fbpx

מיהם עשרת עורכי הדין הכי גדולים בתולדות הטלוויזיה // מאת הדר טורוביץ'

ומה בכירי פרקליטי ישראל חושבים עליהם

0

מבדקים שנעשו בארצות הברית בשלהי שנות ה־ 90 גילו כי מספר הסטודנטים לרפואה שביקשו לעסוק ברפואת טראומה זינק משמעותית. את הסיבה לכך היה די פשוט לאתר: היא שודרה ברצועת הפריים־טיים של רשת אן־בי־סי מדי יום חמישי במשך יותר מעשור (לא כולל פגרות בין עונות) תחת הכותרת ER. הסיפור הזה אולי נשמע לכם מוכר, מכיוון שכבר שמעתם אותו על סדרה שהצליחה בישראל קצת יותר: "פרקליטי אל־איי".

הימים הם ימי ערוץ 1, ובשנות ה־ 80 נדמה היה לרגע שכולם רוצים להיות עורכי דין. הפקולטות המקומיות למשפטים מעולם לא סבלו מהיעדר סטודנטים חדשים, ובכל זאת שררה תחושה שדור שלם שגדל על הלכות מקנזי־ברקמן מצא בטלוויזיה את התשובה לשאלה "מה תרצה להיות כשתהיה גדול".

זה לא חדש, ובטח לא מפתיע; הטלוויזיה מחקה את המציאות וזו מחקה אותה בחזרה במעגל שיימשך, ככל הנראה, עוד הרבה שנים, ועורכי דין, טוב, הם תמיד היו תחום עיסוק פופולרי במיוחד בטלוויזיה. מתבקש לטעון שההיקסמות של צופי הטלוויזיה לאורך השנים מדרמות בית משפט נובעת מהצורך הקיומי שלנו בסדר, בחלוקה הדיכוטומית לטוב ולרע בעולם שיש בו דין ויש דיין והאחרון דואג שכל אחד יקבל כגמולו.

אבל המציאות מורכבת מעט יותר. מי שהופכת את עורכי הדין לרוקסטארים כבר לא מעט עשורים היא הטלוויזיה האמריקאית. מפרי מייסון (בסדרה הנושאת את שמו, שהתחילה כסדרת ספרות בלשית ועלתה על המסך ב־1957 ובגרסת המשך ב־1985) ועד אלישיה פלוריק, "האישה הטובה", האמריקאים אוהבים את הטלוויזיה שלהם עם מושבעים. "זה קשור בתרבות האמריקאית", מבארת ד"ר איבון קוזלובסקי־גולן, ראש התכנית לתואר שני לתרבות הקולנוע באוניברסיטת חיפה. "אמריקה היא מדינה שנקראת עולם חדש. בניגוד למדינות האירופיות שיש להן מסורות של משפחות מלוכה ובתי אצולה, האצולה האמריקאית היא של האנשים שהקימו אותה, ואלה, רובם ככולם, היו אנשי משפט. החוקה האמריקאית היא שעומדת במרכז המסורת האמריקאית. גם רבים מהנשיאים האמריקאים עוסקים במשפט: ג'ון אדמס היה שופט, קלינטון עורך דין, אובמה משפטן, וכן הלאה. האמריקאים מאדירים את העוסקים בתחום המשפט – על זה קמה מדינתם".

העובדה שישראל נוסדה סביב ערכים שונים בתכלית לא מפריעה לנו לחקות את האמריקאים גם כאן. האובססיה של הישראלים עם חוק ומשפט מתרחבת הרבה מעבר לקלישאה הפולנית של "אתה תהיה עורך דין או רופא". "בארץ, המשפטיזציה חוגגת", מסבירה קוזלובסקי־גולן, "על כל דבר כאן רצים לבית משפט". מהפכת "הכול שפיט" של השופט אהרן ברק הניעה את מה שרחש פה עוד קודם לכן: אנחנו אוהבים עורכי דין, ולפעמים אפילו אוהבים יותר לשנוא אותם. דמותו הבדיונית של עורך הדין הטלוויזיוני מגולמת בשני ארכיטיפים מרכזיים. הראשון הוא לוחם הצדק. אתם מכירים אותו היטב: הוא טוב לב, אידאליסט וצדקן, ישר כמו סרגל מחד אך מאידך יכופף את החוקים על מנת להוציא את הצדק אל האור, לתקן עוולות ולהשיב את הסדר על כנו – לא לפני שיתייסר מהקונפליקט הערכי שהתרגש עליו. את אלה תוכלו למצוא כמעט בכל דרמת עורכי דין ששודרה ב־ 40 השנים האחרונות, ולרוב הם מגיעים ממשרד התובע המחוזי (ג'ק מק'קוי מ"חוק וסדר", גרייס ואן אואן מ"פרקליטי אל־איי" ורבים אחרים).

בניגוד אליו, הטיפוס השני מגלם בחובו את כל מה שאנחנו שונאים בעורכי דין: רודף הבצע, החלקלק, האיש שהצ'ק נר לרגליו. הוא לא חושש לשחק מלוכלך; להפך, נדמה שהוא נהנה מזה, הוא ימצא כבר פרצה בחוק כדי לחלץ את הדמוני שבפושעים, כל עוד הכסף ישולם בזמן. את אלה תמצאו בדרך כלל בקומדיות כמושא ללעג או כספקי פאנצ'ים: ג'קי צ'יילס מ"סיינפלד", בוב לובלאו מ"משפחה בהפרעה" או ליונל האץ מ"משפחת סימפסון". גם בסדרות דרמה אפשר להיתקל בהם, אבל כמעט אף פעם לא בתפקידים הראשיים (להוציא את פטי יוז מ"Damages" – ר' הרחבה בהמשך).

על אף שהחלוקה הזאת נדמית כנוקשה ולא רלוונטית לבניית דמויות מורכבת יותר בטלוויזיה בת זמננו, הרי שבסופו של דבר, מתחבטים ומתלבטים ככל שיהיו, בתכניות המוערכות ביותר – את כולם קל לסווג כטיפוס א' או ב'. וויל גרדנר מ"האישה הטובה" הוא הביטוי המושלם לכך: לכאורה, דמות שנויה במחלוקת, אבל כזאת שברור שתסווג כטיפוס א' (ר' הרחבה בהמשך).

