fbpx

מה קורה ברשות השידור בזמן פרפורי גסיסתה // שרה ליבוביץ־דר

0

העימות המשטרתי בין רוני רון, סבה הרוצח של הילדה רוז פיזם, לבין אחותו, לאה יעקב רג'ואן, מצמרר. רון כועס, מרים את קולו, אחותו נסערת לא פחות, מטיחה בו מלים קשות. קשה להישאר אדיש. העיניים דומעות. התיעוד מובא בסדרת דרמה על פי סיפורה של פיזם, המשודרת החודש בערוץ הראשון. דרור מורה, יוצר 'שומרי הסף', הכין סדרה המבוססת על חומרים אמיתיים. בג"ץ אסר על שידורה עד שימלאו לאחיותיה של פיזם 18 שנים. כדי לעקוף את ההוראה, הפך מורה את הדוקו לדוקו־דרמה.

בחדר קטן באולפני רשות השידור בתל אביב מתקבצים כמה שחקנים ומנסים לשחזר את העימות. מורה דוחק בשחקנים להיות פחות דרמטיים מכפי שהתיר לעצמו רון בעימות המשטרתי. מה שטוב למציאות, פחות טוב לסדרה. מסביב טכנאים וצלמים, במרפסת הצרה שולחן ועליו פירות וקפה, אבל ברוב המתחם של משרדי רשות השידור בתל אביב שממה יחסית. הקומפלקס הישן והמתקלף צמוד למתחם שרונה השוקק, שמחדד את הקונטרסט של חיוניות מול שקיעה.

בקרוב הכל ישתנה. מוטי פלד, יזם הנדל"ן שרכש את מתחם רשות השידור, הגיע לפני זמן מה לביקור. פעמיים נלחם כדי לזכות במכרז, לאחרונה זכה. קבוצתו התחייבה לשלם למדינה יותר ממיליארד שקל על הקרקע. על חורבות הרשות יקים את אחת משכונות המגורים היקרות בתל אביב. בינתיים, מורה עובד נגד השעון כדי להשלים את הדרמה האחרונה שתשודר במסגרת רשות השידור הישנה, כנראה. בזמנים טובים צולמו בערוץ הראשון ארבע סדרות דרמה בשנה. הנוכחים מתקשים להתעלם מהסמליות של הרקוויאם הזה.

המפיק, מיקי קליין, מוותיקי הטלוויזיה הישראלית וראש ועד עובדי ההפקה, אומר שבינתיים הוא מרגיש טוב. "אנחנו בעצם עשייה של דרמה אז אנחנו מרגישים טוב”. בן 54, עדיין לא קיבל הצעה מתאגיד השידור הציבורי וכנראה לא יקבל. "בכל מקרה ארוויח 10,000 שקל בחודש עד גיל 67, קרוב ל־2 מיליון שקל, בלי שאעבוד”.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

כ־1,100 עובדים נותרו ברשות השידור מתוך כ־1,850. בקרוב יפרשו רבים נוספים. הגסיסה נמשכת כבר שנתיים, מאז שחוק התאגיד החדש עבר בכנסת, והפכה בחודשים האחרונים לקשה במיוחד. מזכירות הפכו לתחקירניות, מפקחי שידור ועיתונאים מתפקדים כטכנאים, תכניות מתאיידות, לוח השידורים דל, הרייטינג נע בין דשדוש לצניחה, תכניות שנחשבו בעבר ליוקרתיות רואות בעיניים כלות את מתחרותיהן, שלא סופרות אותן כבר. מרואיין באחת מתכניות האקטואליה מספר כיצד נאלץ לכוון את המצלמה לעצמו שנייה לפני השידור החי, פשוט כי הצלם כבר לא טרח להיכנס בזמן לאולפן. השיח הציבורי נע בעיקר סביב התאגיד שבדרך ושאיפותיו של בנימין נתניהו.

וכן, אפילו הפוליטיקאים שבחשו ברשות השידור נעלמו.

