fbpx

מפסגות בארטלט לתהומות אנדרווד // דמות הפוליטיקאי בטלוויזיה // מאת רותה קופפר

מ'הבית הלבן' עד 'בית הקלפים': כך הידרדרה דמות הפוליטיקאי בסדרות הדרמה האמריקאיות

0

השנה היא 2030.

דונלד טראמפ סיים לא מזמן את הקדנציה שלו כנשיא ארצות הברית. עזיבתו את הבית הלבן הותירה את אמריקה מרוששת. החלטתו ההיסטורית להניח את כל הביצים בסל אחד ולהשקיע בילדי האומה התגלתה עד מהרה כשגיאה היסטורית: תכנית 'ארוחת הבוקר המאוזנת' יצרה דור חדש של סופר־פושעים אולטרה־חזקים, ומועדון 'כדורסל של חצות' לימד את הילדים לתפקד ללא שינה. אמריקה בימי טראמפ הגיעה לשפל המדרגה עם קריסה כלכלית, גל פשע חסר תקדים והזדקקות להלוואות מכל מדינה בעולם. התנהלותו של טראמפ בתפקיד הרם ביותר בעולם המערבי גרמה לכך כי הנשיאה שנכנסה בעקבותיו לבית הלבן לא תוכל לעמוד בהבטחתה ערב הבחירות לבנות את מכונית הספרים הגדולה בעולם.

שלטון טראמפ, כך מתברר, היה רעיון ממש גרוע.

נבואת הזעם המפורטת הזאת, שלובשת בחודשים האחרונים צורה מעשית יותר ומופרכת פחות, נכתבה כבר בשנת 2000 על ידי התסריטאי דן גריני ב'בארט לעתיד', הפרק השביעי בעונה ה־11 של 'משפחת סימפסון'. "זה היה תמרור אזהרה לאמריקה", יסביר גריני 16 שנים לאחר מכן בראיון ל'הוליווד ריפורטר', "כמו התחנה האחרונה האפשרית לפני שפוגעים בתחתית, וזה השתלב עם החזון שלפיו אמריקה יורדת מהפסים".

לצד תרחיש האימים של שלטון טראמפ ניבאה 'משפחת סימפסון' באותו הפרק גם נקודת אור: מי שירשה את טראמפ הייתה לא אחרת מאשר ליסה סימפסון, אחותו המוצלחת יותר של בארט, שהוצגה בסדרה כאישה הראשונה שמכהנת כנשיאת ארה"ב. ליסה לא רק משמשת כמטאטא אנושי לפירורי טראמפ, אלא אף מגלמת את הכמיהה הוותיקה לראות אישה כקברניטת ספינת הדגל של העולם המערבי. ולא סתם אישה, אלא אחת ספציפית: שערה הקצר והמסורק לאחור (בניגוד לשיער הקוצני האופייני לה), החליפה הסגלגלה, העגילים הקטנים ושרשרת הפנינים לצווארה – כל אלה לא הותירו מקום לספק: ליסה סימפסון מוצגת באופן מובהק כגרסת האנימציה של הילרי קלינטון.

נשיאה וקוץ בה

240 שנה חלפו מיום שנולדה ארה"ב, ואנחנו קרובים יותר מאי פעם לאישה נשיאה במציאות. בקולנוע זה קרה לראשונה בסרט מדע בדיוני ('Project Moonbase', 1953) שהתבסס על ספר של רוברט היינליין, ובאופן ריאלי יותר בסרט 'Kisses for my President' (1964), בו מגלמת פולי ברגן את הנשיאה שנאלצת בין היתר להתמודד עם אובדן תחושת הגבריות של בעלה נוכח תפקידה.

עברו שני עשורים, והבשורה הגיעה גם לטלוויזיה. בסדרה 'Hail to the Chief' (1985) טיפלה הנשיאה ג'וליה מנספילד בנושאים כמו מלחמה גרעינית והיחסים עם ברית המועצות, בעניינים פוליטיים פנימיים כמו נוכחותם של מרגלים בתוך הממשל ומתקפה מצד מנהיגים דתיים ושמרניים, ובבעיות מבית כמו הקשר עם בעלה האימפוטנט, אך הסדרה התקבלה בקרירות ובוטלה אחרי שבעה פרקים בלבד.