בדומה לפער בין החלוקה הטלוויזיונית לטובים/רעים לבין המציאות המורכבת, גם שאר האספקטים בעולמם של עורכי הדין לא תמיד זוכים לתיאור הוגן או מדויק. בכל זאת, הם כאן כדי לבדר ולא בשביל להכין אתכם למבחני הלשכה.

במציאות, ודאי הנחתם, אחוז תיקי הפרו־בונו שלוקחות על עצמן הפירמות הגדולות והמצליחות בעולם נמוך בהרבה מזה המשתקף על המסך. לא צריך להיות צופה מיומן במיוחד כדי להבין שמה שרואים בדרמות המתוסרטות שמנפיקה הטלוויזיה האמריקאית רחוק מהמציאות, אבל דווקא עולם הפרקליטים הקשוח והתובעני מצליח לבצבץ מבעד לסטים הבוהקים. בשנות ה־ 80 עברה הדרמה המשפטית בטלוויזיה מאולם בית המשפט לחדר ישיבות ההנהלה, ושם, גם בחיים, הכוח, הכסף, הפוליטיקות והאינטנסיביות מגיעים במידות גדולות.

שני משרדי עורכי הדין הגדולים והמצליחים ביותר בניו יורק, Cravath, Swaine & Moore ו־Wachtell, Lipton, Rosen & Katz, מעניקים לכל אחד מהשותפים רווח שנתי של 3.5 ו־ 5 מיליון דולר, בהתאמה. מקבילה הטלוויזיונית של משרד מהסוג הזה? פירסון־הארדמן מ"Suits". תהיו בטוחים שמסעדות היוקרה, המכוניות המפוארות והכרטיסים הקשים להשגה לשורות הראשונות הנחשבות ביותר של מופעי המחול, הם גם נחלתם של הבכירים במשרדים האמיתיים הנ"ל, כלומר כשהם מתפנים מהעבודה שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. אבל ההבדל המשמעותי ביותר (אם מתעלמים מכמויות העבודה השחורה המשעממת שנעשית בעיקר על ידי מתמחים טרוטי עיניים) הוא בוורסטיליות. עורך הדין הטלוויזיוני עושה הכול: פלילים, דיני משפחה, זכויות יוצרים, תאגידים, מה שצריך, מתי שצריך. המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר. בניגוד לדרמה הקרובה למסך הטלוויזיה שלכם – עורך דין הוא לא חדר מיון, ורובם לא יכולים לפתור לכם את כל הבעיות בלי קשר לזהותכם – גוגל, שולה זקן או איזו אתי שתפסה את בעלה בוגד בה. אבל אם אתם כבר אותה אתי, מומלץ לבחור באחד מעשרת עורכי הדין שברשימה. תהיו בטוחים שהם הטובים ביותר במה שהם עושים.

ג'קי צ'יילס

ג'קי צ'יילס, *הסלב, סיינפלד, 1989 – 1998

הדרמה המשפטית האמיתית ששלטה בטלוויזיה האמריקאית בשנות ה־90 התחוללה בשידורים החיים מתוך משפטו של או־ג'יי סימפסון. גיבור הפרשה היה מי שהביא לזיכויו השנוי במחלוקת של כוכב הפוטבול לשעבר, עורך דינו ג'וני קוקרן.

ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד, שכבר היטיבו לנסח את הצייטגייסט של העשור ההוא, השכילו ליצור לרביעייה הניו יורקית של "סיינפלד" קוקרן משלה, וכך נולד בעונה השביעית של הסדרה ג'קי צ'יילס, עורך דינו של קרמר. "סיינפלד" השתמשה בדמותו של צ'יילס כדי ללעוג לתרבות תביעות הנזיקין המופרכת של האמריקאים, כמו גם לדמותו של עורך הדין שהפך לסלב.

השחקן השחור שנבחר לגלם את צ'יילס (פיל מוריס), השפם, המשקפיים, חיתוך הדיבור המהיר והחד והשימוש באוצר מילים מפואר ככל הניתן לא הותירו מקום לספק – מדובר בקוקרן.

עו”ד ציון אמיר: “עו”ד ג’וני קוקרן, שעליו מבוססת דמותו של ג’קי צ’יילס, ודאי לא המציא את הגלגל, כי ההתנהגות הפומפוזית, המתגרה והמוחצנת הייתה שם הרבה לפני. אבל אין ספק שפרשת או־ג’יי סימפסון –
ששיאה המשפט הממושך – הייתה רגע מכונן. הנאשם היה מגה־סטאר, כוכב הספורט האמריקאי האולטימטיבי, שחקן קולנוע, יפה, שחור, נשוי ללבנה. הרצח הכפול הדרמטי זעזע את ארצות הברית. ניסיון הבריחה היה סצנה קולנועית לכל דבר. ולבסוף המשפט שהתנהל כמו סרט הוליוודי, עם עלילה סבוכה, דמויות מרכזיות נוצצות, דמויות משנה ססגוניות, סיקור תקשורתי יומיומי שחדר לתוך הנימים בכל העולם וצוות פרקליטים שכונה ‘דרים טים’. וג’וני קוקרן – בחליפה בצבע כחול עז עם עניבה ורודה, נראה טוב, שידר כוכבות, הפגין רטוריקה כובשת, שיבץ משחקי מילים וקינח במשפט מחץ בלתי נשכח לעבר חבר המושבעים בנוגע לסוגיית התאמת הכפפות לכף ידו של סימפסון: ‘ If it doesn’t fit, you must acquit’ (‘אם זה לא מתאים, אתם חייבים לזַכות’). קוקרן זכה להומאז’ ב’סיינפלד’ בצדק, אבל ככל שאתה נוצץ יותר, אתה מתרחק מהמהות ומהשורשים, כמו ‘אילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו’, כפי שנכתב בפרקי אבות”.

