לטעון שרוב האנשים טיפשים זה כמובן מתנשא, וגם משולל היגיון. כולנו יצורים תבוניים, ורמת האינטליגנציה הקולקטיבית – לפחות בהקשר המידעי – מזנקת בכל דור. אבל אפשר לטעון בהחלט שרוב האנשים אינם מבריקים. זה בסדר. לא בטוח שחברה המורכבת כולה ממוחות גאוניים תהיה אוטופית. חברה, ככל מרקם מורכב, צריכה בסיס וקצוות. חברת גאונים הייתה בלתי נסבלת, ודאי גם מסוכנת לעצמה. תחשבו על אוויר שמורכב מ־100% חמצן, במקום 21%. הריאות היו נחרכות.
כעת אפשר לסיים את הטיעון הפילוסופי הזה, שכן מחברו אינו פילוסוף וגם לא גאון, ולהגיע לנקודה שלשמה הוא שורבב הנה. אנשים, כבודדים, בדרך כלל חכמים יותר ממה שנדמה לנו. אבל כקולקטיב, הם הרבה יותר טיפשים. יש שלל כלים במדעי ההתנהגות שיתמכו בתובנה הזו, אבל גם בלעדיהם, מספיק לראות את ההתנהגות הפוליטית־חברתית של קולקטיבים לאורך ההיסטוריה. מעטים עושים את הבחירות הנכונות. כשזה קורה בנקודת זמן מדויקת ובעוצמה מספקת, זה יכול לחולל מהפכות ולקבע סטנדרטים, שישמרו על הקולקטיבים הבאים במשך שנים. ממחאת הברונים שהניבה את המגנה כרטה, דרך המהפכה הצרפתית, כינון הדמוקרטיה האמריקאית, התנועה הציונית. דוגמאות ישנן בשפע.
אבל רוב הקולקטיבים, ברוב התקופות, לא יעשו את מה שטוב לקולקטיב שלהם ולזה האנושי בכללותו. בדרך כלל זה בעצם הפסיביות שלהם, ולפעמים באופן אקטיבי. להעלים מס, להתעצל מלהשכיל, לבחור שוב ושוב במישהו שמרע איתם; ועד לקימום הרייך השלישי, נניח.
לתבנית הרפטטיבית הזו נכנס דונלד טראמפ. למה דווקא הפופולריות שלו היא מאפיין אקוטי בהרבה מאחרים בכל הקשור לטמטמת קולקטיבית? כי השתתפות בתהליך הדמוקרטי אינה סתם זכות זניחה. יש בה אחריות, של כל פרט, בעיצוב החברה בה הוא חי. וכשהפרט הזה מחליט להזנות את הזכות הזו לטובת משהו שהוא סנטימנט ותו לא – עוצמתי ככל שיהיה – זו הפקרות, ובעיקר טמטום.
הסנטימנט האנטי־ממסדי, הרוצה "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", אינו חדש ואינו נחלת הימין האמריקאי. הוא מכה בעוצמה ברחבי הגלובוס. ממפלגת סיריזה ביוון ועד פודמוס בספרד. מג'רמי קורבין בבריטניה ועד ברני סנדרס באמריקה. גם מהבחירה בהם מתפלצים רוב האינדיבידואלים המחשיבים עצמם הגיוניים ושקולים. אבל בטלטול המערכות שהם מבקשים יש בסיס רעיוני. בזה של טראמפ, יש טלטול ותו לא.
אז איפה הבעיה הגדולה? אם האמריקאים מטומטמים, שיהיו מטומטמים, לא? ובכן, לא. זה לא רק שהנשיא האמריקאי הוא מוסד גדול יותר מהקדנציה הטובה/רעה שיפיח בו מועמד זה או אחר. מעבר לסכנה אמיתית ליציבות העולמית כולה, אמריקה שולחת מסר לפוליטיקאים בכל מקום: השיטה זה חרא, הממסד זה חרא, תהיו חוץ־ממסדיים, גם כשאתם חלק ממנו.
עמודים תומכים של בניין לא יכולים לנוע בתזזית תחתיו. הם צריכים להחזיק אותו. אבל טראמפ הוא בדיוק זה. עמוד רועד ומסוכן. וכמוהו פוליטיקאים קטנים בהרבה מקומות אחרים, שדגלם הוא התנגדות, מהותם היא מחאה (למרות שהם חלק מהאליטה השלטת עצמה), וכל כולם מופת שלילי לערעור הליכות בסיסיות בציוויליזציה. זהו הקו הישיר המחבר את טראמפ למופע האימים של מירי רגב בוועידת 'הארץ' לתרבות. או לאורן־חזנים המזדמנים של הפוליטיקה הישראלית, שכמה שנתבשם בחזיונות האימה שמגיעים מארה"ב – היא עדיין חולה הרבה יותר מהמערכת שעלולה להכתיר את דונלד טראמפ לנשיא.