הנרטיב הטלוויזיוני שמסביר את נסיבות כניסתן של דמויות בדיוניות של נשים לעמדות מפתח פוליטיות היה לא פעם בעקבות מוות או פרישה של דמות פוליטיקאי מכהן ממין זכר. כך נכנסה סוזן שוגרבייקר לנעליו של בעלה המנוח בבית הנבחרים בסיטקום 'Woman of the House' (1995), וכך גם נסללה לבית הלבן דרכן של שתי סגניות נשיא – סלינה מאייר בקומדיה הסאטירית 'ויפ' (אחרי ניסיון התאבדות של הגברת הראשונה שהוביל לפרישת הנשיא) ומקנזי אלן בסדרת הדרמה 'גברתי הנשיא' (אחרי מותו של הנשיא כתוצאה ממפרצת מוחית) – כי הרי לא יעלה על הדעת שאמריקה ממש תבחר מרצונה אישה לתפקיד.

דמותה של סלינה מאייר, שמגלמת ג'וליה לואי דרייפוס ('סיינפלד'), עומדת במרכז אחת הסדרות הפוליטיות המוערכות, מדוברות ומבריקות שעלו בעשור האחרון. הנשיאה מאייר לא רק הגיעה אל הכס בטעות, היא מתנהלת כמו טירנוזאורוס רקס בקן נמלים, מחבלת באמצעות פליטות פה וחוסר טקט בכל תהליך פוליטי אפשרי, נחבטת בתקשורת מדי יום בעזרת צוות יועצים ועוזרים אימפוטנטים, ובאופן כללי היא הסמל העכשווי לדמות הפוליטיקאי הנלעג. כמעט קל מדי להניח כי דמותה של מאייר מבוססת על שרה פיילין הידועה לשמצה, שזכתה להיות מושא חיקוי של טינה פיי ב'סאטרדיי נייט לייב' ולעמוד במרכז סרט ביוגרפי המתאר את המרוץ שלה לסגנות הנשיאות ('חוקי המשחק' עם ג'וליאן מור בדמותה), אבל ג'וליה לואי דרייפוס חוזרת ומבהירה בכל ראיון כי "אמנם שואלים אותי על זה שוב ושוב, אבל זו לא פרודיה על אדם אחד ספציפי, אלא על התנהגות פוליטית. אין פוליטיקאי בוושינגטון ששואף להיות סגן הנשיא, מה שהופך את התפקיד למעדן מענג כל כך".

במאמר מוסגר יש לציין את 'בורגן', סדרת דרמה פוליטית דנית שהעמידה במרכזה את ראשת ממשלת דנמרק בירגיטה נייבורג, דמות חיובית ונערצת שמשקפת את היחס של הציבור הדני אל מנהיגיו ומנהיגותיו ומהווה היפוך גמור לסלינה מאייר. השפעת 'בורגן' האופטימית ונטולת הציניות, שהותירה רושם אדיר באירופה, אינה מורגשת בארה"ב. כי בניגוד לאמריקאים שהתאכזבו מניקסון, לעגו לבוש וצפו בקלינטון משקר בלי להניד עפעף, "לדנים יש אמון רב בפוליטיקאים שלהם", כפי שהסבירה שגרירת דנמרק בבריטניה בזמן שידור העונה האחרונה.

הבית הלבן, לבן מדי

אבל גם באמריקה אפשר מדי פעם לחזות בנשיאוֹת טלוויזיוניות בעלות אפיון חיובי – אחת מהן היא אליסון טיילור, שהופיעה בעונות השביעית והשמינית של סדרת הפעולה '24'. הנשיאה טיילור נלחמה לא רק באיומי הטרור (על המסך) ולא רק בחסך ההיסטורי של נשים בבית הלבן (מחוצה לו), אלא גם במי שקדם לה על כס הנשיאות בעלילת הסדרה – הנשיא דיוויד פאלמר.