כ־140 עובדים מרשות השידור חתמו בינתיים על מעבר לתאגיד החדש שבהקמה, 'כאן'. כמות גדולה נוספת התראיינה, אך טרם קיבלה תשובה. חלק נדחו במהרה. עם הרוב לא נוהלו שום מגעים. בחדר אחד כאן ברשות יושבים מי שעתידם, לעת עתה, נראה מובטח, לצד אלה שילכו הביתה בעוד כמה חודשים, לא ברור מתי. בשנתיים האחרונות נדחה מועד פתיחת התאגיד כמה פעמים. אפריל 2017 הוא התאריך העדכני. אם המציאות והפוליטיקאים יתכנסו לתסריט אופטימי, אולי הוא יוקדם. אם זה תלוי בשר התקשורת האובססיבי אליה, המועד יאוחר עד יבוטל.

בהומור של גרדומים מכנים ברשות השידור את יום פתיחת התאגיד כיום ההוצאה להורג שלהם. על פי החוק, ביום שבו יעלו לאוויר שידורי התאגיד, הרשות הישנה תיסגר. בקבוצות הווטסאפ הפנימיות של עובדי הרשות יש מי שחושבים שעדיף לסגור עכשיו וזהו, כדי לא להאריך את הסבל עד אין קץ. אבל הרוב יודעים שסבל או לא, כל חודש משכורת פירושו אוויר לנשימה, ואולי גם סיכוי לתפקיד חדש – בתאגיד או מחוצה לו.

הנידונים למוות ומי שנחלצו מהגרדום מגיעים מדי בוקר לאותו מקום עבודה, ונאלצים לשמור שם על רמות של שפיות סבירה. לא תמיד הם מצליחים. עורכים ועיתונאים מדברים על תחושות קשות, על מתיחות עזה, על טינות ושנאות, למה הוא ולא אני, מה יש בו שאין בי. "מצב לא בריא", אומר לנו עורך ותיק. עיתונאי ידוע ומוערך, שלא קיבל הצעת עבודה מהתאגיד, ומכנה את מה שעובר עליו מדי יום כ"התעללות בגווייה". לאחרונה אישרה רשות השידור שלוש שעות טיפול פסיכולוגי לעובדים שאינם יכולים לשאת את המעמסה. העיתונאי ההוא שוקל לממש את ההטבה. חלק לא חיכו להטבה, וכבר פוקדים את ספתו של איש מקצוע.

ברשות השידור התרו בעובדים לא להפר את סעיף הסודיות בחוזי העבודה שלהם. העובדים חוששים. הפרה עלולה לקצץ את סכום הפיצויים. הם מדברים איתנו בחופשיות, אם כי לא לייחוס. רק בקבוצות הווטסאפ הפנימיות, כמו זו  של עיתונאי חטיבת החדשות, הם חושפים את תחושותיהם, כותבים על חוסר הוודאות, על הייאוש, תוהים מה יעלה בגורלם. רובם מנסים לשמור על שגרת עבודה, חלק הרימו ידיים. עורכת חדשות אומרת שלא אחת קרה שהתקשרה לעיתונאים בעקבות אירועי חירום וביקשה מהם להגיע בסוף השבוע למערכת, "הם לא באו. על פי חוזה העבודה שלהם, הם לא צריכים לעבוד שעות נוספות. בעבר אנשים רבו על הזכות לעבוד, היום אין להם חשק. רובנו מסתובבים עם תחושה של תבוסה. הצעירים עוד מוכנים לתרום ולהתגייס, לחלק מהמבוגרים כבר לא אכפת. אנחנו אמורים לשדר כאילו העסקים כרגיל, אבל אין לנו יותר כוח".

פרידות חרישיות

העסקים בהחלט לא כרגיל. תשאלו את ריבי גדות, שדרנית חדשות, שהשתנקה מבכי במהלך הגשת מבזק, ועזבה את האולפן. מהצד השני, תחקירנים, עורכים, כתבים ופרשנים עדיין נותנים את כל כולם. דווקא בסיקור חדשות חוץ, כמו ניסיון ההפיכה בטורקיה או רעידת האדמה באיטליה, המערכת מתגייסת בשארית משאביה ועושה הכל כדי להעמיד תחרות ראויה לחדשות 2 ולחדשות 10. חטיבת החדשות ברובה, נראה, שומרת על יושרה מקצועית, בין אם זה בשם האתוס, הגאווה, ובין אם זו התקווה להמשיך גם לאחר מכן במקצוע שבו הם רואים שליחות.