עו"ד ציון אמיר

עו"ד ציון אמיר

עו”ד ששי גז: “בכל עורך דין יש שחקן מתוסכל. יש לו כישורי במה, ובעבודתו יש אלמנטים תאטרליים. כשהמקרים עצמם מעניינים ומספקים את יצר המציצנות, נחשף כמובן גם עורך הדין שמטפל בהם. ולגבי ההבדל בין העולם האמיתי לבין מה שאנחנו רואים על המסך, כמו במקרה של ג’וני קוקרן והשימוש הפרודי של ג’קי צ’יילס ב’סיינפלד’, המציאות תמיד עולה על כל דמיון ואלוהים הוא עדיין המחזאי הטוב ביותר”.

עו"ד ששי גז

עו"ד ששי גז

בן מטלוק, *העממי, מטלוק, 1986 – 1995

בן מטלוק, *העממי, מטלוק, 1986 – 1995בשנים שבהן משלה "פרקליטי אל־איי" בכיפה הטלוויזיונית, היה זה דווקא מטלוק שכבש את לב הקהל האמריקאי. עורכי הדין החלקלקים מהמשרד המתוחכם בלוס אנג'לס, פינת הוליווד, לא הצליחו להתחבב על האמריקאים כמו בן מטלוק העממי בגילומו של אנדי גריפית. מיומן, חובב דרמה, פשוט אבל לא טיפש, מטלוק היה תשובת הקאנטרי של דרמות המשפט בסוף שנות ה־ 80. עם כישרון מיוחד לשבירת עדים על הדוכן ועם חיבה מעוררת חיבה לנקניקיות, העובדה ששכרו התחיל ב־ 100 אלף דולר, מינימום, לא הפריעה לו לעבור לעולם שכולו סינדיקציה – חלומה של כל סדרה.

עו”ד ציון אמיר: “דמותו של מטלוק כובשת אותי אל מול אותם עורכי דין הוליוודיים בסדרות טלוויזיה כמו ‘פרקליטי אל־איי’, שמשקפת את המציאות באור הוליוודי, נוצצת, זוהרת ושמה דגש על סממנים חיצוניים. כעורך דין אתה לא חוקר עדים עד לקריסתם על הדוכן, לא שולף ראיה בשנייה האחרונה והופך את הקערה על פיה, ולא נחלץ בזכות נקודות חן הוליוודיות וחידודי לשון כמו ב’פרקליטי אל־איי’. מטלוק מזכיר לי בכמה מובנים את דמותו של פטרוצ’לי, שהפך למטבע לשון עבור מי שעובד בחינם למען העניים, או אפילו את הרישול העממי והמרופט של קולומבו עם אותו מעיל שידע ימים יפים יותר. מטלוק אותנטי, פחות ציני, יותר רציני ומשרת את הערכים החברתיים כפי שאני תופס אותם. אנשים אהבו אותו כי הוא עשה עבודה טובה ואמיתית והיה מחובר לשורשים”.

וויל גרדנר, *הביזנסמן. האישה הטובה, 2009 –עדיין משודרת.

וויל גרדנר, *הביזנסמן. האישה הטובה, 2009 –עדיין משודרת.

בשנים האחרונות, עורכי הדין בשבתם כמובילי סדרות נשארים בגבולות ערוצי הברודקאסט והמיינסטרים. הסדרה המדוברת החדשה שמחכה לכם ברשתות הכבלים הנחשבות או במקבילותיהן האינטרנטיות לא תעסוק בעורכי דין. החיפוש אחר מקוריות הותיר את הדרמה המשפטית מאחור. כל זה כדי לומר שלמרות זאת ניתן למצוא דמויות מורכבות ומעניינות של פרקליטים טלוויזיוניים גם בתוך הקיום השגרתי והמוגבל של הפריים־טיים.

אחד כזה הוא וויל גרדנר. על אף שהושעה בעקבות התנהגות לא נאותה (שלא לומר מושחתת ממש), ועל אף שהוא שמח על הכסף שמביא איתו תאגיד הסחר בסמים של הלקוח למונד בישופ, לצופים אין ספק באיזה צד של מאזני הצדק הוא נמצא בסוף היום. בצער נאלצנו להיפרד מגרדנר לאחרונה, ובאלזבת טסיוני ננוחם.

ד"ר הלל סומר: "וויל גרדנר משקף את המציאות המורכבת של עריכת דין בעולם המודרני. משרדים גדולים שבהם צריך לדאוג כל הזמן לשורת הרווח, שבהם נלחמים על לקוחות, ושאין בהם נאמנות אמיתית של
השותפים זה לזה או לפירמה שבה הם עובדים. אם פרי מייסון ובן מטלוק דאגו לאמת ולצדק, וויל גרדנר חייב לדאוג לתשלום המשכורות בפירמה הגדולה (שאלה שלא הטרידה מעולם את פרי מייסון עם המזכירה דלה סטריט כעובדת כמעט יחידה)".
ד"ר הלל סומר הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.

ד"ר הלל סומר

ד"ר הלל סומר

עו"ד מני נאמן: "עורך דין מצוין ובעל מצפון שנלחם עבור הלקוח ולא מוותר. אבל בינינו, אם הייתם נקלעים לצרה הייתם לוקחים אותו או את פיטר פלוריק?".
עו"ד מני נאמן הוא שותף במשרד עו"ד הרצוג פוקס נאמן.

עו"ד מני נאמן

עו"ד מני נאמן

עו"ד אמיר עמר: "אני יכול להתחבר לטוטאליות וליצירתיות של וויל גרדנר, עורך דין שניתן ללמוד ממנו על נאמנותו לפירמה ועל היסודיות הרבה בעבודתו, כשהוא דואג להפוך כל אבן תוך הפגנת יצירתיות יוצאת דופן. עורך דין טוב הוא עורך דין יסודי שדואג למצוא ללקוח שלו תשובה יצירתית לכל טענה שמופנית לעברו ובעל תושייה להתאים את הטענות העובדתיות והמשפטיות בהתאם להתפתחות. הדינמית של התיק"
עו"ד אמיר עמר הוא ראש משרד AYR – עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'.