הדמות שגילם השחקן האפרו־אמריקאי דניס הייסברט הייתה של נשיא אמיץ, שקול וחכם – בניגוד גמור לנפסדותו של צ'רלס לוגן, הנשיא הלבן בסדרה. העובדה ששמונה שנים לאחר הופעתו הראשונה של פאלמר על המסך הפך ברק אובמה לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב, הביאה לכך שפרשנים פוליטיים ומבקרי תרבות אמריקאים כינו את התופעה בשם 'אפקט פאלמר'. "כמו שאובמה שקול מאוד ולא מתעצבן, כך גילמתי את הנשיא פאלמר: אדם בעל אינטליגנציה רבה ששולט ברגשותיו", אמר הייסברט בראיון בתחילת 2008. "הדמות הזאת פתחה את מוחו ואת לבו של הציבור האמריקאי לרעיון שאם יגיע האדם השחור הנכון – הוא יכול להיות נשיא ארה"ב. בזמן שידור הסדרה ניגשו אליי אנשים ברחוב וביקשו ממני להתמודד בעצמי על תפקיד הנשיא".

מי שציפה למהפכה בייצוג הנשיאותי על המסך – לאור בחירתו של אובמה לנשיא ונוכחותה של הילרי קלינטון בצמרת הפוליטית זה עשור וחצי – נחל מפח נפש. נשיאים אפרו־אמריקאים בדיוניים ניתן למצוא בעיקר בסרטי אסונות ופעולה לצד גיבור אקשן לבן. מה שהתחיל לפני תקופת שלטון אובמה עם סרטים כמו 'האלמנט החמישי' (1997) ו'פגיעה קטלנית' (1998), עם טום ליסטר ג'וניור ומורגן פרימן בתפקיד נשיא ארה"ב, בהתאמה, ממשיך להאביס את התסריטאים עד היום: בסרטים '2012' עם דני גלובר (2009), 'וושינגטון על הכוונת' עם ג'יימי פוקס (2013), 'נשיא על הכוונת' עם סמואל ל' ג'קסון (2014), ובסדרת המדע הבדיוני 'האירוע' ('The Event'), ששרדה עונה אחת בלבד ב־2010, עם בלייר אנדרווד בתפקיד הנשיא. גם נשים נשיאות עדיין מתקשות לצאת מגבולות העלילות המופרכות, כמו בסרט 'איירון סקיי' (2012), שבו הסכנה הגדולה שעומדת בפני הנשיאה (שמהווה פרודיה על שרה פיילין) היא פלישת נאצים מהירח.

אבל השיא מגיע כשמערבבים בין שני הייצוגים הנשיאותיים הללו ומקבלים אישה אפרו־אמריקאית בתפקיד הנשיאה: בסדרה 'Century City' (2004), שעלילתה מתרחשת ב־2030, אופרה ווינפרי היא נשיאת ארה"ב, ואילו בגרסה האמריקאית של 'החיים על מאדים' (2008), שעלילתה מתרחשת ב־2035, נרמז כי הנשיאה האפרו־אמריקאית היא לא אחרת מאשר מליה אובמה, בתם של ברק ומישל. המשותף לשתי הסדרות הוא העובדה ששתיהן מהוות חזון עתידני, בדיון מוחלט. ועד שכבר עמדה נשיאה אפרו־אמריקאית ריאליסטית, ב'State of Affairs' (2014) – היא בוטלה בתום עונה אחת חשוכת רייטינג.

ההצהרה שיוצאת מכאן מפורשת לחלוטין: הבית הלבן שייך לגבר הלבן. למעלה מ־80 שנה עברו מאז גילם סמי דיוויס ג'וניור, בתפקידו הקולנועי הראשון, ילד אפרו־אמריקאי שהופך לנשיא ארה"ב (בסרט 'רופוס ג'ונס לנשיאות', 1933) ומחזק את התפיסה לפיה כל אחד יכול להיות נשיא. גם היום, למרות אובמה ולמרות הגברת קלינטון, נדמה כי הייצוגים של נשיאה אישה, נשיא שחור או תמהיל של השניים עדיין נתפסים כיד הבדיון.