"מדי יום אני רואה סביבי עובדים נשברים ומייחלים לסוף שיגאל אותם מייסוריהם, ממש כמו חולים סופניים", כתב עורך 'מבט', אבי מוסקל, בבלוג שלו לפני כחצי שנה. מאז מאות נגאלו מייסוריהם. רובם בדממה. רק מעטים אינם מצליחים להתאפק. רויטל עמית נפרדה ממאזיניה בדמעות, ועשרות אלפים צפו בסרטון המתעד את פרידתה. כמעט מדי יום נערכות מסיבות פרידה, רבים נפרדים מהרשות לאחר עשרות שנים, מהגוף שמציין חמישה עשורים של פעילות. ובכל זאת, המחזות מינוריים, קצת דמעות, יין זול בכוסות פלסטיק ורוגעלך, חיבוקים והבטחות להתחלות חדשות, שלא בטוח שכולן יתממשו. והנשארים – מתארים אווירת רפאים. חדרים ריקים, מסדרונות מיותמים.

די לראות את האולפן במתחם רשות השידור בתל אביב כדי להבין. רוב היום הוא חשוך וריק. עיקר תפקודו הוא ראיונות מאולפן ירושלים, עם מרואיינים שהעדיפו לדבר מתל אביב. טכנאי תורן מפעיל. צלם אחד מתיישב. עוזרת הפקה מתבוננת מהצד. באולפן הזה הוקלטו אלפי שעות של דרמות ותכניות אולפן גדולות בעבר. כעת הוא פיל לבן שבדרך.

מאז אוגוסט 2014 לא פרסמה רשות השידור קול קורא להפקות חדשות. בהתאמה, עשרות צלמים, מקליטים, תאורנים ותפאורנים הלכו הביתה. רובם לא ימצאו עבודה במקצועם. "שנים צעקנו זאב־זאב, ועכשיו קשה לנו להפנים שהזאב הגיע", אומר עיתונאי בכיר. בכל תכניות האקטואליה חסרים עובדים, בחלק מתחנות הרדיו יש טכנאי נודד, שעובר מתחנה לתחנה ומפעיל אותה. באחת מהתחנות השדרנים עוסקים גם בתפעול הטכני. מתוך 100 טכנאים בקול ישראל נשארו רק 60. בדסק החדשות של הערוץ הראשון חסרים כמה עיתונאי שטח. עורך באחת מתכניות האקטואליה מגחך כשהוא נזכר בימים הגדולים של ערוץ 1. "בעבר הייתה קלישאה שעיתונאים בערוץ הראשון מגיעים לסקר אירועים עם הרבה אנשי צוות. זה כבר לא קיים. אין פה אנשי צוות. אנחנו עובדים עם מחצית ממספר העיתונאים הדרוש כדי להפיק תכנית כמו זו שלנו. זה נס שאנחנו מצליחים לעלות לאוויר. אחד מהעורכים מתפקד כתחקירן, העיתונאים מסתדרים לבד, בלי תחקירנים. בלב נחמץ אנחנו רואים איך בערוצים המסחריים עושים כתבות שחשבנו עליהן קודם, אבל לא יכולנו להפיק אותן. מה שקורה כאן מבחינתנו זו קטסטרופה".

מהדורת 'יומן', ספינת הדגל של האקטואליה הישראלית פעם, נאלצת להתחרות במהדורות היוקרתיות של ערוצים 2 ו־10, שעולות לאוויר כבר בשעה שבע וחצי בערב, חצי שעה לפניה. בכיר בערוץ 1 מבין שהתחרות אבודה: "אין לנו כוח להקדים את המהדורה שלנו בחצי שעה".

 "המערכת שלי לא עומדת בשום סטנדרט עבודה סביר", אומר אחד העורכים. "החל משעה מסוימת אין לי תחקירנים, יש רק מפיק אחד, מה שאנחנו עושים זו לא עיתונות נורמלית ויציבה, אלא פשרה בין מרואיינים שלא מסכימים להגיע לבין הפקה ברמה נמוכה". כל העיתונאים והעורכים שעמם שוחחנו אמרו דברים דומים. ביחס ישר, רמת המרואיינים יורדת לעתים, מאחר שישנם כאלה שכבר לא רוצים להגיע.

