וייסמילר – טרזן המקורי – הוא יהודי. הדבר הזה השתלב אצלם עם הכיסופים לתחיית יהדות השרירים, המכבים שיקומו לתחייה". כך סיפר עמוס עוז ב'באור התכלת העזה', על גיבור מיתולוגי שהיה הדבר הכי רחוק מהקהילה הכמו אירופית שחיה בשכונה המזרח־תיכונית האלימה והנבערת בירושלים של אז. גם טרזן היה אלים ונבער, אבל הוא היה הפרא האציל – ויהודי כמובן. "טרזן הוא יהודי", הסביר שם עוז, "מפני שהוא תמיד 'המעטים' ואויביו הם תמיד 'הרבים', מפני שהוא חכם־תחבולות ואויביו – חמומים ונבערים. ומפני שהוא תמיד מנצח סוף־סוף ואילו אויביו תמיד מובסים".

להבדיל מן הבריחה לחלומות הפרא באספמיה או באפריקה, עם ישראל הנאבק על חייו ועל מדינתו היה זקוק לגיבורים מיתולוגיים משלו. כמו דודו הפלמ"חניק משירו של חיים חפר, שחייך אל מותו במלחמת השחרור; ומאיר הר־ציון, החייל האולטימטיבי שהרג את אויבי העם ונקם את נקמת הרוגינו. ובין סבב מלחמה אחד לשני מאז ועד היום נערכו מסדרי הכבוד לצל"שניקים שסיפורי גבורתם הניעו את הנערים להסתער על קיר האש. כל מלחמה או מבצע והגיבורים שלהם.

רשימת הצל"שים חופפת את הצורך לתמרץ כל חייל צה"לי, כל עדה, כל מגזר וכל תקופה, והם הדבר הנכון כל אחד בזמנו ולזמנו. לא רק צנחנים, שריון וגולני זקוקים לתמריצל"ש, אלא גם חיל הקשר וחיל הים וחיל האוויר וחיל הנדסה ותומכי לחימה ורופאים – ובעצם כולם. ואין טעם להתקטנן מי גיבור גדול יותר או מי לא היה גיבור כלל ומי לא ראוי להילה המיתולוגית שאופפת את דמותו ועלילותיו. מדובר בצורך, והצל"ש המיתולוגי הוא סיפוקו.

האמור מעלה הוא עד לשלב שבו האיש ומעשיו מתנגשים בנורמה המקובלת. דודו הפלמ"חניק יישאר צעיר לנצח וחיוכו ימשיך להקרין לנצח, מפני שהוא סיפור קונצנזוס על הקמת המדינה. תרומתו הייחודית של מאיר הר־ציון לרוח הלחימה של צה"ל בשנות ה־50 הייתה מכרעת לתקופתה. צה"ל של אותם ימים היה צבא נרפה. הפלמ"ח פורק, הקיבוצניקים חזרו הביתה, המגויסים החדשים לא בדיוק תפקדו כחיל מסתער והיו לכודים בין סכסוכי גבול אלימים עם הערבים למשמעת בריטית נוקשה נוסח צה"ל של אותם ימים. הפיגועים של זנבות הקמת המדינה גבו קורבנות וערערו את הביטחון. הממשלה וצה"ל היו זקוקים להוכחה שאנחנו שולטים במצב ואיש מאויבינו לא יינקה. אריק שרון, הר־ציון וחבורת ה־101 והצנחנים סיפקו את התרופה המיידית: מבצעי נקם ותג מחיר שהיו קרויים אז פעולות תגמול. הם הזריקו לווריד הלאומי גאווה אישית ותחושה קולקטיבית שיש כאן מישהו שעושה סדר.

להבדיל מפעולות תג מחיר של היום, שהם גידולי פרא דתיים פונדמנטליסטים־פשיסטים, פעולות התגמול והנקם של אז היו חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מתוצאות מלחמת העצמאות. רצינו מדינה, עצמאות וביטחון – אז גם גירשנו, גם ירשנו, גם הרגנו וגם נהרגנו. כך עד מלחמת ששת הימים והגל הגואה של טירוף השטחים. מאז אנחנו מתגלגלים לרצף של פיגועים, מבצעים ומלחמות, ועדיין אין לנו גיבור־על שיהיה מקובל כמי שניצח או ינצח את הפלסטינים. וכמו שזה נראה כיום, בין אם מדינה פלסטינית היא במרחק נגיעה או במרחק נצח, גם לא יהיה.

דרוש גיבור חובש כיפה

ה־101 פורק כעבור פחות מחצי שנה, בגין עודף התלהבות שהתגלגלה לאלימות חריגה. הצורך בניתוץ המיתולוגיה של ה־101 ומיתוס הר־ציון נעשה דחוף, כאשר דפוסי הפעולה והחשיבה שלהם אומצו כיום על ידי האגף הדתי־לאומני. ההתנחלויות מבחינתם הן המשך ישיר להקמת המדינה, כולל הטוויסט של חלקם הקיצוני, שהוא מדינת הלכה. עדיין לא צף שם גיבור חיל בסדר גודל של מצביא כל־לאומי. הם אימצו את אריק שרון, שחי על אדי הדלק של "חיסול הטרור" כביכול בעזה, והוא בגד בהם בהתנתקות. הם העריצו את אהוד ברק, אבל הוא העדיף ללכת לקמפ דיוויד כנגד מלכות דוד.

במטכ"ל אין כיום גנרל חובש כיפה ועתיר הילה קרבית, בעיקר משום שהלחימה מאז מלחמת יום כיפור היא סוג של שיטור אלים בין ז'נדרמריה חמושה היטב, ללוחמת גרילה באוכלוסייה אזרחית. כמו ציד שועלים שבו רק החייל בשטח נחשף לסכנות שיש בהן פוטנציאל גבורה שניתן לשווקה ככלי פוליטי. כיום, אין עדיין לגוש הימני־לאומני כוח פוליטי כדי להשתלט על המטכ"ל ולבנות את הגיבורים שלו.

בינתיים נוצרו שם מיתוסים מקומיים כמו עמנואל מורנו ז"ל, איש הסתרים של סיירת מטכ"ל שנהרג ממארב חזבאללה, או דרור וינברג ז"ל, המח"ט שנהרג בחברון ממארב פלסטיני שהרג בנוסף 12 חיילים. היה ניסיון לעצב את פריצתו של אותו סגן איתן פונד, שירד למנהרה במרדף אחרי חוטפי הדר גולדין במבצע 'צוק איתן', אקט אמיץ ללא ספק, אלא שהניסיון לא צלח. במקרה של פונד לא התקיימו כמה תנאים בסיסיים. המלחמה עצמה, 'צוק איתן', מוכרת כתקלה. הוא עצמו לא הרג ולא נהרג, וגם לא הביא את גולדין חי או מת. סיפור הגבורה שלו הדהד קצרות ונשאר בגדר שיחות הסלון בבתי הכנסת ושיח הלוחמים של חוגי הציונות הדתית־לאומית. שיח, אגב, שמנוגד לחלוטין לשיח הלוחמים של השמאל, שעיקרו אנטי־גיבוריות. ביום שבו אנטי־גיבור כמו מהטמה גנדי יהפוך למיתוס ישראלי (בניגוד גמור לגנדי המקומי שצמח בימין הישראלי) נדע שהגענו לימות המשיח, שגם הוא מיתוס מפוקפק למדי.

בתולי ה"תג מחיר"

ועדיין מאיר הר־ציון הוא מיתוס המחמד של הימין. הוא עצמו, כטיפוס, אחד מאותם שתקנים מן הסוג העצור והדחוס משהו. ב־1951, בהיותו בן 17 ואחותו שושנה בת 14, הם טיילו באזור המפורז ונתפסו על ידי חיילים סורים. היו שם מכות ודיבורים על אונס וזעם ואין אונים, ולבסוף שוחררו השניים כעבור כחודש. כעבור שלוש שנים, ב־1954, יצאה שושנה עם חבר לטיול במדבר יהודה, בדואים שנתקלו בהם רצחו אותם מזרחית לעין גדי בשטח ירדן.

לא צריך להיות מומחה לטראומות כדי להבין איך השפיעו האירועים האלה על יחסו של הר־ציון ל"ערבים", שהיו ממילא האויב הממשי של היישוב השברירי דאז. כעבור כמה חודשים יצא עם כמה חברים כדי לאתר את רוצחי אחותו ולנקום את נקמתה. הם קרבו לאוהל בדואי אקראי, ירו באחד מיושביו וקירבו סכינים לצווארי ארבעה נוספים שהיו אמורים לספר מי רצח את שושנה. התברר שאיש מהם לא ידע ערבית, והתוצאה הייתה ששיספו בסכיניהם את גרונם של השבויים א־לה דאעש, על פי מיטב המסורת המזרח־תיכונית. הם הותירו את אחד הזקנים שבהם בחיים ושלחו אותו למאהל השבט למען יראו וייראו.

כשחזרו מה"מבצע" הורה ראש הממשלה דאז משה שרת לעצור אותם ותבע להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח. "בדעה צלולה ובדם קר לתקוע סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן?", התפלץ שרת. דוד בן־גוריון, שר הביטחון דאז, הצהיר כי הצבא לא היה מעורב. שרת חזר וטען כי "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק" (שרון, מפקד גדוד הצנחנים, ר"א), וכי "הוא זה שצייד את הארבעה בנשק ובמזון (לא נמסר אם גם בסכינים, אבל ב־101 היו סכיני קומנדו בריטיות ממלחמת העולם השנייה) ובשאר ציוד, הסיע אותם כברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה". שרת כתב ביומנו כי חשב שגם משה דיין ידע על המעשה ודרש להעמידם למשפט פלילי: "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים".

העצורים, מאיר וחבריו, אנשי תג מחיר של שנות ה־50, סירבו לענות לחוקריהם. בחוץ החלה לפעול מערכת פוליטית משומנת בדחיפת בן־גוריון ומשה דיין. לאחר 20 יום במעצר הם שוחררו מחוסר ראיות. לאחר שהשתחרר הקים הר־ציון את 'חוות שושנה' על שם אחותו, בסוף שנות ה־70 אומץ על ידי המתנחלים והיווה גם השראה מסוימת למחתרת היהודית של שנות ה־80. בהמשך הצטרף כחבר מפלגה לזנבות הפוליטיים של הימין הקיצוני. "אם תקום פה מדינה פלסטינית", אמר פעם בראיון לעפר שלח ב'מעריב', "זה יהיה תחילת הסוף שלנו". בין השאר טען הר־ציון כי יגאל עמיר לא ממש רצח בעצמו את רבין. הוא כמובן לא היה לבד. על פי סקר 'מעריב' (אוקטובר 2015) 35% מעם ישראל מאמינים שרצח רבין היה פרי קונספירציה ו־19% "יודעים" שיגאל עמיר לא רצח את רבין. בקרב הכיפות הסרוגות מדובר אפילו ברוב דחוק לטובת המאמינים בקשקוש המחריד הזה.

מקרה יוני

זיהוי הפער בין האיש והמיתוס הוא ספורט מקובל ולאו דווקא מגונה. בסופו של יום או תקופה אמורה האמת לחשוף את חוט השדרה של כל סיפור, בייחוד, כמו במקרה הר־ציון, כשמדובר במיתוס בעייתי. זו לא פואטיקה, שם כדברי הפתגם – מיטב השיר כזבו, אלא מכשיר פוליטי בעל תאריך תפוגה, שנזקו הנוכחי גובר על תועלתו. הצורך במיתוס ימני גבה קורבן נוסף והוא יוני נתניהו. מכתביו שקובצו לספר הפכו דיאטת חובה לנשמתם השוקקת של צעירי מחנה הימין.