עו"ד אמיר עמר

עו"ד אמיר עמר

עו”ד ששי גז: “דמותו של גרדנר היא של עורך דין ממולח וחריף עם כתמים בעברו. אנו רואים כיצד עורך דין יכול לעשות הכול כדי שהפירמה שלו תצליח. כמו כן, רואים כיצד עורך דין יודע לנצל את החוק לטובתו באמצעות טכניקות פרשניות”.

הארווי ספקטר ולואיס ליט, *עורכי הדין של העשירים. 2011 ,Suits

הארווי ספקטר ולואיס ליט, *עורכי הדין של העשירים. 2011 ,Suits

צופי "Suits" לא יופתעו לגלות ברשימה את השותף הבכיר הארווי ספקטר, "סוגר העסקאות הכי טוב בניו יורק", כפי שהוא מוגדר כבר בפרק הראשון. ספקטר, בוגר הרווארד כמו כמעט כל עורכי הדין בפירמה, הוא מלך הפשרות מחוץ לבית המשפט, מעולם לא הפסיד, מהיר, שנון, מבריק, שחצן ונטול סנטימנטים (לכאורה), אם תרצו הארון סורקין של עורכי הדין.

אבל כדי שיוכל להתקיים באמת, הארווי חייב לצדו את לואיס ליט הדקדקן והאפרורי, כי איך תזרח לו שמש שכולה יהלומים מהישבן אם לואיס לא ינשוף בעורפו בקנאה שמסווה התאהבות גברית של ממש. עבור הרגעים הכי קשים, כשנראה שאין דרך לצאת מהפלונטר, נולד הקאץ'־פרייז הבלתי מעורער של הסדרה – "תחשבו מה הארווי היה עושה". ומבחינת הארווי, זה אינו המתמחה בעל הזיכרון הצילומי המדהים מייק רוס שאמור להציל את היום, אלא דווקא נשק יום הדין של הפירמה – הזיווג הבלתי אפשרי בין הארווי ללואיס; שני מוחות מבריקים שרתומים ביחד לאוכף הטייקונים במטרה להוציא אותם מהבוץ ולייצר עבורם מחסנים של כסף. זה לא הכסף, זאת התחרות. אלה לא המותרות, זה האגו.

עו"ד אמיר עמר: "הארווי ספקטר, שאני יכול להתחבר לתחושת ההישגיות שלו, ולואיס ליט, הם שני עורכי דין שונים מאוד זה מזה; האחד שחקן פוקר מומחה בניהול משאים ומתנים, והשני מקצוען בתחומו. עם זאת, לשניהם מאפיין בולט משותף – תשוקתם למקצוע. על פניו מדובר בעורכי דין קשוחים, תחרותיים מאוד, בלתי מתפשרים, חדים וחזקים. אך מתחת לפני השטח מתגלה כי בסופו של יום הם פועלים מתוך תחושות צדק ומוסר ובנאמנות ללקוחותיהם ולקולגות שלהם בפירמה. חלק מההצלחה של פירמה הוא הקשר האישי בין העובדים בפירמה, נאמנותם זה לזה ומסירותם להצלחת המשרד. בפירמה מוצלחת נדרש שילוב של עורכי דין שונים המשלימים זה את זה בכישוריהם וביכולותיהם, וכך ניתן ייצוג אופטימלי ללקוחות הפירמה. במקביל למערכת תמיכה פנים־משרדית, חשוב גם לשמור על תחרותיות בריאה בין העובדים".

עו”ד ציון אמיר: “השילוב בין הפלייבוי החלקלק לטיפוס האפור הוא שילוב קלאסי. כיום לכל מגה־נאשם מצוותים שלושה, ארבעה, חמישה, שישה עורכי דין, משניים, שלושה, ארבעה משרדים, שחותמים על הבקשה לשחרור. זה יכול להיות גבר ואישה, צעיר ומבוגר, חם מזג ובעל שיקול דעת ממלכתי ומערכתי – שחוברים יחד. במקרה הזה הקולנוע והטלוויזיה הקדימו את המציאות ויצרו שילובים קטלניים בין עורכי דין. החבר’ה האלה גאונים. זה יותר מתאים לאמריקאים, בגלל שיטת המשפט, אבל כמו שישראל תמיד הולכת צעד אחרי אמריקה, בשנים האחרונות זה קורה גם כאן יותר ויותר. זה נובע מכך שעולם המשפט הפך מורכב ומצריך מיומנויות שונות בתחומים רבים”.

סול גודמן, *המפוקפק. שובר שורות, 2008–2013

סול גודמן, *המפוקפק. שובר שורות, 2008–2013

סול גודמן הוא ההנצחה הקולנית ביותר לסטראוטיפ הפופולרי ביותר שיצא לעורכי הדין לאורך השנים: מצפון למכירה למרבה במחיר.

עורך הדין של צמד יצרני המת', וולטר ווייט וג'סי פינקמן, הוא מסוג אנשי המקצוע שתמצאו בדפי זהב (כן, ממש הדפים עצמם), בסרטון פרסומת זול שמשודר בערוץ מקומי או פשוט במשרד שלהם, סמוך לחניון של מרכז קניות מתקלף מהאייטיז.

גם בשבתו כאתנחתה קומית בדרמה קודרת, גודמן, שהחליף את שם משפחתו האירי, מק'גיל, בהתאם לאמונתו ש"אנשים חושבים שיהודים הם עורכי דין טובים יותר", הוא מסוג עורכי הדין שמכירים מישהו שמכיר מישהו, במובן הכי מפוקפק של הביטוי. בעזרת פרסום אגרסיבי שכולל שילוט חוצות בכל העיר, קמפיין טלוויזיוני שמופק בטעם רע וסלוגן מושלם – " Better Call Saul " – כל כך מושלם עד שקיבל ספין־אוף משלו, הוא ישכנע אתכם שהוא עורך הדין הטוב ביותר בשבילכם. הוא יטווה עבורכם סיפור שאם תאמינו בו מספיק, ישכנע את האנשים הנכונים שהוא נכון. כך למשל הוא מספר במהלך הסדרה ש"פעם גרמתי למישהי לחשוב שאני קווין קוסטנר – וזה עבד, כי האמנתי בזה בכל לבי".

