"ממשלת אחדות". כבר מזמן אין טעם לדון בצמד המילים הזה ברצינות. חבל על הדילמה בעד או נגד. האם נכון לחפש מכנה משותף רחב בין הקצוות כדי לשמור על ההגה ולמנוע "הידרדרות לתהום", או כמו שאומרים מימין ומשמאל – לבחור כיוון ברור ולחתור אליו.
האם נכון להשפיע מבפנים עד כמה שניתן, או אולי – כמו שטוענים המתנגדים באופוזיציה – צריך שיהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב? האם אלטרנטיבה בונים רק מבחוץ, או שהציבור מעריך מנהיגות אחראית שנבחנת תוך כדי עשייה? שאלות חשובות, שאין שום סיכוי שהן עומדות עכשיו על הפרק, כשבחדרי חדרים נלחשות שתי המילים. עובדה שלאף אחד לא היה ספק שהדלפת דבר החקירה נגד יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג תקטע את המגעים; כמו שכנראה אין ספק שסגירת התיק המסתמנת, תאפשר לצדדים לחזור לגשש ולהכחיש בו זמנית.
חוץ מהשעות הראשונות של אחרי הבחירות, בבית ברחוב בלפור, לא היה באמת רגע אחד שבו הדיון באפשרות היה מהותי ולא רק פוליטי (שלא לומר הישרדותי). ברגע שנתניהו החליט שהקדנציה הזו היא רק עוד אחת בדרך, ו־30 המנדטים הם רק ההתחלה, נקבר הסיכוי לשיתוף פעולה אמיתי ומהותי, כזה שמצדיק לקפל את הדגלים של אופוזיציה לוחמת, של אלטרנטיבות ברורות של ימין ושמאל, כדי לחולל מפנה שיירשם בספרי ההיסטוריה.
כולנו זוכרים איך הרצוג חיכה לטלפון שלא הגיע; ובנט הרשה לעצמו לסגור את הסלולרי שלו, עד שקיבל את כל מה שרצה כולל את תיק המשפטים לשקד. באותה נקודה אפשר היה לצפות מהרצוג להפנים שזה נגמר. יודעים מה, למען ההגינות, לתת – תחת "האחריות של מנהיג" כמו שהוא אוהב לומר – עוד הזדמנות אחת לנתניהו. עוד גישוש. אבל אחרי שגם הגישוש הזה נתקל באותה תגובה ברורה של נתניהו: על תיקים נסתדר, אבל אף מילימטר מקווי היסוד ובנט בפנים – זה היה צריך לעצור שם. לסגור את הדלת באמת (לא רק בהצהרות ריקות מעל דוכן הכנסת); לא ליפול לכל המלכודות הפוליטיות שטומן ראש הממשלה במצוקתו מול חברי הקואליציה הסוררים, ובעיקר לא לפחד מהמחיר האישי.
יכול בהחלט להיות שגם הרצוג ימשיך את המסורת המפוארת של ראשי מפלגת העבודה, שנאכלו חיים בידי החברים ובמקרה הזה גם על ידי יאיר לפיד שעוקף אותו חזק מימין, אבל אם היה להרצוג איזה סיכוי לנצח את הגורל ולהתעלות מעל המגבלות של עצמו, זה היה רק דרך שלילה מוחלטת של כל אפשרות לממשלת אחדות. נקודה. ברצינות גמורה. לא יעזור לנשיא ריבלין ולא לשליחים מטעם עצמם היתרון שגם שלי יחימוביץ' צריכה להוסיף בהקדם לרזומה שלה את התואר שרה. ניסינו. הבנו. תודה. עיין ערך לפיד.
אבל את מה שקרה בפועל כולנו יודעים. החישובים הפוליטיים שוב גברו על המהות שממנה עשויה מנהיגות, והתוצאה כבר כתובה על הקיר. תראו איך אראל מרגלית מפתח תקוות בקולי קולות ובכירים בעבודה כבר נערכים להתכווצות שתבוא בבחירות הבאות. צמד המילים שנתפס כעת כמתכון להישרדות פוליטית יירשם בסיבוב הזה גם כמי שקבר את הסיכוי של הרצוג להחליף אי פעם את נתניהו וגם את האפשרות לבחון את הטיעונים כבדי המשקל בעד ממשלת אחדות בעת הזו במיוחד. בסיבוב הבא זה כנראה כבר לא יעמוד על הפרק. עם מי צריך לעשות אחדות, כשמסביב רק 50 גוונים של ימין.
.
צילום: אמיל סלמן, הארץ
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