THE WEST WING: Martin Sheen as President Josiah "Jed" Bartlet

הנשיא הטוב. מרטין שין בתפקיד ג'וזייה בארטלט, 'הבית הלבן'. צילום: אימג'בנק

מזמור לבארטלט

בראשית ברא המסך בעיקר דמויות חיוביות של פוליטיקאים גברים ולבנים. הקולנוע, ומאוחר יותר הטלוויזיה, הבליטו שני סוגים עיקריים של גיבורים: הפוליטיקאי הטוב והמיטיב, הישר, שדואג לאזרחיו ומשרת אותם נאמנה; והפוליטיקאי חסר הניסיון, זה שאינו תמיד הפאה הכי עגולה בחדר הסגלגל, אבל כוונותיו טובות וכל מהותו על פי היוצר היא לשמש כמי שבעזרתו נחשפת המערכת הפוליטית המושחתת, האינטרסנטית וחסרת המוסר – יסודות שיצק פרנק קפרה בסרטו 'מר סמית הולך לוושינגטון' (1939).

הפרוטגוניסט, גם אם היו מסביב פוליטיקאים מושחתים אחרים שהתנהלו בבריונות ובראוותנות חסרות רסן, היה זה שבישר לאורך השנים כי יש או מוטב שתהיה "פוליטיקה אחרת": מורה למדע המדינה שהופרש לגמלאות והחליט לרוץ לפוליטיקה בצניעות, ללא גינוני כבוד ומכוניות שרד, בניגוד למתחריו ('סבא הולך לוושינגטון', 1978-9); מושל לא מוכשר במיוחד שמקדם את משרתו האפרו־אמריקאי הנבון והחריף בסולם הדרגות עד לדרגת יועץ ('בנסון', 1979-86); צעיר בן 25 שמתמנה לראש עיר הולדתו ומשנה את סדר העדיפויות בהתאם לסיטואציות הקומיות המתרגשות עליו מדי יום ביומו ('He's the Mayor', 1986). המסר היה ברור: אנחנו יכולים לחיות עם פוליטיקאים בינוניים, לא מבריקים ומעוטי ניסיון, כל עוד הם ישרים ולא מושחתים.

הפסגה הגבוהה ביותר בה נגע הדימוי החיובי של הנשיא הטלוויזיוני נכבשה עם עליית סדרת הדרמה 'הבית הלבן' (1999-2006), שהציגה את הנשיא הדמוקרטי ג'וזייה בארטלט בגילומו של מרטין שין. יצירת המופת עטורת הפרסים והשבחים שיצר ארון סורקין – האחראי לכתיבת הסרט 'הנשיא מאוהב' שגם בו מוצג הנשיא בגילומו של מייקל דאגלס באור חיובי – ביטאה משאלת לב ליברלית, הפיחה חיים בפן האנושי של הפוליטיקאים, הוקדשה להאדרה של מוסד הנשיאות והפכה את נשיאה הבדיוני לגרסה נערצת ונקייה יותר של הנשיא שכיהן במקביל לעונותיה הראשונות, ביל קלינטון. שין עצמו הודה כי הושפע בעיקר מקלינטון בבניית דמותו של בארטלט, ה"חכם, חד הבחנה ומלא חולשות ההופכות אותו לאנושי".

ב'וושינגטון פוסט' תיארו אותה כ"מבט מחודש על שלטון קלינטון", ואילו ב'ג'ואיש כרוניקל' כינו אותה 'The Left Wing' במקום 'The West Wing'. הסדרה לא רק שיקפה, או האדירה – תלוי בנקודת המבט – את הנשיא, אלא אף העניקה לבית הלבן את הזוהר, היוקרה והצדק הקדוש בעזרת אוטוסטרדת מילים סורקינית משוננת ואופיינית על רקע נעימה המנונית.

דמותו של בארטלט השפיעה במהרה גם על סדרות אחרות שהציגו נשיאות נקיית כפיים ונשגבת, כמו 'גבירתי הנשיא' (2005), שהעמידה במרכזה את הנשיאה מקנזי אלן (ג'ינה דיוויס) וספגה ביקורות מארגונים ומפרשנים בימין האמריקאי על כך שכל מטרתה היא לפלס את הדרך למועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון, ו'ג'ק ובובי' (2004), שבמרכזה שני אחים תלמידי תיכון הנושאים את שמותיהם הפרטיים של האחים לבית קנדי, אחד מהם אמור להתמנות בעתיד הרחוק, בשנת 2041, לנשיא המדינה. שתי הסדרות, אגב, בוטלו לאחר עונה אחת בלבד.

