שמאל מודרני ממוקד בצרכים. בבסיסו יש הנחה חומרית מאוד: בני אדם צריכים שיהיה להם טוב כדי שיהיו טובים. הפושע (שאיננו צווארון לבן) לא נהפך לפושע משום שדבק בו החטא של יהודה איש קריות, או כי אבא שלו חסך שבטו. הוא פושע, קרוב לוודאי, כי גדל בסביבה מסוימת וזכה – או לא זכה – בהזדמנויות מסוימות. זה לא תמיד נכון; לעיתים יש איזה אופנובנק או איש עשיר עם אישיות כה מסוכסכת וקרימינלית, שגם נסיבות חייו המקלות לא ימנעו ממנו זליגה אל העבריינות. אבל למצוא עשירים שודדי בנקים? זה בערך כמו למצוא חד קרן. בסוף, יש אוכלוסייה שגדלה אל תוך עולם אפשרויות מסוים.
אבל פשע הוא רק דוגמה אחת. השאלה המרכזית היא "החיים הטובים" במובן האריסטוטלי ואיך מגיעים אליהם. איך מובילים חיים של ערך ושל סגולה. ועל כך אומר השמאל – צריך שוויון בהזדמנויות עד כמה שניתן, ומערכת חינוך חזקה תתרום לכך. צריך מערכת בריאות שתמנע ממשפחות להתפרק ברגע שהן נכנסות לסופה של ילד או הורה חולה. והכי חשוב: שוק עבודה צודק שבו העובדים זוכים להגנה מסוימת מפני שרירותיות הקפיטל. בעיקר, צריך חברה שיש בה מידה של איזון וריסון פנימי, כך שהיא לא תהיה "המנצח לוקח הכל", והמפסיד ישן עם ילדיו בפינת הרחוב.
ההערכה המטריאליסטית היא כמובן שברירית מאוד. קרל מרקס ונאמניו חושבים שהיא מסבירה את הכל; גם מי שנמשך אל זהות או דת עושה זאת בגלל מאבק מעמדי סמוי שהוא איננו מצליח לזהות. זהו קרב שאי אפשר לנצח, משום שכל דבר שאנשים מצהירים עליו כמוטיבציה נמעך לתוך מנגנון הניתוח המרקסיסטי שגורס ומוציא מסקנה: עוד אופיום להמונים, בשעה שהקפיטליסטים עושים כסף. הניתוח המרקסיסטי חשוב בעיניי אבל הוא בהחלט לא מסביר הכל, ואני דווקא חושב שכאשר אנשים אומרים שהצביעו לטראמפ בגלל חששות מהגירה או בשל פחד קמאי מטרור, כדאי להאזין להם.
בכלל, קשה מאוד לדעת למה אנשים עושים מה שהם עושים, אבל אינדיקציה יוצאת דופן, אמפירית, היא פשוט לשאול אותם. ברוב המקרים התשובה שימושית וכנה. זהות, תרבות ודת אינן רק כלי בידי הקפיטליסטים, אלא רעיונות חברתיים המבטאים סנטימנטים אנושיים אמיתיים וחשובים. אנשים ימשיכו להילחם למען זהותם, גם אם מצבם החומרי יהיה – בממוצע או בחציון – נפלא. דוגמה טובה היא קטלוניה המעתירה, שרוצה מאוד להיות עצמאית ומשקיעה בכך משאבים רבים. היא איננה יוצאת למלחמה מול ספרד, וזה אולי אכן קשור למצבם החומרי של תושביה, שיש להם הרבה מה להפסיד. אך היא לא ויתרה על רצונות העצמאות, שמתקיימים כדחף עמוק וקולקטיבי עם ובלי קשר לנסיבות מטריאליסטיות.
* * *
כמובן, כל מה שאני כותב כאן נכון למערכת פוליטית נורמלית, דהיינו לא במדינת ישראל. במערכת כזו שומר השמאל על כוח דרך איגודים מקצועיים שמסבירים לצווארון הכחול את העובדות החומריות: הסוציאל־דמוקרטים ישמרו על האינטרסים שלכם והשמרנים ידפקו אתכם. הואיל ואין סכסוך וכיבוש שנמשך עשרות שנים, אנשים מצביעים (יותר נכון: הצביעו) לפי הכיס שלהם. אדם הוא דמוקרט עד גיל 40, מספרת האמרה האמריקאית. לאחר מכן הוא נהפך לרפובליקני והכל קשור למס, קצבאות ורשתות הגנה חברתיות.