עו”ד ליאור אפשטיין

עו”ד ליאור אפשטיין

עו”ד ליאור אפשטיין: “סול גודמן החורג מכל שורה, אלישע בן־אבויה של המשפט הפלילי, נמלט בגאווה משדה הקרב המשפטי ומנצח את התיקים בכך שהוא מונע את התרחשותם. הוא חי בממד אחד, כאן ועכשיו, אבל גודמן הוא עורך דין תלת־ממדי, שכן הלקוח שלו נרדף גם מהחוק וגם מהעולם התחתון. על כן הוא אמן ניצול הרגע תוך שהוא משסה מערכת אחת בשנייה, והכול כדי להרוויח ללקוח את אותן עשר דקות שבהן יאסוף את הדרכונים המזויפים וייעלם לחיים חדשים. כתב החידה המניע את כל ישותו הוא מי יהיה קורבן הרצח הבא”.

עו"ד מני נאמן: "סול גודמן הוא המתווך האולטימטיבי; תמיד יש לו חבר של חבר שהוא יכול לחבר אליו תמורת העמלה הנכונה. אין ספק שהוא לא מכיר את כללי האתיקה. לא ברור – איך עוד לא עלו על זה שהתואר שלו מזויף?".

עו"ד אמיר עמר: "סול גודמן הוא דמות מעוררת סלידה וגיחוך. יש הרבה דברים שלא כדאי ללמוד מעו"ד גודמן, המייצג טיפוסים מפוקפקים ולוקח חלק בפעילותם, אך ניתן ללמוד ממנו את יכולתו המדהימה להתאים את עצמו ללקוח ולהתחבר ללקוחותיו על ידי הבנת תחומי העניין שלהם".

מוריס (מורי) לוי, *תאב הבצע. הסמויה, 2002–2008

מוריס (מורי) לוי, *תאב הבצע. הסמויה, 2002–2008

מכל הדמויות שמנינו עד כה, אין ספק שלוי הוא הקרוב ביותר למציאות. כמו כל אלמנט אחר בסדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים, "הסמויה", כך גם עורך הדין של תאגיד הסמים המשומן הוא ביטוי ריאליסטי לחלוטין של בני דמותו, שאתם ודאי מכירים ממהדורות החדשות. דמותו של לוי היא אחת המתועבות ביותר בסדרה, בעיקר משום שהוא רחוק מלהיות קורבן של נסיבות חברתיות. בניגוד לרוב הדמויות ב"הסמויה", זה לא הניהול הלקוי של הרשויות בבולטימור שהשליך את מורי לזרועותיו המנחמות של הכסף שנעשה על גבה של אוכלוסייה שלמה הנמקה תחת עול ההרואין, אלא תאוות הבצע. מהרגע הראשון לוי אינו רק עורך דין, אלא חלק מה" Game ", כפי שנהוג לומר בבולטימור, או כמו שמדגיש בפניו באחד הפרקים עומאר ליטל: "לי יש רובה, לך יש תיק מסמכים – ושניהם חלק מהמשחק".

דיוויד סיימון, יוצר הסדרה, ספג לא מעט ביקורת על יהדותו המוחצנת של לוי והואשם באנטישמיות. בתגובה הבהיר סיימון, יהודי בעצמו, כי במהלך 13 השנים שבהן כיסה את תחום הסחר בסמים כעיתונאי, נתקל בעורכי דין רבים מסוגו של לוי – כולם יהודים. במאמר של המבקר והסוציולוג קית קאהן־האריס על הקשר בין יהודים ו"הסמויה", הוא מדגיש את ההבדל בין רוב הדמויות, המורכבות ונטולות האפיונים הגסים, לבין דמותו של לוי: "בעולם של שאיפות מורכבות ופעולות סותרות, עורך הדין מוריס לוי בולט בכיעורו הכמעט תמידי".

עו”ד ליאור אפשטיין: “מוריס לוי הוא אמן העצה הנבונה. בניגוד למראהו הנלעג הוא ברוס לי משפטי. כלי נשקו – מוח חד וסבלנות. והלקוח בעיניו הוא נסיכה שצווה להגן עליה ביער העד הסבוך של התיק הפלילי. האמת העובדתית היא המכשפה הרעה, וההליך הראוי הוא הקוסם הטוב. החידה היא לא מי רצח, אלא האם יש די ראיות על פי החוק להרשיעו”.

עו”ד ששי גז: “זו דמות שכולם אוהבים לשנוא ולאהוב גם יחד, דמות מרגיזה ומעניינת, דמות שחוזרת על עצמה גם בקולנוע. למרות הדמות של מוריס, התפיסה שעורכי דין הם רודפי בצע היא תפיסה מוטעית שמקורה בכך שזמן ומומחיות אינם סחורה מוחשית שניתן לאמוד, ונוסף על כך, לא תמיד התוצאה היא לשביעות רצונו של הלקוח. לפעמים, למרות הטיפול המשפטי הטוב, הוא ירגיש כי לא קיבל דבר. חשוב לציין שעורך דין המנהל תיק ומקבל החלטות מהותיות הוא אמן ורשאי לגבות שכר טרחה בהתאם. בנוגע לעורכי הדין היהודים, הם מבריקים במיוחד בשל העובדה שהם בני עם נרדף ששכלו היה לאמצעי ההישרדות העיקרי”.

ד"ר הלל סומר: "אני חושב שהתדמית של עורכי הדין היהודים סובלת מהצלבה בין הדימוי של עורכי הדין כרודפי בצע לדימוי של יהודים כרודפי בצע. לא עוזרת לעניין הזה העובדה שרבים מהתסריטאים הם יהודים
בעצמם. בארצות הברית הייתה בעבר הרחוק חסימה ליהודים מלהתקבל לפירמות המכובדות ביותר, והם הקימו משרדים משלהם, מה שהגדיל את הקיטוב. היום זה כבר לא קיים, כמובן".