'Veep'

'Veep'

אכזר מכל נשיא

ככל שהתפתח ז'אנר הדרמה הפוליטית, כך הלכו והידרדרו מבחינה מוסרית דמויות הנשיאים ושאר המנהיגים הפוליטיים. המציאות המורכבת של היום הזיזה הצדה נשיאים אהובים ונערצים כדוגמת בארטלט ופינתה את המקום לנשיאים אכזריים כמו פרנק אנדרווד מ'בית הקלפים' של נטפליקס, עיבוד אמריקאי מחודש למיני־סדרה בריטית בעלת שם זהה מתחילת שנות ה־90.

כשמסתכלים על פרנק וקלייר אנדרווד אי אפשר שלא לנסות להשוות בינם לבין ביל והילרי קלינטון. מלבד סיפור המסגרת שמציג זוג שמנהל מערכת יחסים תלותית ומורכבת וניצב בעמדות מפתח ציבוריות, ההשוואה הזו נתמכה גם על ידי יוצר סדרת המקור, שטען כי הילרי קלינטון מזכירה לו את קלייר אנדרווד הרבה יותר משרי בלייר, למשל. וכמובן, חילופי הטחות כמו אלו שנשמעו בין השניים בעונה השלישית ("לא הייתי צריך לעשות אותך שגרירה!" – "לא הייתי צריכה לעשות אותך נשיא!") מחזקים את הרושם כי מדובר בגרסה קיצונית של הקלינטונים; וגילויים מחדר המיטות, כמו שערוריות מין ודרמות בחדרי חדרים, מציתים את הדמיון הצהבהב סביב השאלה מי אמר מה למי בפרשת מוניקה לוינסקי. אבל בדיוק כאן נגמרות ההשוואות. בדרך לנשיאות יעשה פרנק אנדרווד יותר מכל פוליטיקאי טלוויזיוני לפניו כדי להגיע לנשיאות ולשמור עליה: הוא רוצח במו ידיו פוליטיקאי משומש, עיתונאית חטטנית וכלב אומלל, וגם ימכור את אשתו לטובת האינטרסים שלו.

בשנים האחרונות, לצד הנשיא הרצחני, מושלות בכיפה דמויות שבמקרה הטוב הן שנויות במחלוקת. ראש העיר שיקגו טום קיין (קלסי גרמר, 'בוס') הוא טיפוס נקמני ושיכור מכוח; גזבר אטלנטיק סיטי בתקופת היובש נאקי תומפסון (סטיב בושמי, 'אימפריית הפשע') הוא אדם רצחני ואכזר שמפלרטט תחת הסוואה של איש ציבור עם עולם הפשע; פיטר פלוריק (כריס נות', 'האישה הטובה') הוא פוליטיקאי מושחת שנואף עם יצאניות ומשקר ללא הרף; ראשת העיר קלייר וורן (ג'ואן אלן, 'המשפחה') עושה הון פוליטי מאסון משפחתי; סגנית הנשיא לשעבר סאלי לנגסטון (קייט ברטון, 'סקנדל'), שאף שימשה זמן קצר כנשיאה, רצחה את בעלה לאחר שבגד בה; אפילו ראש העיר טומי קרקטי (איידן גילן, 'הסמויה') שרוצה בטובת תושבי בולטימור – מתגלה כאינטרסנט ובוגדני.

הסדרות הללו מציגות דמויות פגומות – לעתים זדוניות, לעתים אנושיות – שאינן מורמות מעם אלא להפך, הן בדרך כלל גרועות ממנו. אפילו דמותו האמיתית של ראש העיר יונקרס ניק וואסיסקו (אוסקר אייזק, 'דרוש גיבור' של דיוויד סיימון), פוליטיקאי ראוי לכל שבח וגיבור בעיני יוצרו הטלוויזיוני, רחוק מלזכות בתהילה אף שכוונותיו טהורות. ואילו דמות כמו ד"ר אליזבת מקורד (טיאה ליאוני, 'מזכירת המדינה'), שהיא חכמה, צודקת, נקיית כפיים, סולדת מפוליטיקה, אם ורעיה מסורה ואפילו יש לה זמן ללכת לחדר הכושר, נדמית מיושנת, ובאופן כללי היא אנומליה על המסך.

"האם תעשיית הקולנוע והטלוויזיה מושפעת מדעת הקהל והדימוי הפוליטי או קובעת את תודעתם", תוהה אלון פנקס, יועץ פוליטי, מומחה לפוליטיקה אמריקאית ובעבר קונסול ישראל בניו יורק, "על כך אין לי תשובה. קשה לדעת אם קודם היא הרגישה שהקהל החל לתעב פוליטיקאים – כי הרי ידה נמצאת תדיר על הדופק הציבורי והיא בודקת מה הוא אוהב או לא אוהב – והבינה שהקהל שלה מאס בתככים, בחוסר המעצורים, בכוחנות של הפוליטיקה האמריקאית, ולכן בתגובה היא מייצרת את פרנק אנדרווד – שלדעתי הוא שעטנז של הרבה דמויות מהפוליטיקה ולא רק של קלינטון או הזוג אנדרווד כזוג קלינטון. האופציה השנייה היא שתעשיית הקולנוע והטלוויזיה היא הקובעת, ויוצריה, שהם בעצמם אנשים דעתנים, התעייפו מכל הנשיאים המהוללים שמצטטים את האבות המייסדים, ששואבים את הכוחות שלהם מלינקולן. הם יודעים שאין נשיאים כמו בארטלט או כמו זה שגילם מייקל דאגלס ב'הנשיא מאוהב', ומבקשים ליצור אדם אפל כמו אנדרווד. כך או כך זאת התוצאה".

ד"ר איתי חרל"פ, מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית ספיר, סבור כי אותה אבולוציה רגרסיבית שהופכת את דמות הפוליטיקאי לפגום היא חלק מתהליך טלוויזיוני שמעלה על נס את דמות האנטי־גיבור. "'בית הקלפים' היא יותר המשך של 'הסמויה' מאשר של 'הבית הלבן'", הוא אומר. "היא ממשיכה את המסורת של 'הסמויה' בכך שהיא מבקרת את הממסד, מציגה את השחיתויות ואינה עיוורת למגרעות של המנהיג. במקרה שלה היא הולכת עוד צעד קדימה, וגם זה שייך להתפתחות הטלוויזיונית. אם HBO מציגה סדרות כבלים המתאפיינות בתפיסת מציאות מורכבת ומרובדת, הרי שנטפליקס – ההמשך האבולוציוני של מַעבר הטלוויזיה האמריקאית לאינטרנט – היא עוד יותר קיצונית ואף רצחנית".

הנשיא הרצחני. קווין ספייסי בתפקיד פרנק אנדרווד, 'בית הקלפים'

הנשיא הרצחני. קווין ספייסי בתפקיד פרנק אנדרווד, 'בית הקלפים'

מופע הריאליטי של טראמפ

בתחתית גרף ההידרדרות המוסרית של דמות הפוליטיקאי בטלוויזיה חוכך ידיו בהנאה הג'וקר שטרף אפילו את בית הקלפים – דונלד טראמפ, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, שכל גילום, חיקוי או הלעגה שלו אינם מתקרבים למקור. אם עד עתה עסקנו בסדרות דרמה, כאלה שמשקפות את הנשיאים ההיסטוריים או לחלופין מכשירות את קרקע המציאות עבור הנשיאים העתידים לבוא, אזי טראמפ הוא תוצר והתגלמות סוגת הריאליטי, ולא רק משום שהפיק והנחה את תכנית הריאליטי 'המתמחה'.

טראמפ הוא הריאליטי והריאליטי הוא טראמפ, משום שבבסיס הז'אנר טמונה ההנחה שלפיה כל אחד יכול להיות כוכב טלוויזיה; אין חובת כישרון, ניסיון, שיעורי משחק, ריקוד ושירה. כל שצריך הוא אקסצנטריות ורצון עז בפרסום. אם ממשיכים את ההנחה הזאת, הרי שממש כמו שכל אחד יכול להיות כוכב ריאליטי, כך כל אחד – גם טראמפ האקסצנטרי אך נעדר הניסיון הפוליטי – יכול להיות נשיא, או לפחות מועמד. החלום האמריקאי, או אם תרצו הסיוט האמריקאי, בהתגלמותו.

זו אינה ביקורת כלפי תרבות הפופ בכלל – הרי אמריקה כבר התמודדה עם פוליטיקאים שלא צמחו במגרש הפוליטי, כמו השחקן רונלד רייגן או כוכב האקשן השרירי ארנולד שוורצנגר שהפך מושל קליפורניה – כי אם משל על עולם הריאליטי בפרט. הנה עומד לפניכם מתמודד לנשיאות, תוצר ריאליטי, שמדבר על גודל איבר מינו ומשליט את ערכי וסגנון הריאליטי אפילו על המרוץ לשלטון.

"טראמפ הוא לא קונבנציונלי, הוא מגוחך ומטופש ולכן בוחרים בו", אומר פנקס. "הדברים שגורמים לנו להתכווץ מבושה הם בדיוק אלה שמלהיבים את בוחריו. כמו בתכנית ריאליטי, אין לו תסריט, הוא לא מתכונן לשום נאום, הוא מאלתר. אין לו מסמך עמדות, הכול תגובתי, וככל שהוא מעליב ופוגע ביותר ויותר מיעוטים ואנשים – כך הוא עולה בסקרים.

"כלי התקשורת המיידי שלו הוא טוויטר. משם הוא משגר את עלבונותיו שמנוסחים כמו בריאליטי, כמו 'אתה מפוטר' – משפט המחץ שלו מ'המתמחה'. כך הוא כותב למועמד המתחרה לשעבר מרקו רוביו 'לך הביתה', לברני סנדרס מהמפלגה הדמוקרטית 'אתה קומוניסט'. הכול קליט, הכול מהיר, הכול בסגנון ריאליטי, אין הרבה מחשבה. אבל יש שיטה בשיגעון. הוא רואה שזה מצליח לו, אז הוא ממשיך.

"הדפוס הוא כזה – הוא אומר משהו מטורלל, אוגדות הפרשנים אומרות 'על זה לא יסלחו לו', עוברת יממה, ואז הוא עולה בסקרים. הוא אומר על מייגן קלי, השדרנית מפוקס ניוז, שיוצא לה דם מהעיניים ומעוד מקומות. הפרשנים אומרים כי אמירה מיזוגנית כזאת תפיל אותו בקרב נשים, ולא, הוא עולה. הוא אומר על ג'ון מקיין שהוא לא גיבור מלחמה כי הוא נטש את המטוס שלו, וצריך להבהיר שאומר את זה אדם ששלוש פעמים התחמק מגיוס בעצמו, אדם שלא חצה את השדרה החמישית לבדו ללא עזרה – וכולם אומרים שאחרי אמירה כזאת זה הסוף שלו, ואז הוא עולה בסקרים. טראמפ חושב שהוא בדרן".

ד"ר יוליה אלעד שטרנגר, פסיכולוגית פוליטית מהמרכז הבינתחומי, מצביעה על נקודת מפגש נוספת בין הפוליטיקה לריאליטי. "מה שקורה עם טראמפ, כתופעה, לא ברמת המסוכנות, דומה פסיכולוגית למה שקורה עם מירי רגב וגם עם ברני סנדרס", היא אומרת. "הם משדרים רגש אנטי־אליטיסטי, רגש שתרבות הריאליטי מזינה אותו. הם מייצגים עממיות; מתיישבים עם המיאוס מהפוליטיקאים המקצוענים שבאים מהממסד. הם פוליטיקאים 'משלנו', כך חוזרים ואומרים תומכי טראמפ בכל אמצעי התקשורת, שלכאורה אומרים את האמת, את מה שהאחרים פוחדים לומר. אבל ראינו את הקטע של ג'ון אוליבר שבו הוא מוכיח כמה כל הדימוי האמיתי והישיר שלו לא נכון".

"בסופו של דבר מועמדים אמריקאים חייבים להשתמש בשואוביז", טוענת טל שניידר, בעלת הבלוג הפוליטי 'הפלוג'. "מועמדים כמו טראמפ, או בלומברג, או ג'וליאני, חייבים לגייס את תקשורת ההמונים לצדם. אין דרך טובה יותר מאשר עולם הבידור או השערוריות שהם מייצרים – וטראמפ עושה את זה אחת לכמה שעות. העיקרון המניע הוא שיכירו את שמך. בין הבוחרים יש גם אנשים שמתעוררים בוקר אחד והולכים לקלפי ואומרים: 'קייסיק? מי זה קייסיק, למה שאצביע לו?' ומצד שני: 'הממ, השם הזה נראה לי מוכר, אני חושב שאצביע לו'. טראמפ מכין את עצמו לנשיאות כבר שנים. לא ברור לי למה בגיל שקרוב ל־70 הוא רוצה להיראות כמו ליצן שמרביץ בזירת האגרוף של WWE, אבל ברור שיש לו אסטרטגיה. הוא מבין את כוחו של מותג ולכן מזכיר את שמו בכל הזדמנות. הוא יכול היה ללהק את עצמו לכל מיני תכניות טלוויזיה, אבל בחר בתכנית ריאליטי, ולא סתם תכנית ריאליטי, אלא אחת שבה הוא ישמש כמנטור. זה היה צעד מחושב".

אפקט פאלמר. '24'

אפקט פאלמר. '24'

לטלוויזיה יש השפעה על דעת הקהל, שמתבטאת לפעמים בציוצי פאנץ'־ליינים בסגנון הריאליטי של טראמפ, לפעמים בתחקיר סאטירי נוקב מבית מדרשו של ג'ון אוליבר שמציג את טראמפ באור שלילי וצובר 23 מיליון צפיות (בערך פי שניים מקטע ממוצע מתוך התכנית), ולפעמים בהשוואת נשיא אכזרי מסדרת דרמה כמו 'בית הקלפים' לנשיא בעל פוטנציאל הרסני לא פחות כמועמד הרפובליקני במציאות.

הטלוויזיה בעיקר משקפת אירועים אקטואליים דרך הצגת תחושת קבס כלפי השלטון, ביקורת על התנהלות כלכלית או הפגנת אי־אמון במערכת הפוליטית, אבל לא פעם היא גם תורמת במו ידיה למציאות. לצד השפעות טרנדיות כמו האינפלציה בלימודי משפטים בעקבות 'פרקליטי אל־איי' בשנות ה־80, הנהירה ללימודי רפואה אחרי עליית 'ER' בשנות ה־90, או ריבוי התינוקות שנקראו על שם חאליסי מ'משחקי הכס' בשנים האחרונות, אפשר לציין את 'אפקט פאלמר' שנתן רוח גבית לאובמה, כמו גם הסברה הרווחת כי אלמלא הכניסה 'משפחת קוסבי' את הצופים לסלון האפרו־אמריקאי הבורגני שלה – לא היה עד היום נשיא אפרו־אמריקאי בבית הלבן.

האם זה אומר בהכרח שיש קשר ישיר בין הפופולריות של פרנק אנדרווד לריצת האמוק של טראמפ לעבר הנשיאות? לא בטוח. "סדרות הטלוויזיה משקפות תהליכים ולא יוצרות אותם, אף על פי שאני מודעת לכך שיש לופ", טוענת אלעד שטרנגר בנחרצות. "מה שהכשיר את קיומו של נשיא שחור בבית הלבן הוא הנשיא לינקולן ושחרור העבדות ולא הסדרה '24'. ובאשר להכשרת הנבלים, הרי שמוסוליני והיטלר לא צמחו בעידן הריאליטי והם לא היו צריכים את 'בית הקלפים' כדי שיבחרו בהם".

אבל המדיום הוא המסר, ומופע הריאליטי הוא מפלטו של הנבל הנוכחי. אם ב'בית הקלפים' נשבר הקיר הרביעי בין המסך לצופה בכל פעם שבה פרנק אנדרווד פונה למצלמה, הרי שאצל דונלד טראמפ הקיר הזה מעולם לא היה קיים. מי צריך כישורי מנהיגות, ניסיון פוליטי ואג'נדה עמוקה כשהוא יכול להשתמש בסיסמאות, בבריונות ובהפחדות שמונגשות למכנה המשותף הנמוך ביותר, משלהבות את העם וגורמות לו להבין מי האיש שצריך להישאר במשחק. אפשר כמעט לדמיין את האח הגדול פונה אליו: ערב טוב, דונלד, יש לך 140 תווים וכמה סימני קריאה כדי להסביר לצופים בבית למה דווקא אתה צריך להיות נשיא ארה"ב.

ועכשיו, השאלה הגדולה של בחירות 2016 היא אם החזון האפוקליפטי של 'משפחת סימפסון' יצליח להשפיע על הציבור האמריקאי יותר מעוד פרק בתכנית הריאליטי של דונלד טראמפ.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook