קרה לכם פעם שראיתם סרט ולא הבנתם למה כולם כל כך התלהבו ממנו? ברור. זה חלק בלתי נפרד מהחיים המודרניים תחת מבול עצום של דעות. דעות של אחרים, שאנחנו אמורים איכשהו למצוא את עצמנו מזדהים ומסכימים לפחות עם חלק מהן. אבל מה אם לא? מה אם אנחנו קוראים את הדעות האלה, שהן תמיד נחרצות ופסקניות, ולא מזדהים עם אחת מהן, לא עם השליליות ולא עם החיוביות? מה אם אנחנו פתאום מבינים שבעולם של בעד ונגד, טוב ורע, אנחנו חושבים לא ככה ולא ככה, אלא באמצע, או קצת הצידה?
זה נכון בענייני סרטים, הצגות, טלוויזיה, מוזיקה, פוליטיקה וחברה. אבל נישאר עם קולנוע. אחת לכמה זמן מגיע הסרט שכולם מדברים עליו. ואז, אחרי שנדמה שכולם כבר ראו אותו אתם הולכים לראות אותו גם, להבין על מה כל הרעש. ולפעמים התגובה הבלתי נמנעת היא שתי מילים שמביעות אכזבה עצומה – זה הכל? וגם אם חיבבתם את הסרט, יותר מדי פעמים הוא יהיה "נחמד, אבל ציפיתי ליותר".
העניינים קצת מסתבכים כשאתם מבקרי קולנוע. לעתים קרובות מבקרי הקולנוע רואים את הסרטים מעט לפני כולם, או לפחות ממש בימים הראשונים להפצתם, והם אלה שמתחילים את מבול הסופרלטיבים. בעולם שבו ציפיות הן רעל, אין דבר שיכול להזיק לסרט יותר מאשר ביקורת של חמישה כוכבים. אם המבקרים מתלהבים, לקהל לא נותר אלא להתאכזב.
—–
אבל מה קורה כשמבקר קולנוע מרגיש שהוא עצמו לא מבין את ההתלהבות של עמיתיו? הרשו לי להגיד לכם: זה ממש מוזר. מהבחינה הזאת, שנת 2017 עשויה להירשם בתולדותיי כשנה שבה יצאתי מאיפוס. בחודשים האחרונים זה קרה לי שוב ושוב. אני קורא את הביקורות של עמיתיי ולא מבין על מה הם מדברים. למשל, עם 'טוני ארדמן'. מאז פסטיבל קאן הקודם אני קורא ושומע על התופעה הזאת, סרט שזכה לתשואות מצד המבקרים, קיבל את הציון הממוצע הגבוה ביותר של המבקרים בתולדות הפסטיבל, נקנה לרימייק אמריקאי, היה מועמד לאוסקר וזכה לשבחים נלהבים מרוב המבקרים הישראלים. אני, להבדיל מחלקכם, מאמין וסומך על מבקרים, ולכן זה היה הסרט הלא־אמריקאי שהכי חיכיתי לו. אלא שאז ראיתי אותו ו – מה? זהו? מזה כל כך התלהבתם?
או 'אור ירח'. הסרט שלעולם לא תזכרו שזכה באוסקר. עמיתיי פיארו אותו, ואני צפיתי בו – פעמיים! – בהשתוממות גדולה. יש בו לא מעט דברים יפים, אבל יצירת מופת? זה? או 'פטרסון' של ג'ים ג'רמוש. נחמד, חכם מאוד, אבל לא מופתי. או 'היא' של פול ורהובן, שהפך לאחד הסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע, כולל מועמדות לאוסקר לאיזבל הופר – העולם הריע ואני חשבתי שהוא איום ונורא, בלתי נסבל.
הסרטים האלה, כמו 'היא' ו'אור ירח', זימנו לי חוויה משונה. ראיתי אותם יחד עם עמיתיי המבקרים ולתומי הנחתי – כפי שאנחנו נוטים לחשוב – שכולם חושבים כמוני בזמן הצפייה. אלא שאז, כמה ימים אחר כך, התחלתי לקרוא את הביקורות ואת התגובות ברשתות החברתיות והרגשתי בדידות גדולה: איך זה יכול להיות שכולם נהנו בשעה שאני לא? מה כולם ראו שאני פספסתי?
מבחוץ, לפעמים, זה יכול להיראות כאילו מבקרי הקולנוע נפגשים יחד ומחליטים במשותף איזה סרט יזכה לתשואות קולקטיביות. בפועל, זו עבודה סוליטרית לחלוטין. נזירית. רק לעתים נדירות אנחנו, מבקרי הקולנוע, מחליפים דעות בינינו לבין עצמנו, מחשש שיגנבו לנו את "רעיונותינו המבריקים", ואת "משחקי המילים השנונים שלנו". לכן, אנחנו נדהמים כמוכם לפגוש על נייר העיתון או באתרי האינטרנט את דעותיהם של עמיתינו. המצב מעט שונה בפסטיבלי קולנוע, שם מוקרן הסרט בבכורה עולמית מול קהל עצום של מבקרים ואנשי תקשורת, והוא יכול לצאת משם כשהוא נישא על גלי הערצה שיהפכו את חייו המסחריים לקלים, אבל יגרמו לכל מי שלא היה שם לתהות מה הוזרם באותו ערב בתעלות המיזוג של אולם הפסטיבל שגרם לתגובות קולקטיביות כה אקסטטיות.
—–
מכיוון שהתגובות הקוטביות לפער שבין דעת הרוב ובין דעת המיעוט נראות לי קרובות יותר לעולם בריאות הנפש מאשר לחקר התרבות, אני מנסה לעשות להן דיאגנוזה קלינית כדי להבין ממה אני סובל.
התגובה הנוירוטית, או: כולם צודקים, אני בוודאי טועה. ב־1993, כשיצא 'עירום' של מייק לי, ואני הייתי אך פרח עיתונות טרי, חוויתי תגובה נוירוטית לרגע הזה שבו הרגשתי שאני מחוץ ללופ, ואולי לא אוחז בכישורים הנאותים לתפקד במקצוע הביקורת. הסרט זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן ולקונצנזוס מוחץ של ביקורות מהללות ולהצלחה קופתית מרשימה בישראל. ואני, בחיי, לא הבנתי על מה הם מדברים, איך סרט כה מבאס יכול לגרום לתגובות כה נרגשות. הייתי משוכנע שפשוט פספסתי משהו. שלוש פעמים הלכתי לראות את 'עירום' בקולנוע, כי הייתי בטוח שאם כולם מהללים הם בוודאי צודקים ואני פשוט לא מבין. 'עירום' הוא סרט שאני יודע את רובו בעל־פה ודי לא סובל אותו. הבנתי שהם ואני פשוט ראינו סרט אחר. יש סרטים שאני עיוור צבעים לגביהם. לסרט הבא של מייק לי, 'סודות ושקרים', שקיבל ביקורות עוד יותר נלהבות, כבר הגעתי מחוסן.
התגובה הפסיכוטית, או: כולם טועים, אני צודק. בפרק הראשון של 'פארגו', סדרת הטלוויזיה המבוססת על סרטם של האחים כהן, תלוי פוסטר במרתף של אחת הדמויות: להקת דגים כתומה שוחה בכיוון אחד ומולה שוחה דג אדום בכיוון ההפוך. הכיתוב על הפוסטר אומר: "ומה אם אתה צודק והם כולם טועים?". סנטימנט מוכר ומעורר הזדהות, אבל גם מדאיג כשנזכרים שכמה דקות אחר כך מכסים נתזי דם את הפוסטר, שנרכש ונתלה ככל הנראה על ידי הגבר שרצח לבסוף את אשתו במהלומות פטיש. לפיכך, בעונה הרביעית של 'פארגו' אני מציע את קו העלילה הבלתי נמנע על מבקר הקולנוע שרצח את כל מי שאהב את הסרט שהוא שנא.
וכדי למנוע זאת ולמען השפיות, אין מנוס אלא למצוא דרך ביניים מעט הגיונית יותר. אקרא לה התגובה החסידית, זו שמנסה למצוא ערכים חיוביים גם בסיטואציות לכאורה שליליות. 'טוני ארדמן' אילץ אותי להתאמן עליה. את הסרט הזה לא סתם אהבו כל העולם והקולגות אלא גם כמה מהאנשים הקרובים והאהובים עליי ביותר וכמה מהיוצרים שאני הכי מעריך, אלה שעל טעמם אני בדרך כלל סומך לחלוטין. וכאן אני צריך להודות: הם צודקים לחלוטין, אבל גם אני. הרגעים האלה, שבהם אני מוצא עצמי בעמדת מיעוט, מחייבים אותי לשוב ולנסח לעצמי מה בדיוק אני אוהב בקולנוע, כי מתברר שזה די ספציפי (ולפעמים זה הפוך: מול סרטים של סטיבן ספילברג, רוברט זמקיס ואבי נשר אני לעתים קרובות נמצא במיעוט מהכיוון השני, אוהב אותם הרבה יותר משאר המבקרים). 'טוני ארדמן' הוא סרט שעושה (כנראה) עבודה די טובה בלהציג פיסת מציאות, ואילו אני רוצה קולנוע שמתרחק מהריאליזם (ייצוג המציאות) ומאמץ את הסמלי, המטאפורי, הנשגב. מול קולנוע של מציאות אני מעדיף קולנוע של חלום. 'טוני ארדמן' הוא סרט שמציג היטב את החיים במצב מתמשך של מבוכה, ודמות שנמצאת מילימטרים מקריסה אל תהום של הפרעה נפשית משתקת ושעושה הכל כדי לבלום את נפילתה (הבלתי נמנעת). מה שרבים ראו כמופתי ובלתי נשכח, מבחינתי נראה גחמני ואף חובבני.
אני יכול להשתתף בדיון על הבימוי שובר המוסכמות של הסרט ועל האופי הבלתי צפוי והסכיזופרני של התסריט, אבל אני לא יכול לאהוב אותו. יש בסרט הזה משהו שמביך אותי, וזו חוויה שאני מכיר היטב: בפעם האחרונה שכולם התלהבו מסרט שאני שנאתי ושעוסק באבסורד של החיים המודרניים, באנשים ששפיותם נדרסת על ידי הקפיטליזם ובקומדיה שמותירה אותנו בדיכאון, זה היה 'עירום' של מייק לי. כיום, אני כבר יודע שהם כולם טעו.
–