נתניהו הבכור היה בחור אצילי, מקסים באמת, לוחם עז נפש, שזו עצמה רגישה ופצועה משהו. מכתביו שיקפו נאמנה את התלבטויותיו כאדם המחפש את דרכו. שאל כל צעיר וצעירה מי פיקד על מבצע אנטבה ויאמרו לך יוני נתניהו. המפקד היה דן שומרון, מפקד הצנחנים. נתניהו צורף בדקה ה־90 לחפ"ק היחידה כמתאם הכוחות. שאל כל צעיר וצעירה מי פרץ לבית הנתיבות וחילץ את החטופים, יאמרו לך יוני נתניהו, כאשר מפקד הפריצה היה סגנו, מוקי בצר. קמפיין אובססיבי של שיווק ושכתוב, בעיקר מצד משפחת נתניהו, הפך את יוני לגיבור המבצע. וזה בסדר גמור. יוני היה הקורבן האולטימטיבי של מבצע מפואר. לא הייתה בעיה לקבל את אובססיית ההנצחה המשפחתית, עד שבמהלך המתודולוגיה של המיתולוגיה הפך יוני להיות גיבור המחנה שמבחינתו הפתרון היחיד לסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא "אנטבה". ואם כבר משחקים בספקולציות שלאחר מוות: כמה מחבריו הקרובים לא בטוחים שהיה מסכים להפיכתו למיתוס, בטח לא לאידיאולוגיה של המחנה הזה, כולל אחיו הצעיר בנימין.

לא בגדתי בעמי ובארצי: אודי אדיב ואורי אילן, היין והיאנג מאותו הקיבוץ

אורי שני מקיבוץ גן שמואל נפל בשבי הסורי כטייס קרב. כשחזר, סיפר לחבר'ה שחוקריו אמרו לו שהם לא מבינים איך מאותו קיבוץ (גן שמואל) יצאו שניים שהם הפכים גמורים. אחד בחור רציני ולעניין, אודי אדיב שמו; ואחד בעייתי, הוא אורי אילן.

שניהם נולדו לתוך מערכת חינוך טוטאלית והיו מוצריה האולטימטיביים. אדיב היה שחקן נשמה בקבוצת הכדורסל והיה ממרר בבכי אחרי הפסדים, אילן היה כדורגלן מגן קשוח, גם הוא סירב לקבל הפסדים והצטיין בבעיטות מדויקות, בעיקר לרגלי היריב. לשניהם היה מורה מחנך טוטאלי, בנימין (בניו) גרינבוים, שדגל במהפכה קומוניסטית ללא פשרות. הטוטאליות הקיבוצית דאז התקיימה בטמפרטורה של גוש אמונים הבראשיתי ונוער הגבעות כיום. בני הקיבוץ, חניכיו של גרינבוים, שיגרו במלחמת העולם השנייה מכתבים לילדי המהפכה בברית המועצות שבהם הצהירו על כך ש"הם גאים להיות חלק מ'עולם המחר' שהקומוניזם, השוויון, השלום והאחווה הפועלית עתידים לשלוט בו". בטוח.

בינתיים ניהלה מדינת ישראל מלחמה על עתידה שלה. אורי אילן התגייס לגולני וב־1954 הצטרף לחוליה שנתפסה כאשר הטמינה מכשיר ציתות בשטח סוריה. אילן, חייל נאמן עד כלות, הקפיד על הפקודה לא למסור פרטים לאויב וענה בהתאם. אמו, חברת הקיבוץ פייגה אילנית, הייתה קומוניסטית אדוקה וחברת כנסת מטעם מפ"ם. במהלך חודשי השבי היא סירבה לתמוך במגעים עם הסובייטים לשחרור הבן בלבד. רק אם כולם יוצאים, אמרה.

על פי ג'קי לינד, אחד מחברי החוליה, החוקרים הסורים אמרו לכל אחד מהם שהשאר הוצאו להורג. אילן האמין. "הולכים להרוג אותי", כתב ב־11 פתקים שהחביא בגופו ואשר הפכו מיתולוגיה בפני עצמה. ברובם דרש נקמה. באחרון שבהם חורר "לא בגדתי. התאבדתי". והתאבד. כעבור 15 חודשים שוחררו הארבעה. על גופתו של אילן נמצאו הפתקים שהועברו לרמטכ"ל משה דיין. דיין דיווח למשפחה ולציבור על תוכנם (את הפתקים שמר בצה"ל ולא העבירם למשפחה), כשהוא משמיט את המילה "התאבדתי" ומשאיר רק את המשפט "לא בגדתי". זה הפך לסמל העמידה העיקשת של היישוב כולו. להתאבד כדי לא לגלות סודות הוא כיום עניין מטופש למדי, אבל בימים שבהם ההקרבה הייתה הכלי שהקים, שימר וביסס את המדינה, אורי אילן ופתקיו – כמו מכתבי יוני – היו מכשיר תודעתי יעיל מאין כמוהו. אילן הפך לסמלה של המדינה ושל התנועה הקיבוצית.

נתן אלתרמן, בכיר הפואטיקנים, שורר עליו:

"מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.
שב מוטל – על – גבו ורוגע כדין.
מי הבא? זה אחד נערי הצבא.
זהו אורי אילן. זה אחד הילדים.
זהו אורי אילן שנלחם באין – עד
סחוף – אימים – וערמה ונפתל ונופל.
לא היה אולי קרב מר מזה ובודד
בקרבות מצורך, ישראל.
מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,
מן הקרב שערך לבדו קבל – אל.
בין עזי לוחמים ויודעי אהבה
לו את שמו תזכרי, ישראל."

אריק שרון, האיש שידע להעיז (תרתי משמע) לוחמים אל קו האש, כתב כראש ממשלה למשפחת אילן: "לא בגדתי, צוואתו עמוסת הכאב, הדם והנאמנות הייתה מכוות אש בנפשם של הכוחות הלוחמים בטרם צאתם לקרב". בקריית שמונה קראו רחוב על שמו של אילן, ו־50 שנה אחרי, ב־2005, אימץ אותו גם הימין. אוניברסיטת בר אילן חנכה אגף על שמו. אני לא בטוח שהמעבר מקיבוץ גן שמואל לבר אילן עושה לו טוב, אבל אני גם לא בטוח שקיבוץ גן שמואל הוא אותו קיבוץ שבו נולד אורי אילן.

כשאודי האדום הרחיק לכת

מול כל מיתוס הזדהות וגיבוש עם גיבור מציל מולדת (ואותנו באורח אישי) חייב להיות מיתוס נגדי: הבוגד, או המסית והמדיח.

12 שנים אחרי מותו של אילן יוצאת מדינת ישראל למלחמת ששת הימים והופכת מישות שברירית לאימפריה. אודי אדיב, בן גן שמואל, משרת בצנחנים וכובש את ירושלים. חבריו העידו עליו שחזר משם "קצת מבולבל", אבל נחרץ בהתנגדותו לאפליה נגד ערבים ולשליטה בשטחים הכבושים.

יום אחד נסע הפלאח הצעיר אודי לחדרה, בצד הדרך ראה ערבי ליד מכונית דומה, מפונצ'רת. לנהג הערבי לא היה גלגל ספייר, ואודי, במחווה שמעבר לאדיבות המקובלת, נתן לו הספייר כחלק מן המאמץ לתקן את האפליה כלפי המגזר. ועוד הוסיף חטא על פשע כשדיווח על כך בשאננות גמורה למרכז הפלחה.

אותם ימים של שנות ה־60 הגיע לגן שמואל אחד, אילן הלוי (ובשמו המקורי אלן אלברט), יהודי־צרפתי ומהפכן מקצועי שהתחתן עם בת הקיבוץ. בהמשך עזב, הכריז על עצמו כפלסטיני, הצטרף לאש"ף והיה חבר בפרלמנט הפלסטיני הגולה. אלברט הביא לגן שמואל את דני האדום, מנהיג מהפכת הסטודנטים בפריז של 1968. שני אלה האכילו במטעמי המהפכה העולמית את בני המשק שישבו סביבם בפיות פעורים, אודי ביניהם.

שנתיים אחר כך יצא אודי אדיב לסוריה בחברת ערבים ישראלים קומוניסטים, כדי לכונן את האחווה בין פועלי סוריה וישראל. להיאבק ב"אימפריאליזם הישראלי־אמריקאי" ובשליטת ישראל בשטחים הכבושים. בין השאר תכנן סמל הצנחנים במיל' להניח לבנות חבלה במעוז הקפיטליזם, מפעל בגליל שהרכיב קומנדקרים מחלקים אמריקאיים.

ב־1972 נתפס, נידון ל־17 שנה בכלא וסירב להביע חרטה. "אני רואה עצמי קומוניסט בעל השקפת עולם", הצהיר במשפטו. כעבור שנים, כשנפלו אצלו כמה שיניים וכמה אסימונים, חזר והביע חרטה על טמטום הנסיעה לסוריה, אבל נשאר שמאלן רדיקלי עד היום (מרצ ציונית מדי לטעמו). ועדיין אודי אדיב הוא המיתוסמל של הבוגד שעשה את כל הדרך מבני אור לבני חושך. בזמנו הוא שימש כלי פוליטי לניגוח התנועה הקיבוצית (שהסתייגה ממנו בפאניקה) ומפלגותיה. הייתה תקופה שנהגי אגד היו מדלגים על תחנת גן שמואל, ורק חללי מלחמת יום כיפור כיפרו במשהו על הכתם שדבק בתנועה הקיבוצית.

וגם: מקרה ואנונו

מרדכי ואנונו, מרגל האטום שהסגיר כביכול את הפצצה, היה המודל הקלאסי של בוגד אפוקליפטי. בתוך כל ישראלי יושב פליט שואה בין שבע מדינות ערב שזוממות להרוג אותו – ורק הפצצה מצילה אותו מהן. אכן, פוטנציאל האיום וההסתערות של כל מדינות ערב בימים שלפני הופעת הפצצה היה ממשי, אלא שבאמצע שנות ה־80, כאשר התפוצצה פרשת ואנונו, הייתה מדינת ישראל אימפריה כוחנית בעלת כ־200 ראשי נפץ גרעיניים (על פי וגו'), שדי בהם כדי להרוס חצי עולם.

איש לא יודע להצביע כיום על איזשהו נזק שנגרם לביטחון המדינה מהדלפות ואנונו, אבל האיש והמיתוס הם חומר בעירה נגד בוגדים מאז ועד היום. בייחוד כאשר הבוגד חבר בזמנו לסטודנטים ערבים, כשהיה סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת באר שבע. הוא סיפר לעולם מה שהאמריקאים העריכו במידה רבה של ודאות, והצטרף לשורה של אויבים מיתולוגיים כמו נאצר, ערפאת ועד חנין זועבי – שיש בה פוטנציאל מבטיח להפוך מיתוס שנאה עבור הזקוקים לחומר הממכר הזה. ואגב, כך בדיוק מתנהלת תעשיית המיתוסים בחברה הפלסטינית. הגיבור והקורבן, השאהיד והאסיר, ומיתוס הבוגד שהוא המשת"פ של השב"כ או מוכר אדמתו ליהודים. אפשר להתווכח על רמת הדמוניזציה של יהודים אצל ערבים ושל ערבים אצל יהודים, אבל המהות ועקרונות ההפעלה והשיווק דומים.

הגיבור־קורבן: על ההבדל בין אלי כהן לג'ונתן פולארד

אם אודי אדיב היה מיתוס שלילי שהכתים את התנועה הקיבוצית, יגאל עמיר היה סוג של כתם שנדבק לימין כולו (ובמידה מסוימת גם לציבור המזרחי). ודווקא אלה זקוקים כיום לגיבורים מיתולוגיים שיתכתבו עם ומול האתוס הציוני נוסח עדות אשכנז. פה ושם צף באירועים מלחמתיים גיבור מזרחי עונתי. בקרבות עצמם הרי אין הבדל בתפקוד בין אשכנזים למזרחים, גבוהים או נמוכים וכו'. בדרך כלל לא הייתה שום בעיה לתקשורת ולתעשיית הצל"שים להרכיב קואליציה מאוזנת, רב־מגזרית, של גיבורים לשעתם. הבעיה הייתה לספק לעדות המזרח גיבור על־מגזרי ועל־זמני.

אלי כהן, המרגל שנתלה בדמשק, היה המיתוס האולטימטיבי של הקרבה עילאית. הוא הפציע כאיש שלנו בדמשק בשנות ה־50, בדיוק בזמן שבו עדות המזרח נזקקו בדחיפות לגיבור שיסגור את הפער בינם לבין דור האשכנזים הוותיק. כהן היה גם גיבור וגם קורבן, מה שתאם את הלכי הרוח של הציבור המזרחי; והוא אכן, באמת, היה אדם אמיץ שהקריב את עצמו למען המדינה.

המוסד, כלומר מדינת ישראל, מעולם לא אישרו או הכחישו את עלילות הריגול שנקשרו בשמו. התיאורים נלקחו מפרוטוקול המשפט. זה היה משפט ראווה שאפשר לקציני הבעת' העלאווים שזה מכבר תפסו את השלטון במדינה לחסל שורה של מתנגדי משטר כמי ששיתפו פעולה עם המרגל הציוני.

המקור העיקרי למידע היה ספרו של שמואל שגב, שהיה מבוסס כולו על אותם פרוטוקולים שהסורים שמחו לפרסמם ברבים. בימים בהם לא היו התרעות מלחמה מובהקות, תפקידו האמיתי של כהן היה רציני הרבה יותר מאשר אותה התרועעות מצולמת עם קצינים סורים, והמוסד כאמור לא אישר ולא הכחיש עד עצם היום הזה. מה אכפת ליחסי הציבור של המוסד אם המרגל שלו מעלה לשחקים את הגאווה הישראלית, וגאוות עדות המזרח בפרט. עשרות רחובות ובתי כנסיות קרויים על שמו של כהן, ששירת במותו צורך אמיתי של מדינה ומגזר שזקוקים לגאוות יחידה; וטוב שכך. עשרות רחובות וכיכרות ופרויקטים קרויים על שמו של יצחק רבין, גם הוא גיבור טרגי שמשרת אג'נדה פוליטית שמאלית, שמטרתה הסדר מדיני; וגם במקרה הזה טוב שכך.

מרגלים, בכלל, הם חומר מיתולוגי יעיל. ההילה, הסיכון, מזימות בינלאומיות בעולם קטלני של תככים ברשות ובסמכות. בייחוד כאשר הם נתפסים ומוקרבים למען ביטחונם של כל אלו שיושבים ספונים בביתם. ג'ונתן פולארד היה אזרח אמריקאי שבגד בארצו תמורת כסף, אבל "ייסוריו" בכלא ואותה הילת סוכן חשאי הפכו אותו למטרה נוחה של ציידי המיתולוגיה מימין. לא היה קשה לראות, גם בעין בלתי מזוינת, את התפרים הגסים בבניית המיתוס, שנועד למלא חלל אידיאולוגי ופוליטי.

רפי איתן, מנהל הלשכה לקשרי מדע שהפעילה את פולארד, תכנן להיפטר ממנו משום שהיה טיפוס בעייתי. איתן היה ער לנזק שעשוי להיגרם לישראל וליהודי ארה"ב אם פולארד ייתפס, אבל גבר עליו יצר איש המודיעין, כמו מחפש זהב כפייתי שמצא תרנגולת המטילה ביצי זהב. הוא צייד את פולארד בסט הוראות, אמצעים ונתיב מילוט שאם היה מציית להם לא הייתה מתחוללת הפרשה כולה, הזהות של יהודי ארה"ב לא הייתה ניזוקה, והקצר ביחסי ישראל־ארה"ב לא היה אלים כפי שהיה אז.

האשם העיקרי הוא כמובן איתן, שלקח על עצמו את כל האחריות כדי למלט את כל הצמרת, מרבין עד ברק ושמעון גם. כולל הודאה באחריות לגיוס אדם לא ראוי. לפולארד עצמו יש חלק בפיאסקו, לפחות ברמה של אי־ציות להוראות. כולל להוראה ברורה שלעולם ובשום מצב אל תגיע לשגרירות ישראל בוושינגטון. אתה לא משלנו.

כל זה לא הפריע לחבורת ציידי ומנכסי מיתוס לחרוג מקמפיין הרחמונס שהוא טבעי ומובן מאליו ולהפוך את פולארד ל"סוכן ישראלי" ולאזרח (שהוענקו לו על ידי נתניהו); ומכאן ואילך רכבו על הגל הזה כל מיני דורשי טובתו של העם היהודי ובעיקר טובת עצמם, והאג'נדה ה"יהודית נטו" שהם מייצגים. כל שאר העולם ברוטו, וכל מי שמתנגד להם ברוטוס.

התנגשות המיתולוגיות. סוף דבר

המיתוסים הבעייתיים ביותר הם המיתולוגיות הדתיות, בייחוד כאשר הן הופכות מאגדות־עם למצעים אידיאולוגיים ולמכשירים פוליטיים ומדיניים. כמו זו של הח'ליפות האסלאמית הנוכחית שאינה בוחלת באלימות כדי להשיג את מטרותיה, או החמלה הכוזבת שהסתירה בעבר את מרפקי הברזל של הנצרות הדורסנית. הצלבנית, האימפריאלית או הקפיטליסטית.

המיתולוגיה היוונית משמשת כיום בעיקר כמנוף תיירותי; וזו הבודהיסטית סייעה למיליוני תושבי תת היבשת ההודית לתפקד בשלווה יחסית בתנאי דלות קיצונית. כך מרבית המיתולוגיות המשמשות בעיקר, כמו זו הנורדית, חומר ספרותי לאגדות ילדים ומבוגרים.

המאמץ הגדול ביותר ללבות מיתוסים לצורכי גיבוש לאומי חדש נעשה כיום בציונות הדתית־לאומית ונגזרותיה בימין ה"יהודי". הכלי היעיל ביותר הוא התנ"ך, המשרת בתרגומו הפוליטי כאינטרס מפלגתי־אידיאולוגי, שמטרתו לשמור על שלמות הארץ ועל שימור זהותה היהודית בגרסת הבית היהודי (וחלקים נרחבים מהליכוד).

מבין כל המיתוסים שמתרוצצים בשטחי ההפקר שבין הספרות, ההיסטוריה, הדת והמדינה, המיתוס היעיל ביותר, פוליטית, הוא המיתוס המתהפך. זה שעבר מהטובים לרעים ולהפך, או מימין לשמאל ולהפך. כמו עלילת הדם האנטישמית נגד אלפרד דרייפוס, שהיה הבוגד האולטימטיבי ופרנס את אספסוף הימין בצרפת עד שזוכה, הפך לקדוש מעונה וסייע לעליית ממשלת ז'ורז' קלמנסו הסוציאליסט.

כך מתנהל בשנים האחרונות מאמץ ימני להפוך את (בוגדי) אוסלו למיתוס אנטי־שמאלני. דא עקא, יש סיכוי לא רע שאוסלו יהפוך להיות המיתוס המכונן של תהליך השלום אם וכאשר. או אז יגיע זמנו של המיתוס האולטימטיבי ההוא, וגר זאב אלקין עם הכבש השישה־עשר ואיימן עודה גם.

–

• מיהו בוגד // מרבי יוחנן בן זכאי ועד אדוארד סנודן, מסע היסטורי מיוחד בין בוגדים, מלשינים ופטריוטים // מאת אורן נהרי
• הכל קשור // מצעד הקונספירציות הפוליטיות הגדול // מאת יותם ירקוני
• ימי נתניהו // הטור של רותם דנון