לרגע אחד, רק לפני שבועות ספורים, הגענו הכי קרוב שאפשר להגשמת הפנטזיה האולטימטיבית של ראשי האולפנים הגדולים בהוליווד. עבור קבוצת האנשים המיוחסת הזאת, שמקבלת מדי יום החלטות בשווי של מאות מיליוני דולרים, הקולנוע הוא ביזנס, אבל לא רק.
מתחת לשורות הרווח וההפסד מסתתר רצון אמיתי להטביע חותם על הזמן והמרחב, להשפיע על סדר היום ולשנות את המציאות לטובה באמצעות עשייה קולנועית. הסרט ’ראיון סוף‘, קומדיה שמציגה באור משפיל במיוחד את שליט צפון קוריאה קים ג‘ונג און, כמעט והביא את הוליווד לבאר. הוא פתח מהדורות חדשות, עורר דיון נוקב בנושאים כמו חופש הביטוי, חופש המידע וחשיבות הדמוקרטיה. המחמירים אף יטענו שקירב אותנו יותר מתמיד לעימות חזיתי בין המעצמה הגדולה בעולם לבין הדיקטטורה הקומוניסטית־גרעינית האחרונה שנותרה בו. הבעיה עם השלכות ’ראיון סוף‘ הייתה כפולה. הראשונה היא שההשפעה של הסרט על המציאות הייתה שלילית לחלוטין. היא הוכיחה כמה קל להוריד על הברכיים את המודל הקפיטליסטי שזורם בעורקים האמריקאיים, זה שיעדיף לצנזר, לגנוז ולהשתיק מאשר להסתכן ביחסי ציבור גרועים או בלקיחת אחריות לגורל האנשים שעל גבם הוא נבנה. אף שבסופו של דבר שוחרר הסרט לאקרנים, זה קרה רק אחרי חשיפת העובדה שיתר האולפנים התנגדו ליוזמת תמיכה של ג'ורג' קלוני בסוני, מפיצת הסרט, והשאירו אותה לספוג את האש לבדה. אפילו הנשיא אובמה לא יצא נקי כשנפל קורבן בידי ראשי סוני, שטענו כי לא קיבלו ממנו גיבוי בזמן אמת. אבל הבעיה השנייה והחמורה יותר של ’ראיון סוף‘ היא העובדה שמדובר בסרט מחורבן. באמת מחורבן. קומדיה טיפשית, חלולה ונטולת כל יומרה אמיתית להשפיע או לשנות את המציאות. המקסימום שקיוו יוצריה הוא לעשות עלינו קופה עם בדיחות נבובות ולהמשיך הלאה. הכי רחוק מהחלום האוטופי.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