 

פטי יוז, *המניפולטיבית. ,Damages 2012–2007

פטי יוז, *המניפולטיבית. ,Damages 2012–2007

כשהחוק סבוך, העמיתים מתוחכמים והמערכת מסורבלת ומלאה פגמים – במיוחד במערכת המשפט האמריקאית מבוססת המושבעים – נדרשת לעורך הדין מידת־מה של מניפולטיביות ונכלוליות על מנת להפוך לאיש מקצוע מצליח. וקשה למצוא עורך דין שעונה להגדרה הזו יותר מאשר פטי יוז, עורכת הדין האכזרית, המחושבת והמבריקה של " Damages ", יותר דרמת מתח מדרמה משפטית. יוז – בגילומה של גלן קלוז – הרדופה על ידי רוחות רפאים מעברה (אב מתעלל, מות בתה), הפכה לאישה חזקה, כוחנית ומושחתת, ששנאתה לבעלי שררה בריונים הפכה אותה לכזאת בעצמה.

בניגוד לרוב הרשימה, קשה לומר שמדובר כאן בדמות טלוויזיונית אהובה, אבל גם לשנוא צריך לדעת איך ואת מי. ופטי יוז – שמתאכזרת גם לבני טיפוחיה ומקפיאת דם גם ביחסה לבני משפחתה – הרוויחה נתח של תיעוב מפואר על מצע של חמלה יותר מכל אחד אחר, אפילו ברגעים הספורים שבהם היא משדרת חולשה ומצוקה אמיתית.

עו"ד מני נאמן: "פטי יוז היא פרנק אנדרווד ('בית הקלפים') של עולם המשפט. היא רואה כמה צעדים לפני כולם, חכמה, מניפולטיבית ונטולת מצפון. הניצחון הוא הדבר היחיד שחשוב בשבילה. היא לקחה את הנאמנות ללקוח הכי רחוק שאפשר".

עו”ד ציון אמיר: “נכון, עולם המשפט נתפס כעולם גברי, בעיקר בטלוויזיה, ולכן נשים עדיין נתפסות ככוחניות וגבריות, דוגמת פטי יוז, או שלפעמים יכולותיהן המשפטיות כמעט לא באות לידי ביטוי, דוגמת אלי מקביל. אם כי יש לזכור שהמציאות זוחלת לאט ומשתנה. אם פעם לא יכולת למצוא נשים בתחומים מסוימים, היום הן בכל מקום: טייסות, טנקיסטיות וגם עורכות דין פליליות, מה שקרה פחות בעבר. השופטות כבר השתלטו על האולם, וגם מספר עורכות הדין גדול ולא רחוק היום שבו ישתלטו על התחום. כשכבר מתקיים במקרים מסוימים ההבדל בין גברים לנשים במקצוע עריכת הדין – אני שמח שהוא קיים. ובכלל, אני מאמין בתוכן ולא בצורה”.

פרי מייסון, *הקלאסי / הליטיגטור. פרי מייסון, 1957 – 1966

פרי מייסון, *הקלאסי / הליטיגטור. פרי מייסון, 1957 – 1966

כל סצנת תשאול עד שצפיתם בה ב־ 20 השנים האחרונות מבוססת על מה שהתווה פרי מייסון, כוכב הדרמה המשפטית הטלוויזיונית המשמעותית הראשונה והארכיטיפ שבצלמו נבראו דורות של פרקליטים. דמותו של פרי מייסון נלקחה מסדרת ספרים פופולרית שכתב ארל סטנלי גרדנר, עובדה לטלוויזיה וזכתה להצלחה מסחררת גם שם.

הסדרה, בכיכובו של ריימונד בר בתפקיד מייסון, שודרה בשנים 1957 – 1966, ובמהלכה הפסיד מייסון בשלושה תיקים בלבד. "פרי מייסון" היא אבן דרך בטלוויזיה האמריקאית, והשפעתה על החברה האמריקאית
יצאה את גבולות הסלון הביתי כששלחה מיליונים ללמוד משפטים. אפילו שופטת בית המשפט העליון האמריקאי סוניה סוטומיור סיפרה שגילתה שהיא רוצה להיות שופטת כשצפתה בסדרה בילדותה.

ד"ר הלל סומר: "מבחינתי דמותו הטלוויזיונית של פרי מייסון הייתה מוצלחת הרבה יותר מהדמות בספר. הספר עסק יותר בתעלומה, ולא העביר את עוצמתו ואת חוכמתו של פרי מייסון במלואן. מייסון, שהוצג כאביר הצדק, הופיע בפרקים רבים נגד נציג של הפרקליטות – וכמובן ניצח אותו".

עו”ד ליאור אפשטיין: "פרי מייסון, אביר הקרבות האבודים, מטאדור החקירה הנגדית, רחב הכתפיים והגברי, הוא למעשה שוטר ופרקליט אלטרנטיבי, המפרק ומרכיב מחדש את התיק, אוסף ומצרף את העובדות הקיימות והחדשות, כדי לעלות לזירה ולכתוש את העד בחקירה נגדית עד המהפך הדרמטי שבו הוא קורע את הכזב והאמת זורחת באולם בית המשפט. כל ישותה משועבדת לחידה מי הוא הרוצח”.

דני קריין, *הססגוני. בוסטון ליגל, 2004 – 2009

דני קריין, *הססגוני. בוסטון ליגל, 2004 – 2009

אם אתם בוחרים להאמין לו, הרי שעוד לא נברא התיק שדני קריין הפסיד בו, ויותר מזה – לטענתו עוד לא נולד התיק שיפסיד בו, כלומר בעתיד. אם אתם מתעקשים ורוצים את זה במספרים, מדובר ב־ 4,063 זכיות ואפס הפסדים. את דמותו של עורך הדין קריין, אגדה מטעם עצמו, גילם וויליאם שאטנר, גם הוא אגדה לא קטנה בחוגים מסוימים, במיוחד בקרב מעריצי "מסע בין כוכבים".

שאטנר היטיב לבנות את דמותו של קריין – עורך דין שכולו רעש וצלצולים, רודף שמלות לא קטן, אדם שאין דבר שהוא אוהב יותר מלשמוע את שמו, אך גם כזה שבתוכו מפעמת אנושיות עדינה וצודקת – בתפקיד שזיכה אותו בפרסי אמי וגלובוס הזהב. את דרכו הטלוויזיונית החל קריין ב"הפרקליטים", שם הסביר לראשונה שלָרוב אנשים לא מאמינים שהם נמצאים באותו החדר עם אגדה חיה, ולכן הוא אומר את שמו בקול כדי להבהיר להם שזה אכן המצב.

הדרך לספין־אוף הייתה קצרה, ו"בוסטון ליגל" הפכה לאחד מהמקרים הנדירים שבהם הספין־אוף מוצלח יותר מהמקור, גם אם לא באחוזי הצפייה. הסדרה התבססה על החברות הקרובה של קריין עם אלן שור (ג'יימס ספיידר), שהסתיימה בנישואים בין שני סטרייטים – ללמדכם שגם כשעורך דין לוקה באלצהיימר, הוא עדיין יודע מה צריך לעשות כדי שהחבר הכי טוב שלו יוכל לקבל עבורו את ההחלטות החשובות לכשייאבד את צלילותו.

עו”ד ציון אמיר: “כל עורך דין יספר לכם שהוא שבר את הסטטיסטיקה הכללית של 99 אחוזי הרשעה או 90 אחוזי זיכוי, אבל אל תאמינו להבלים, כי הסטטיסטיקה משקרת. הרי אם יש עורך דין טוב שמעולם לא זיכה אבל הגיע לתוצאה הכי טובה שאפשר – הוא הצליח. ויש עורכי דין שנמצאים במעמד שבו הם יכולים מראש לבחור את התיקים שלהם. ובכל זאת, הסטטיסטיקה שדני קריין מתהדר בה מרשימה מאוד ומזכירה את זו של סמואל לייבוביץ, עורך דין יהודי־אמריקאי שהציל 139 אנשים מחבל התלייה וכשל רק באחד. ואז הוא עזב את המקצוע ונעשה שופט. אמנם לשיגעון הגדלות של דני קריין יש סיבות מובנות, אבל יש גם לא מעט עורכי דין עם אגו מטורף שברוב המקרים אין לו על מה להתבסס. צריך לשמור על צניעות גם כשאתה מוכשר ו’בלתי מנוצח’ לכאורה”.

 

ג'ק מק'קוי, *המצפוניסט / התובע המחוזי. חוק וסדר, 1990 – 2010

ג'ק מק'קוי, *המצפוניסט / התובע המחוזי. חוק וסדר, 1990 – 2010

20 שנה היה עורך הדין ג'ק מק'קוי בן בית בסלון האמריקאי – כולל 333 הופעות ברציפות בפרקי הסדרה "חוק וסדר" – הישג חסר תקדים בעולם הבידור ההפכפך. התובע המחוזי שכונה "תלה אותם גבוה, מק'קוי" בשל האגרסיביות שלו, מייצג אולי יותר מכל דמות אחרת את עורך הדין "המצפוניסט", בסדרה ששינתה את פני העיסוק הטלוויזיוני בעולם המשפט.

"חוק וסדר" נתנה פנים, לא תמיד אטרקטיביות, למערכת המשפט המסואבת והבירוקרטית שהצדק אינו תמיד התוצאה הסופית שלה, אבל פיצתה בגדול על עוגמת הנפש בעזרת דמותו של מק'קוי – בגילומו הנהדר של סם ווטרסטון (שעושה ב"חדר החדשות" תפקיד דומה מבחינה מוסרית עם דמותו של צ'רלי סקינר, ראש חטיבת החדשות) – שסיכם את מהותו בעצמו: "אני חושב שהחוקה צריכה לשמש פחות כמגן לאשמים ויותר כחרב עבור קורבנותיהם חסרי הישע".

מק'קוי הואשם לא פעם בביזוי בית המשפט, כמעט תמיד מכיוון שהתשוקה להוציא את הצדק אל האור גרמה לו לאבד את שלוות רוחו ולהפנות את זעמו אל העד שעל הדוכן, והתקפי הזעם (או התשוקה) הללו הפכו לסימן ההיכר שלו, למסורת של מסירות.

ד"ר הלל סומר: "ג'ק מק'קוי הוא אדם שלא שומר על החוק באופן מלא. הוא מכופף את הכללים כדי להשיג הרשעות שאינו אמור להשיג. הוא מצליח לעורר סימפטיה בשל העובדה שהוא מכופף את הכללים כדי להשיג הרשעות של אנשים אשמים – שעומדים לצאת זכאים מחמת הספק או בשל כללים שנועדו להגנתם של נאשמים. הוא היה כנראה מסתדר מצוין בישראל, ונעשה חברו הטוב ביותר של ח"כ משה מזרחי, שכראש אגף החקירות חשב שמותר לו לכופף את החוק כדי להשיג הרשעות".

עו"ד מני נאמן: "מק'קוי הוא איש מערכת אמיתי. רואה בעבודת התביעה שליחות. חכם, ישר, יסודי וחרוץ. מועמד מצוין לפרקליט המדינה הבא".

בשנות ה־80 המתנתי כל שבוע כמו כלב ל"רמפול" | מאת עו"ד רונאל פישר*

אין לי היכרות אינטימית עם פרקליטים אחרים שנולדו על המסך משום ששעות הפנאי שלי צומצמו בשנים האחרונות באופן מעורר חמלה, אבל בשנות ה־ 80 של המאה הקודמת המתנתי כל שבוע כמו כלב ל"רמפול", הבריטי השמנמן והמסמורטט, שחקירה נגדית שלו את עד התביעה המרכזי הולידה בי את הרצון החבוי והעז להיות סנגור בשארית חיי.

הוראס רמפול היה הבריסטר המושלם. טוען בחסד עליון, ערמומי, לעולם מתעב את השלטון ולעולם אינו מודה בדבר. הוא היה הילד הרע של ה"אולד ביילי", אחד שתוקע לשופטים המנופחים מחשיבות עצמית את האמת הכואבת בפרצוף. זה היה נשמע בערך כך, אם זיכרוני עדיין איתי: "כבודו מבולבל. העובדה שהוגש כתב אישום כנגד אדם והעובדה שהמשטרה חושבת שהוא אשם, לא אומרת שזה כך. זה רק בדיוק מה שאדוני עוד צריך לברר". רמפול היה ללא ספק חצוף. בוודאי במונחים בריטיים. סירובו העיקש לעלות בסולם הדרגות החברתי והמקצועי, חרף הפצרותיהם של שותפיו, בנו ואשתו, שהכירו בכישרונו ובידיעותיו המצוינות במשפט הפלילי, הותירו אותו עורך הדין של העבריינים הקטנים. כייסים, פורצים וגנבים רצידיביסטיים, שזלזולם בחוק הוא אמנותם. רמפול נהנה לשמש להם פה. הוא דפק באמצעותם את הממסד. כל מה שלא היה לו אומץ לעשות בעצמו הוא עשה דרכם. אבל הוא עשה את זה עם קריצה, עם חצי חיוך ובביישנות שהזכירה ילד נזוף.

הכול היו מעירים לו. על לבושו, על מראהו המרושל, על תשוקתו האסורה לסיגר, לאוכל רווי כולסטרול ולאלכוהול. אי אפשר למחוק מדפי ההיסטוריה של הטלוויזיה הבריטית את הסצנה המופלאה שבה רעייתו של רמפול מכינה עבורו תרמוס תה עם צאתו ליום הדיונים בבית המשפט, ורמפול ממתין שתסתלק כדי להחליף את תוכנו בסינגל מאלט סקוטי. גם הפאה נוסח רמפול תיוותר לעד; אותה פאת תלתלים מיופייפת ואצילית הנוהגת עד היום אצל עורכי דין ושופטים באנגליה, על ראשו של רמפול הייתה זרוקה כמו עכברוש מת. תמיד עקומה, תמיד בלתי מסורקת ונטולת כל חן, כמו רמזה על דעותיו ביחס לגינונים של בית הלורדים. כשהעדתי לפני שנתיים בלונדון במשפטו של ארקדי גאידמק נגד לב לבייב, ביקשתי מפרקליטים מקומיים לסייע בידי לרכוש אחת כזו, נצר אהבתי לסדרה הבריטית. מתברר שמחירה אינו נופל מ־ 6,000 יורו. תמחל לי דמותו המיתית של גיבור נעוריי, אבל בנסיבות העניין פשוט ויתרתי.

הסדרה "רמפול" נכתבה על ידי עורך הדין האנגלי שבע הקרבות סר ג'ון מורטימר, שהופיע בבקרים בבתי משפט וכתב בלילות באופן סרקסטי, ציני ומושחז מה הוא חושב על המקצוע, על עמיתיו ועל השופטים היושבים בדין. בבי־בי־סי לא מסוגלים למחול לעצמם עד היום על הטעות הנוראה משדחו את תסריטיו. הם לא הבינו את מורטימר, שניסה לספק לאלה שאינם פוקדים את בתי המשפט דרך קבע, הצצה יוצאת דופן אל עולמם של באי הכוח, השלוחים הנתבעים, להציל בגפם את חייהם של שולחיהם החפים מפשע.

סנגורים לאים ומנוסים יודעים את מה שמורטימר ניסה לספר בכישרון לא מבוטל. עבודת הליטיגציה הפלילית נחלקת לשלושה פרקים בחייו של עורך דין. בחלק הראשון אתה שונא את המשטרה, בחלק השני אתה מתעב את הלקוח, ובחלק השלישי אתה בז לעצמך. רמפול בז לעצמו. הוא לא הבין מדוע רגליו גוררות אותו פעם אחר פעם לבית המשפט בניסיון נואל להתמודד עם הנאומים המרושעים של התביעה, אחריהם – לפחות לכאורה – אף אחד לא יֵצא וידו על העליונה. איבתו העצומה של רמפול לרעיונות החברתיים הדביקים של ג'ון לוק, ז'אן ז'אק רוסו ותומס הובס, המכירים בזכותו של השלטון להחריב את חיינו באצטלה של עשיית צדק, עשו אותו חד, בלתי נלאה וחריף מכפי שהתביעה תוכל להבין אי פעם. המאבק אִתגר אותו והפיח בו נשמה יתרה, שחלצה את יגונו הטבול בוויסקי זול. הוא לא ניהל דיאלוג עם בית המשפט אלא עם עצמו. רמפול לא ייצג את לקוחותיו שעמדו לדין, אלא את עצמו בתוכם מובל לגרדום. כל תורת המשפט שהציע יוסדה על שלושה עקרונות בלבד: לא מודה בעובדות, לא מכיר בתפקיד התביעה, לא חותם על הסדרי טיעון. הזיכוי מחמת הספק הספיק לו כדי למשוך בעול, ולהאמין שאקזיסטנציאליזם טהור חייב להיות בנוי מניכור לסדר המעושה שיש למדינה להציע. אפשר שבישראל אין לעקרונות של רמפול עוד תקומה, אבל הם לא נעשו נכונים פחות משום שהמערכת חולה, מנוונת או סובלת מהרשעות יתר. לעתים אני מהרהר ברעיון שאפשר וצריך לחייב סטודנטים למשפטים לצפות בסדרה טרם נולדת זכאותם לקבל את תעודת הסמיכה הסטטוטורית, שתעשה אותם ראויים לשמש עורכי דין. אחרי הכול, רמפול צדק. סנגור טוב איננו מייצג את הצדק, החוק, האמת או המשפט. הוא מייצג את האדם.

עו"ד רונאל פישר

עו"ד רונאל פישר

*הדברים נכתבו טרם פרסום דבר מעורבותו של פישר בפרשת השוחד לכאורה.

צילומים: יונתן בלום, תומר וינברג, איל יצהר, "גלובס", מוטי קמחי, תומר אפלבאום, אוליביה פיטוסי, "הארץ" ואלדד רפאלי.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook