דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי ניאלץ להמשיך לחיות על חרבנו, עוררו בקרב רבים אכזבה ותרעומת. מותר וראוי לברר אם ישנה בכלל אפשרות לריבונות בלי חרב ביד. במדינות אירופה המערבית מבקשים לספר, במיוחד לאחר נפילת ברית המועצות וצמצום עמוק בכוחותיהן הצבאיים, כי עלו על הדרך הנכונה לכינון יציבות בדרכי שלום. אלא שבמידה רבה, מנקודת מבט ריאליסטית, אירופה חיה כיום על חרבם של האמריקאים. ובינתיים גם הכוח הצבאי המעצמתי האמריקאי אינו מסוגל להביא לקץ המלחמה באוקראינה.
ב־1996 ליוויתי בגולן ביקור של ראש המוסד הגרמני (BND), אדם בעל שיעור קומה שהיה גם דוקטור לתיאולוגיה. במהלך הסיור התעניין בשאלות רבות על ציונות ואמונה. לקראת פרידה אמר לי בארבע עיניים: "אני מבקש להזהיר אתכם. אל תצפו כאן לשלום אירופי. אצלנו לפי שעה יש שקט, זה נכון, אבל עד 1945 נהרגו המונים, האדמה רווית דם, עכשיו נחים. למנוחה קוראים שלום. בינתיים אין באירופה קונפליקט, לא על משאבים, לא על טריטוריה, הילודה ממילא יורדת. אבל אם יהיה קונפליקט רציני, יילחמו מחדש. כאן בסביבתכם מתקיים קונפליקט רב־ממדי, האוכלוסייה גדלה, המשאבים במחסור, איך חשבתם לכונן כאן סדר אירופי?". זו הייתה נקודת מבט של אדם שלא חשש לבטא ריאליזם פוליטי. מאז גם באירופה המצב השתנה. בהרצאותיי אני נוהג לשאול לעתים, מי איבד בעשור האחרון יותר חיילים – צבא בריטניה או צה"ל? ישראלים נוטים לתשובה שבוודאי אנו איבדנו יותר. אלא שהמצב הפוך. ראוי להדגיש כי צבא בריטניה קטן כיום באופן מובהק אפילו מסדר הכוחות של צה"ל הסדיר.
ובכן, האם אבדה תקווה ליצירת סדר עולמי חיובי יותר? אין פלא שתשובה שלילית יכולה לחולל ייאוש או לפחות אכזבה. ביטוי לכך, המספר על הפער העצום המתגלה מאז ועד ימינו בין ההבטחה האידיאלית לבין המציאות, מצוי בתנ"ך – מפתיחת ספר שופטים ועד חורבן ממלכת יהודה. בתחילת ספר שופטים מתוארת אסיפת המון־עם במקום הנקרא בוכים. אכן בכו שם, ככתוב: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" (שופטים ב, א). על מה בכו? הכתוב אינו מספר במפורש לשם מה התכנסו ועל מה בכו. גם הפרשנים אינם מסייעים. להבנתי בכו בכי יהודי עתיק יומין, בכי הכרוך בציפייה לקוסמולוגיה אחרת, כזו המבקשת – בתום תקופת המאבק לכיבוש הארץ – מציאות יציבה, שלום בר־קיימא, כמובטח בתורה, "ונתתי שלום בארץ […] וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו, ו).
אלא שהתנ"ך עד לנבואת ישעיהו, על העתיד לקרות באחרית הימים, מציג קוסמולוגיה ממש אחרת: מצב היסוד לקיומנו הוא דווקא אי היציבות. אם נוצרה לרגע יציבות, היא תוצאת שיווי משקל ארעי, כמו רוגע על פני הים. גם ניצחונות בקרב ואפילו בריתות שלום כברית שלמה עם מצרים, כשנשא את בת פרעה לאישה, לא הסדירו אלא רגיעה חולפת. לא עברו חמש שנים ממות שלמה, ושישק מלך מצרים עלה למלחמה על ירושלים. זו המציאות כהווייתה, כפי שמוכרת לכל העמים. ריבונות מחייבת קיום בתודעת מאבק והיא אינה מושגת ונשמרת ללא חרב צמודה, אם לא ביד אז לפחות בנדן. אלא שלבני ישראל כבר אז היו ציפיות אחרות ועל כך בכו וממשיכים לבכות. אכן, בברלין או במנהטן יכול יהודי לחיות בלי חרב בידו, אלא שהוא נהנה שם מן החרב שמחזיקים עבורו אחרים, בני המקום. זו משמעותה של המהפכה הציונית, בבקשה יצירה מחודשת של ריבונות יהודית; ואכן מכורח המציאות, עד לאחרית הימים, היא נדרשת לחרב בידה.
.
'ניצחון יהושע על עמלק', יצירה מאת ניקולא פוסן
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