****************

"חיילים ותיקים אף פעם לא מתים, הם נמוגים", אמר הגנרל דאגלאס מקארתור בנאום ידוע בפני הקונגרס האמריקאי. כך גם התכניות ברשות השידור. הן נמוגות בשקט, בזו אחר זו. 'מבט שני', תכנית התחקירים הוותיקה, נפרדה מהצופים בתחקיר על שטחי סי ביהודה ושומרון, שהניב 2.4% רייטינג, אפילו מול הריאליטי הכושל יחסית 'אמזונס'. אם אכן תשדר הרשות עד אפריל, יכול להיות שהתכנית עוד תשוב ותשדר לזמן קצר. שידורי האולימפיאדה עברו לערוץ הספורט, 'שירים ושערים' עברה לרדיו האזורי, מבזקי החצי ברשת ב' בוטלו, ועוד ועוד.

הרייטינג, בהתאמה, צולל. מהדורת 'יומן' נעה בין 2.5% ל־3%, כחמישית מ'אולפן שישי' ופחות ממחצית מ'שישי' עם איילה חסון, שעזבה את רשות השידור. 'מבט' מגרדת בדרך כלל את ה־4% מלמטה, פחות ממחצית מהממוצע של מהדורת חדשות 10, ופחות מרבע מזו של ערוץ 2. ברדיו המצב יציב יותר, כצפוי. ההאזנה ברשת ב' רשמה עלייה קלה, על פי סקר TGI האחרון, כך גם רשת ג', ושאר התחנות שומרות על יציבות יחסית.

"ובכל זאת, לאף אחד לא אכפת מאיתנו", אומר בכיר ברשת ג'. "למה לעזאזל מגיע לי יחס כזה אחרי עשרות שנות עבודה ברשות, וכשאני עושה את העבודה שלי בצורה כל כך טובה עד שהרייטינג אפילו עולה?". בעוד הפוקוס העתידי של התאגיד החדש נמצא רבות בזירת הדיגיטל, הזירה הזו של רשות השידור מפגרת אחרי המתחרות. זאת למרות ניסיונות בעבר להגביר נוכחות בה. לוחות השידורים עמוסים בשידורים חוזרים, אם כי מדי פעם אפשר למצוא תכניות מיוחדות. 'מבט' ו'יומן' מביאות פה ושם חשיפות, אבל אלו מצליחות להדהד מעט מאוד הלאה. הרדיו ממשיך לזכות לתשבחות במקרים רבים, אבל זוהי נקודת אור קטנה יחסית בחשכה גדולה.

הפוליטיקאים מתגעגעים לשלוט

לתוך כל הכאוס הזה נכנס ברגל גסה ראש הממשלה ושר התקשורת נתניהו. כוונותיו, על פי גורמים פוליטיים, היא לסרס את התאגיד עד כדי שני תרחישים אפשריים: אי־הקמתו והשארת רשות השידור הישנה, מוחלשת עוד יותר משהייתה; ולחלופין, תאגיד מסורס ומפוחד, ללא הרוח המרעננת שליוותה את הקמתו בתקופה שקדמה להתערבות ראש הממשלה. מגוחכת בעיקר הייתה ההצהרה של נתניהו בפני אנשי הרשות, שהקמת התאגיד "חמקה מפניו" במהלך צוק איתן (ראו הרחבה בכתבה על גלעד ארדן, בגיליון זה). במשרדו הקטן בתל אביב, שעליו יעלו בעתיד דחפורים, משוכנע ראש ועד ההפקה קליין שהרשות לא תיסגר וכי בסופו של דבר תוטמע בתאגיד. הוא לא היחיד שם שחושב שתרחיש כזה הוא בר קיימא. בן בריתו, לתחושתו, הוא נתניהו. רבים ברשות חושבים באופן דומה. תנו לטובע כל אצבע, גם זו שאישרה את הטבעתו באופן גלוי ולא משתמע לשתי פנים, והוא ייאחז בה.

כוחו של ראש הממשלה ברשות הוא כבר לא מה שהיה פעם. זו אינה תקופת החגיגות המושחתת, ציבורית ועיתונאית, של יוני בן מנחם ואחרים. העיתונאים עצמאיים יותר, הליין־אפ אינו זוכה להתערבויות מרחוב בלפור. דניאל אופיר, לדוגמה, כתב הכנסת של הערוץ הראשון, תיאר בפומבי את הצעת החוק של דוד אמסלם על הענקת חסינות פלילית לראש הממשלה ככזו שמובילה אותנו "לסולטנות". אבל נתניהו מנסה לשמר אחיזה, גם בתקופת הגסיסה. ברי בר ציון, שמונה תחת כונס הנכסים הרשמי לנהל את פעילות הטלוויזיה, נחשב למקורבו.

כוחות גדולים משחקים מעל לראשינו, אנחנו חיילים על לוח שחמט שאת מהלכיו איננו מבינים, אומרים עורכים ועיתונאים ברשות השידור. אם כי גם אחרון העובדים מבין שהספין האחרון של נתניהו הפך את עולמם על פיו. מעתה יחבטו מתנגדי נתניהו ברשות השידור; ואוהדיו הפוליטיים, ככל שיש כאלה, יירתמו לעזרת הרשות. מאזן אימה פוליטי מתנהל מעל לראשי העובדים. אחוזי חרדה הם קשובים לפינג פונג הציבורי של תמיכה וטינה, שאין לו ולא כלום עם רשות השידור, וכמעט כולו עטוף באינטרסים. לוח השחמט שיכול לארח גדולי דור כמו אורן חזן ודוד ביטן. חזן, שהתנגד להכנסת סעיף פיטורים של עובדי הרשות במסגרת תיקון לחוק, עשוי לזכות לכבוד בדיוק כמו אריה דרעי, שקבל על היעדר עיתונאים חרדים בתאגיד החדש. שלי יחימוביץ' ("אי אפשר לעבור על סדר היום על סגירת מקום עבודה של 1,800 עובדים"), אילן גילאון ודב חנין זכורים לטוב בשל התנגדותם להקמת התאגיד. יחימוביץ' זרמה מאז עם המציאות ודחקה בנתניהו לא לדחות את פתיחת התאגיד, מתוך הבנה את מניעיו האמיתיים. דוד ביטן מהליכוד, שמקדם הצעת חוק שתמנע את סגירת הרשות, הוא גיבור מקומי, עם או בלי התמרונים השקופים במקרה הזה, לטובת האג'נדה התקשורתית של נתניהו. ובתווך יש גם אנשים כמו איתן כבל, שמלווה שנים רבות את הרשות ואת חולייה, ועובד ללא לאות כדי למצוא את דרך המלך לשידור ציבורי ראוי, לצד דאגה לעובדים.

רשימת האויבים ארוכה יותר. 45 חברי כנסת הצביעו בעד חוק התאגיד הציבורי, 11 התנגדו. גלעד ארדן, שהוביל את המהלך כשר תקשורת, ויאיר לפיד, שהיה שר האוצר ששיתף פעולה בשמחה, הם האויבים המושבעים. כל עובד זוטר מדקלם את המנטרה איך ארדן רצה להתבלט על חשבון רשות השידור; או שולף נדבך קונספירטיבי, איך לפיד, בהיותו מגיש בערוץ 1, הסתכסך עם טכנאי ומאז הוא נוטר לרשות השידור. משה כחלון, שדחה את ניסיונות נתניהו לדחות את פתיחת התאגיד למועד שעלול להרוג את העסק כולו, נחשב גם הוא לאויב.

אבל ההתערבות של הפוליטיקאים ברשות השידור מתחילה ומסתיימת בדרך כלל בנאומים בכנסת. אם בעבר כל פוליטיקאי זוטר במפלגת השלטון יכול היה לנסות ולהשפיע על תכני הערוץ הראשון, היום הם אפילו לא מנסים. למי אכפת מערוץ שהרייטינג שלו כל כך נמוך, מגחכים עורכים בערוץ, ואומרים שהם זוכים לחופש פעולה שמעולם לא נתקלו בו בעבר. כמו להקה של זאבים, הפוליטיקאים בראשות נתניהו עברו לעיסוק אובססיבי בערוצים המסחריים. ועדיין, נתניהו ואנשיו בוחשים מאחורי הקלעים כדי לנסות ולהביא אנשים שנחשבים 'שוחרי שלומם' מהרשות – לתאגיד החדש.

צילום: תומר אפלבאום, הארץ

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? למבצע מנויים – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook