כך הפכו העיתונאים הבולטים למותגים לכל דבר ועניין
הצלחתו המיידית של 'המרד נגד הגלובליזציה' לא הרימה גבות. בכל זאת, העיתונאי נדב איל, שפרסם את הספר לפני כמה חודשים, מוכר כמעט בכל סלון ובמשך שנים רבות כתב ב'מעריב', ב'ידיעות אחרונות' וב'ליברל', מלבד עבודתו בחדשות עשר על נושאים מקרו-כלכליים וסוציולוגיים בראי גלובלי, עם זווית מקורית. אבל בכל זאת היה משהו שונה הפעם: צמח לו קמפיין שיווקי חסר תקדים, לא ממומן, שיצר מעורבות יוצאת דופן של הקוראים, בעיקר בטוויטר. מאות, אם לא אלפים, הצטלמו מחזיקים את הספר במקומות שונים בעולם והעלו את התמונה בטוויטר או בפייסבוק. הספר כבש במהרה את רשימת רבי-המכר, אבל הגיע למעשה כמעט לכל אדם ברשתות החברתיות. יש הרבה מותגים שהיו מייחלים לזהות כזו עם קהל היעד שלהם.
לנדב איל יש 250 אלף עוקבים בטוויטר, כמעט 100 אלף יותר מכלי התקשורת העיקרי שבו הוא מועסק. לעמית סגל, הפרשן הפוליטי של החדשות, מספר בלתי נתפס של עוקבים בטוויטר (יותר מ-400 אלף), יותר מכל עיתון, אתר או ערוץ היום. העיתון 'ישראל היום', לצורך העניין, מפיץ כ-300 אלף עותקים ביום; 'ידיעות' ככל הנראה פחות. עיתונאים מובילים, אם כך, הם כלי תקשורת בפני עצמו לכל דבר ועניין, מותגי-על שבהינף אצבע מגיעים למיליונים; וצרכן התקשורת מכיר היטב אותם, את פרשנותם, את דעותיהם ולעיתים אף את רחשי ליבם.
*************
עיתונאים רבים, בעיקר צעירים, רוצים גם. דור שלם דורש הכרה. הם רוצים לבנות ולתחזק מותג, כזה שיכירו ויוקירו, שיחכו למוצא פיהם ברשתות החברתיות, שיזהו אותם בטלוויזיה, שיעלו אותם לתת פרשנות ברדיו, שיזמינו אותם לפאנלים בכנסים, שיבקשו מהם טורים, שייתנו להם להנחות שבתות תרבות.
אבל האם עיתונאי חייב למתג את עצמו? האם היום הסיפור העיתונאי באמת כבר לא מחזיק ואתה צריך להיות הרבה מעבר לסקופר?
.
רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – לחצו כאן
.
איור: אסיה איזנשטיין
