אני לא כל כך מבין את הממשלה הזאת. למה ללכת בקטן? למה רק נאמנות בתרבות? למה לא נאמנות בחקלאות? למה שלא נקציב מכסות מים רק לחקלאים שנאמנים להתיישבות ולארץ ישראל? ואם כבר, למה לא נאמנות בתחבורה? רכבת ישראל ואגד ודן יאפשרו רק ליהודים (ציונים!) לנסוע באוטובוסים ולהשתמש במחלפי תנועה. כלומר, אין שום היגיון לאפשר נסיעה ברכבת או בכביש 6, למשל, למי שמתכנן לנסוע לחוג בית של הרשימה המשותפת בנצרת. הלוא כן? ולמה לא חוק נאמנות בבריאות? באיזה הקשר מממן משרד הבריאות בתי חולים ומעבדות וחדרי ניתוח למי שסבור למשל שחמאס היא תנועת חירות ולא ארגון טרור? שבועת היפוקרטס? מה שווה הבריאות אם אי אפשר לשלוט בה? ומה עם חוק נאמנות באנרגיה? האם באמת נוביל ונספק חשמל ליישובים ערביים שמלאים באנשים שרואים את עצמם כפלסטינים בכלל? אין בזה שום היגיון. ונאמנות בספורט. סליחה – באיזה הקשר מממנים הטוטו ומפעל הפיס בניית אולמות כדורסל ומגרשי כדורגל למי שאינו נאמן למדינה? מה, אנחנו נעזור לבוגדים בתוכנו לשמור על כושר? זה פשוט מגוחך.
ונאמנות בקצבאות הילדים. ובקצבאות הזקנה. ונאמנות במדע, מה איתה? האם מדינת ישראל צריכה לממן מחקרים של מדענים ערבים שאינם נשבעים לצה"ל ולדגל? זה לא יעלה על הדעת. ומה עם נאמנות בתקשורת? האם צריך לספק תשתיות כבלים ואינטרנט וסלולר למי שאולי גולש לעמודי פייסבוק של ה־BDS? ומה עם נאמנות בתעופה? האם צריך לאפשר שימוש בחברת התעופה הלאומית לטובת אלה שנוסעים לבריטניה לתמוך בחרם אקדמי על ישראל? ברור שלא. ונאמנות באקדמיה ובהשכלה? ונאמנות במזון מסובסד? ונאמנות בהקלות במיסוי? ונאמנות בתקצוב קצבאות נכות? למה לעצור רק בנאמנות בתרבות, באמת? הגיע הזמן לחוק נאמנות כולל וגורף ומקיף. אחת ולתמיד. בואו נקצר תהליכים. הגיע הזמן לחשוב בגדול. מה בגדול? בענק! הכל למען עם ישראל ומדינת ישראל וארץ ישראל. עם אחד, מולדת אחת, תקציב אחד, ממשלה אחת, נאמנות אחת. זה המוטו הנכון.
הקטע הזה הוא, כמובן, פרודיה – אבל כדרכן של פרודיות, וכדרכה של ההיסטוריה, ובדרך שבה שתי אלה נוהגות לשלב ידיים (ע"ע: דונלד טראמפ), לא יהיה זה לפלא אם בעוד שנים לא רבות מדי, הקטע הזה ייקרא על ידי עיניים מן העתיד כנבואה שהגשימה את עצמה. העניין המתעתע עם ההיסטוריה – ועם פרודיות – הוא האלסטיות של שתיהן. אותה גמישות בלתי משוערת, אשר מאפשרת למידות של ההיגיון ושל הסבירות, כמו גם של הסדר הקיים, להימתח עד לקצה גבולם (ואז עוד קצת הלאה), ומשנסתיימה המתיחה נדמית המציאות השרירה כאפשרות היחידה והטבעית ביותר, עד כדי כך שהעבר והגבולות הקודמים שהחיל על המציאות נדמים כזיכרון מעומעם – ספק דמיון – כזה שניתן על נקלה להטיל בו ספק ולחורר את ביצוריו לתילי עפר, משל היה כוזב ונפסד, וכאמור – מוטל בספק של ממש.
הנה, למשל, עיון בפועלה של השרה לתרבות ולספורט מירי רגב מוכרח להעמיד אדם בפני ההכרה כי מדובר בפרודיה; בהלצה – שדרגת איכותה הקומית נתונה לפרשנות ולמשפט – שבוודאי תחלוף מן העולם בדרך כזו או אחרת (בדרך שבה עבר בחיינו ח"כ הרב בא־גד, ויצא מהם כלעומת שבא; מותיר אחריו שביל אבנים מצוירות, שכל אחת מהן מהווה פנינה בפני עצמה, של פארסה ושל בדיחות דעת); ומשתחלוף מן ההווה, ימחק אותה גם העבר, או לכל היותר ידחק אותה לשוליים הסהרוריים של הקוריוז וההבל. אלא שכוחה של רגב – וסוד חמקמקותה – טמון בעובדה שבניגוד לפרודיות אחרות היא לוקחת את עצמה מאוד ברצינות. כלומר, אין בליבי ספק שהמרכיב הציני באישיותה, הפוסט־מודרני (המבטל היררכיות ובז לסדר הקיים), דומיננטי עד מאוד; אלא שבניגוד לדמויות ציניות חמקמקות אחרות אשר חלפו וחולפות בחיינו (אורן חזן, למשל), רגב נעדרת כושר של התבוננות חיצונית על הפרסונה שלה. היא חווה את ייצוגה השטוח בתקשורת כאותנטי ומאמינה כי הדרך שבה היא מצטיירת באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות היא אספקלריה מהימנה של דמותה.
אלא שדמותה של רגב היא פיקציה. מירי רגב אינה קיימת באמת, אלא בתודעתה. מובן שהיא קיימת גם בחיים האמיתיים. אבל כייצוג בלבד. אין לה ממשות או מהות, אלא זיהוי שטוח ומאוד מצומצם של פרסונה כוזבת שנעה על הציר בין הדרך שבה היא מצטיירת בתקשורת לבין האופן שבו היא רוצה להצטייר בתקשורת. אפשר, מן הסתם, לטעון את אותה הטענה בעניינו של כל פוליטיקאי או איש ציבור. אבל נדמה שהמקרה של רגב שונה. רגב, נדמה, בעיקר בגלל הפער המוחלט בין הדרך שבה היא מבקשת להציג את עצמה לבין הדרך שבה היא נתפסת, והיעדר המודעות שלה לפער הזה, מייצרת איזו מורכבות בדמותה הציבורית, וחותרת תחת מוסד הפרודיה, כמו גם תחת עצמה. רגב אינה מאמינה בדבר שיוצא מפיה, בכך נדמה שאפילו היא מסוגלת להודות עם עצמה בחשכת הליל בדד, אבל היא מאמינה שהיא מאמינה לדברים. ומכיוון שהיא שכנעה את עצמה שהיא מאמינה בדברים, נמצאו לה תומכים שסבורים שיש אמת בדבריה. ויש אמת בדבריה – רגב מתכוונת לחלוטין לדברים שהיא אומרת, מתוך אמירתם ללא כל התכוונות ואמונה בהם.
כל הנ"ל נשמע כמו פרדוקס לוגי, אבל רגב מצליחה ליישב אותו. היא שכנעה את עצמה שהפרסונה הכוזבת והמקושקשת שלה היא ביטוי אותנטי ונאמן של עצמה האמיתית – ובמקום הזה, שבו האדם מאמין לייצוג הכוזב שלו את עצמו, הוא מתחיל להיות אמיתי. ייצוג כוזב אמיתי. וזו רגב – ייצוג כוזב שהפך לאמיתי בעיני עצמו ומתוך היזון חוזר עם העולם. ומכיוון שעידן זה הוא עידן של אמיתות כפולות ומשולשות; של מציאות חמקמקה ובלתי מושגת; של ערבוב של מובהק ומומצא, של מדויק ועקום, של בלוף גמור ושל עובדה – רגב יכולה לייצר פרסונה אלסטית מספיק אשר תצליח להשתבר לצורה שתדמה לעין של תקופתנו להיות לגיטימית, אפילו מהימנה. מדובר בכאוס מוחלט ובהתפרקות של כל מערך התפיסות וההסכמות וההבנות שלנו את העולם סביבנו ואת החברה שבתוכה אנו מתקיימים. אבל העולם סובב סביבנו והחברה מתקיימת גם קיימת, ומכאן – שהחושים סבורים כי המציאות הזאת אפשרית ואפילו תקינה יותר מקודמתה, מהסיבה שיש לחושים יכולת לעכל אותה.
גם הטקסט הזה הוא פרודיה. למעשה, אין היום דרך לכתוב ברצינות על ישראל ועל המציאות הישראלית טקסט שאינו פרודיה על ישראל, על המציאות, או על כתיבת טקסט. בהיבט הזה – יש דבר־מה משחרר בכך. המציאות הישראלית אינה מוגבלת ואינה מוגדרת באמצעות מסמנים מוסכמים. הכל אפשרי בה. ובמקום שבו הכל אפשרי – גם התקווה להשבת הסדר על כנו אפשרית. אבל כאן טמון זרע הפורענות – הסדר הקיים הוא זה שמתקיים כעת. והסדר הקיים כעת הוא זה האפשרי והנכון לעת הזו. ובעת הזו, כל כתיבה על העת הזו, באופן שמבקש למדוד או לבחון אותה במבט חיצוני – נדונה לכישלון. כוחה של העת הזאת הוא בהיותה גמישה לחלוטין, ובמקביל – העת האפשרית היחידה. אין אפשרות שהעת הזאת תתחלף, אלא עד שתתחלף. וכל עוד היא מתקיימת – אין עת אחרת מלבדה. ובעת הזאת – מירי רגב אינה פרודיה ואינה קוריוז ואינה גימיק, מהסיבה הפשוטה שהמושגים הללו תלויים בקיומו של עולם היררכי ומובחן. וזה אינו המצב בעת הזו. ומכאן – שבדרך שבה העת הזאת היא העת היחידה האפשרית, ובעת זו אין דרך לקיים פרודיה, בעת הזו מירי רגב היא שרת התרבות האפשרית היחידה. ואולי – הפוליטיקאית הישראלית האפשרית היחידה. ואולי – הישראלית האפשרית היחידה. מירי רגב לעת הזו היא באותה מידה של זהות – הישראלי הראשון. והישראלי האחרון.
–
- ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן
- ביבי וישראל: משוואה ללא משתנה // מאת שי גולדן
- איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן
