מזל טוב מדינת ישראל, את בת 70. זה הרבה? זה מעט? תלוי את מי שואלים. ואולי זו בדיוק התשובה לשאלת הכפילות שלנו. מדינה צעירה שנושאת 3,000 שנה של היסטוריה; מדינה יהודית שרוצה להיות דמוקרטית; מדינה של פליטים, של כור היתוך, שיש בה רק תשובה נכונה אחת לכל השאלות.
הזמן הזה בשנה, בין ניסן לאייר, נבנה כך שיאפשר לנו מסע היסטורי של עיצובנו כעם: כמו בסיפור על בנג'מין באטן שהולך ונעשה צעיר, גם אנו מתחילים את סיפורנו כזקנים: עייפים מהנדודים למצרים בחיפוש אחר אוכל וחיים טובים יותר, אחרי העבדות וההתפכחות, ואחרי מסע מפרך במדבר. עוד לא הגענו לארץ המובטחת, ואנו כבר שבעי הבטחות ורעבים למן.
אחרי יציאת מצרים מגיעה יציאת אירופה. גם היא מותירה אותנו עם עייף וכבוי, חושד ונוטר. שבוע יש לנו להתאושש מרדיפות העבר, מהשדים ומהדיכוי, ולהילחם על חירותנו כעם חופשי בארצו.
במסלול הזה יש מספר מסרים, כמספר הדרכים להסתכל עליו. מעם של עבדים, הסומכים על אלוהים או על חסדיהם של שליטים זרים, אנו מוזמנים לקחת את גורלנו בידינו, להילחם על הערכים החשובים לנו – ולבנות את עתידנו.
במבט נוסף רואים כאן גם את מסע ההתבגרות מהדת. אלוהים עזר לנו לצאת ממצרים, כך אנו מספרים, אך לאחר מכן נעלם מההיסטוריה היהודית לאורך שנים רבות. אולי הוא ריחם על ילדי הגן שהיינו אז, בארץ גושן, ואילו על המבוגרים שאנו כעת – אינו מרחם עוד.
כי בנתיב שקבעו אבות המדינה המודרנית הם הוסיפו לנו ראש־שנה חדש: אחרי ראש השנה של היהודים בא' בתשרי, ראש השנה לאילנות בט"ו בשבט, ראש השנה למלכים בא' בניסן – יש לנו ראש השנה לעצמאות: ה' באייר. וכמו אל כל ראש־שנה, אנו נדרשים להגיע אליו נקיים מחטאי העבר, מתפיסות ישנות ומאמונות קודמות, ולבנות את עצמנו כאן במדינה הישנה־חדשה הזו, מאפס.
אבל, לעולם איננו מתחילים מאפס. וזו הדואליות שלנו, תסביך האב הפרטי שלנו. בהגדה אנו שרים על "אחד אלוהינו", אבל ביום העצמאות יש לנו אלוהים אחר: בן־גוריון. איך אנו אמורים ליישב ביניהם? האחד מעדיף אותנו פאסיביים וכנועים, עושים ואז אולי חושבים; השני מכריח אותנו להתבגר, לעמוד על דעתנו וזכותנו, להילחם על עצמאותנו ולא לחכות לאותות ולמופתים.
בין שני האבות ההיסטוריים הללו של העם אנו קרועים כבר 70 שנה. אחד עתיק ומלא הוד, מחבר אותנו לפחדים העתיקים שלנו, לפיוט העמוק ביותר; השני מגניב יותר, מאפשר לנו תקוות חדשות ושירים חדשים.
נראה שגם בשנתה ה־70 לא תפתור המדינה את הדואליות בן שני אבותיה. חיינו ימשיכו להתנהל בין הסנטימנט הפאסיבי של העבר לצורך האקטיבי של ההווה, ואיפשהו, בין תפילה לסטארט־אפ, נמשיך לחיות את חיינו.
.
.
תמונות: מעמד הר סיני, גוסטב דורה, צילום: קלוגר זלוטן, לע"מ
.