הדברים שאני כותב כאן אינם תיאוריה או ספקולציה. ההנחה שבהתבסס עליה נבנה העולם אחרי 1945 כתולדה של מעשי רוזוולט, טרומן, צ'רצ'יל ואחרים, הייתה שדרוש שגשוג חומרי כדי להימנע ממלחמה גדולה. שאם ייטב לכל האומות באופן פרטי, ייטב לכולן יחדיו. לכן סחר בינלאומי, הסרת מכסים וחסמים ורפורמות שוק חופשי היו משמעותיים במערב.
ודאי שהצטרפו מרכיבים אחרים, שקשורים לעולם ההומני של השמאל הליברלי. שלא במקרה, ברית המועצות לא התמקדה בשום שלב ביישום זכויות אדם ואזרח, והשקיעה מאמצים רבים בהנדסת החברה הסובייטית כך שתתאים לאידיאל שוויוני מרקסיסטי. זה מה שהיה חשוב: השוויון הכלכלי, ההזדמנויות הזהות. זכויות אדם ואזרח? פחות. בהמשך חלקן נחשבו פשוט לאידיאולוגיית ימין ליברלית, משום שהדגישו את זכויות האינדיבידואל בשעה שהמזרח הקומוניסטי דיבר על קולקטיבים ועל זכויות קולקטיביות. במסגרת שיח הזכויות היה דיבור נרחב על ההפנמה שזכויות לא נותנים, אלא מקבלים בלידה של כל בן אנוש. המטרה הברורה הייתה שזכויות אדם יהפכו לעניין שהוא אקסיומה יסודית של החברה האנושית. יחד עם זכויות האזרח קיבלנו סדר ליברלי שבאורח מעשי היו שותפים לו קלינטון, רייגן, קרטר, בוש האב ועוד רבים. נתווכח על ימין ושמאל (ב"מערב", שהוא היחיד שנותר אחרי 1989) אבל נסכים יחד על העקרונות הליברליים האלה של זכויות שיהיו נכונים תמיד – גם אם צריך הגנה חוקתית לאיגודי עובדים ושכר מינימום, וגם אם לא.
* * *
הסדר הליברלי כמובן מתפרק עכשיו. מצד ימין, הוא נמחץ בידי פופוליזם משולח רסן שמבטיח הבטחות בלי חשבון ובוגד בכל עיקרון של שמרנות כלכלית או תרבותית. הקריסה של חלקים נרחבים בימין אל תוך פופוליזם – נניח הסכמה לחסמי סחר, או סלחנות כלפי ממשלה גדולה – היא עניין למאמר נפרד. אך בצד שמאל קורה תהליך מעניין לא פחות. מתברר שהשמאלנים שכחו את יסוד תפיסתם, את כל נושא הצרכים. הם באמת חשבו, ממרום הקונדומיניום בקומה העשירית באפר איסט סייד, שאמריקאים מהצד שלהם יישארו במחנה כדי להילחם למען "זכויות אדם" או החלק הלגיטימי של מהגרים בחברה האמריקאית. הם לחלוטין השתכרו מהניחוח החזק של "שמאל צודק", ושכחו שאנשים צריכים שיהיה להם טוב כדי שיהיו טובים.
הלאומנות הפופוליסטית אמרה לצווארון הכחול – ניתן לכם הכל. גם גאווה פטריוטית וגם הגנה על תוצרת מקומית וחסמי סחר. מה אמרה הילרי קלינטון לכורי הפחם? שהם יפוטרו. למה צריך לבחור בה? כי אין ברירה וזה הכוח של גלובליזציה, וכי טראמפ הוא איש נורא. מה שכחה קלינטון ושוכחים, נדמה לי, במפלגה הדמוקרטית היום? את העיקרון החומרי. הם אשכרה התבשמו מהרעיון שהשמאל שלהם יכול להתקיים ללא יסוד מטריאליסטי, שמאל צודק משום שהוא צודק אינטרינזית. הלאומנים רצו לראות מקררים ריקים, ואותם הם קיבלו, יחד עם קולות. השמאל האמין שמצביעיו יקומו כמו חיילי חימר של הקיסר הסיני ויצעדו אל עבר זריחה של צדק מוחלט. המצביעים האלה היו מובנים מאליו עבורו, כי הרי "אנחנו צודקים". איך "אנחנו משתלמים", זו שאלה שהשמאל לא שואל זה זמן רב. ולא, "משתלמים" – כי אם לא תבחרו יהיה לכם רע – זה איננו טיעון מספיק.
בארה"ב, וגם בישראל, השמאל איננו יכול לנצח כמחנה זכויות אדם. ללא הזווית המטריאליסטית, ספק אם יוכל לשוב לשלטון – כאן או שם.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
.
צילום: Ricky Carioti, Getty Images IL
