fbpx

מה השתנה בשגרת העבודה של הכתבים לענייני ערבים // מאת נורית קנטי

0

כשישככו הדי מבצע ”צוק איתן“ ונשוב לחיינו הרגילים, שמתכחשים לבעיות מחוץ ומנסים לטפל באלה מבית, שוב יאופסנו הכתבים לענייני ערבים, או במקרה הטוב יידרדרו לתחתית הליין־אפ במהדורות החדשות. ושוב לא יימצא עניין רב במה שנמצא בפי אותם מומחים – שלמרות שהתקשורת הישראלית אינה שלמה בלעדיהם, הם מעניינים מעט מדי צרכנים.
תחום הסיקור של העולם הערבי נרחב, מלא גוונים וזרמים, משתנה ללא הרף וכולל לא רק את המזרח התיכון – שבעיני עצמנו איננו שייכים אליו – אלא גם את שכנינו מהדלת ממול. ולמרות כל אלה, בימי רגיעה התחום נעלם כמעט לגמרי. למעט ימי מלחמה ואירועים מיוחדים, מתנהלים חייהם העיתונאיים על מי מנוחות. אבל לא תמיד זה היה כך. החיכוך המתמיד עם שכנינו היה בעבר נדבך מרכזי בעיסוק המדיני־ ביטחוני של כל מהדורה או מגזין חדשותי מסורתי. ”האפשרות לרדת למצרים בסוף שנות ה־70 סללה את הדרך לסיקור מהשטח של העולם הערבי“, מספר עודד גרנות, הפרשן לענייני ערבים בערוץ הראשון.

”אחר כך היה הסכם אוסלו, מדינות המפרץ שנפתחו היחסים עמן, הצפון־אפריקאיות. וכמובן השלום עם ירדן“.
גרנות, יחד עם אהוד יערי מהערוץ השני וסמדר פרי מ“ידיעות אחרונות“, נחשבים כיום לוותיקי התחום. שנות ה־90 היו תור הזהב בסיקור ”ענייני ערבים“, כמו שאומר הטייטל של העוסקים במלאכה בכלי התקשורת. זאת, למרות שדווקא התקופה הנוכחית מציעה זמינות בלתי מוגבלת של מידע בעשרות כלי תקשורת, ערוצי טלוויזיה ומקורות אנושיים למכביר שניתן למצוא ברשת. אבל מה שעניין אותנו אז, היום כבר לא נחשב לסיפור. ”בתחילת דרכי היו שולחים אותי במיוחד לאייטמים של הריסות בתים. היום זה לא מעניין איש“, מספר צבי יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים בערוץ 10. ”לפני שבוע מישהו נהרג מכדור גומי. אפילו לא שמעו על זה בארץ. רף הרגישות והעניין עלה, וגם על העורכים עבר אותו תהליך. תמיד הכתב לענייני ערבים מוצא
את עצמו דוחף, משכנע שזה וזה חשוב כי וכי וכי“, הוא מוסיף.

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook