פתח דבר: השריון היהודי הנעלם

היה היה פעם מגיש טלוויזיה בישראל, יפה בלורית ושרירי, שפיתח מעין אובססיה לניסיון להגדיר את מועדון הלקוחות שכולנו שייכים אליו. לקראת סופו של כל ראיון הוא היה לוקח פאוזה קצרה, מטה את הראש מצד לצד, מעלה חצי חיוך בזווית הפה, ושואל את אורחיו את השאלה המיוחלת. האורחים כמובן הכינו את התשובה כבר בבית, ועוד הספיקו לשייף אותה בחדר האיפור מול המראה כדי שזה יישמע טבעי וספונטני. זה הרי רגע השיא של הראיון, כמעט קתרזיס. הנה נלמד משהו חדש על עצמנו, נרגיש שאנחנו חלק ממשהו גדול ונפלא, ולא נשכח גם לצחוק על עצמנו קצת על הדרך. אז מה ישראלי בעיניך?

השאלה הזו עבדה כל כך טוב משתי סיבות עיקריות: האחת, לאדם יש נטייה טבעית לרצות להשתייך לקבוצה או לרעיון כדי שיוכל להגדיר את עצמו וכך להבדיל עצמו מהאחר. השנייה, אף אחד לא יודע עדיין להגדיר מיהו או מהו ישראלי, ולכן השאלה מעסיקה אותנו כל כך, ומשאירה מקום לכל תשובה אפשרית כמעט. בתנאי שלא נצא פראיירים, כמובן.

קשה לדמיין את המגיש המסוקס ההוא, או כל מגיש אחר (אולי חוץ מהקומיקאי המנוח לני ברוס), שואל את המרואיין שלו "מה יהודי בעיניך". זה פשוט לא מעניין. הסיבה פשוטה: כולנו יודעים מה יהודי בעינינו. אם אנחנו שונאי יהודים אנטישמים וקונספירטיביים, ברור לנו שהיהודי הוא מכוער וערמומי, הוא שולט בוול סטריט, אחראי למשבר הכלכלי העולמי וכנראה גם עומד מאחורי ניין־אילוון. ואם אנחנו מחבבים יהודים או אפילו שייכים לדת/לאום/עם היהודי, ברור לנו שהיהודי הוא חכם, פורץ דרך, זוכה נובל סדרתי ואבי החידושים המדעיים שמשנים את עולמנו.

אמנם רשימת היהודים המשפיעים ביותר בעולם משתנה מתקופה לתקופה, אבל הקווים המנחים שלה כמעט ולא משתנים. לפעמים זה ישוע מנצרת ולפעמים אלברט איינשטיין. זה יכול להיות קרל מרקס חמור הסבר או גראוצ'ו מרקס הבדרן. הרמב"ם מספרד או זיגמונד פרויד מווינה. גוסטב מאהלר והסימפוניות שלו או בוב דילן והמפוחית. קפקא, היינה, שפינוזה, מנדלסון, והרשימה עוד ארוכה. מה שבטוח, היהודי הזה בדרך כלל מצטיין באיבר אחד מפותח במיוחד. השכל. או שהוא מפתח בעזרתו תורה פיזיקלית חדשה, או רעיון פילוסופי, או צורת אמנות חדשה. ולפעמים זהו רק תחכום פיננסי (רוטשילד), או גלולה למניעת הריון (פינקוס), או רשת חברתית חובקת עולם (צוקרברג).

מובן שלא כל היהודים הם גאונים פורצי דרך. אסתכן בהאשמות על שנאה עצמית ואומר שרוב היהודים אינם כאלה. מספיק לבלות חצי יום בקופת חולים או לפתוח טלוויזיה בשמונה בערב. ובכל זאת, צבעיו של הסטריאוטיפ היהודי ברורים מאוד והם כמעט ולא השתנו לאורך ההיסטוריה: יצור אפור, מעט רופס וגמלוני, שמפצה על חולשתו הפיזית באינטלקט עשיר. זה נכון לסיסמה של המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים – "באין תחבולות ייפול עם" – וזה נכון גם לסיפורו של מייסד פייסבוק, החנון הלא מקובל שרק רצה להשיג בחורה (למרות שהיום הוא אינו מגדיר עצמו כיהודי, אלא כאתאיסט).

הציונות ניסתה ללמד אותנו שמימי בר כוכבא ועד ימי טרומפלדור, השריון היהודי אופסן בבוידעם. אבל לצד הקלישאות המוכרות האלה, ההיסטוריה מלאה גם בסיפורים על טיפוס יהודי שונה לגמרי.

פרק א: זה מתחיל כבר בבטן

נתחיל, באופן טבעי, בהתחלה. בעדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות אין כדי להוכיח שהמאורעות המסופרים בספר בראשית אכן קרו באמת. זה עניין של השקפה ושל אמונה. אבל מהשפעת הנרטיב לא ניתן להתעלם. הרבה אנשים סיפרו לעצמם במשך הרבה שנים שזה מה שבאמת קרה, ולאור הסיפורים האלה התעצבה תודעה היסטורית שהפכה בסופו של דבר לתרבות והתגבשה לזהות.

היהודים כולם הם בני ישראל, כלומר בניו של ישראל, יעקב אבינו, האחרון בשלושת האבות. בני יעקב, להבדיל מבני עשו, אחיו התאום, שהפכו ברבות השנים לבני אדום, לעמלק, ולפי חז"ל גם להמן הרשע ולטיטוס מחריב המקדש.

ההבדל הגדול בין שני האחים התאומים נקבע כבר בבטן אמם. זה היה הריון קשה במיוחד, שבא לרבקה אחרי 20 שנות עקרות. אלוהים ידע לומר לרבקה ש"שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו". עשו יצא ראשון מהבטן, כשראשו מלא שיער אדמוני, וקיבל את שמו כיוון שכבר היה "עשוי". יעקב, לעומת זאת, יצא שני, כשידו אוחזת בעקב של עשו. מהרגע הראשון היה ברור שהאב יצחק מעדיף את הבן עשו, שהיה ל"איש יודע ציד, איש שדה", כלומר גבר־גבר. ואילו האם רבקה העדיפה את יעקב, שהיה "איש תם, יושב אוהלים". ג'ובניק.

להסתובב כל היום בחוץ ולרדוף אחרי חיות קלות רגליים זה דבר מעייף. ואכן, יום אחד חזר עשו הביתה, עייף מהרגיל, וראה שאחיו התאום הכין נזיד. הוא ביקש ממנו קצת "מן האדום האדום הזה", ויעקב דרש לקבל ממנו בתמורה את הבכורה. "הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה", שאל עשו ולא חיכה לתשובה, כדרכם של ציידים מותשים ורעבים.

כעבור זמן, יצחק הזדקן והרגיש שיומו קרב. הוא רצה לברך את בנו הבכור והאהוב עשו, וביקש שיכין לו ציד. שמעה זאת האם רבקה, ומיד תכננה תחבולה: יעקב יתחזה לעשו, יגיש לאב הזקן והעיוור את הציד, ויזכה בברכת הבכורה. ליצחק עוד יש רגע קטן של פקפוק, אבל בסופו של דבר הוא בולע את הלוקש ומברך את יעקב המתחזה. בסוף היום חוזר עשו מהשדה, מגלה את התרמית, צועק "צעקה גדולה ומרה", וההמשך ידוע. למרות הפרשנויות השונות והאסכולות היריבות, החלוקה המקראית ברורה מאוד, וכמוה גם המסר לדורות הבאים: יש בן אחד חזק וגס שיודע לצוד וממנו יצמחו אויבי ישראל, ויש בן אחר, חלש יותר, שמשיג את מה שמשיג או בעסקה ממולחת (בכורה תמורת נזיד) או פשוט במרמה (התחזות לאחיו). מהאח הזה יצמח עם ישראל.

פרק ב: "מה אני, כלב?", מיתוס דוד

התנ"ך מלא בלוחמים וגיבורים. משקלם בדרך כלל נופל מזה של בעלי הנבואה, ההנהגה הרוחנית והתושייה הפוליטית, אבל הם נוכחים לאורך כל דפי ספר הספרים. אמנם משה רבנו הרג במו ידיו את המצרי שהכה את העבד העברי, אבל עיקר תהילתו באה לו בשל היותו מנהיג רוחני של עם ישראל. בניצחון הגדול על צבא פרעה הוא היה רק המתווך. יורשו בהנהגה, יהושע בן נון, כבר עשה לו שם של מנהיג צבאי מהולל ואכזר, כשהוביל את בני ישראל במסע לכיבוש הארץ. נכון שאלוהים הבטיח, אבל מישהו צריך היה גם לקיים.

תקופת השופטים התאפיינה במלחמות רבות ובגיבורים רבים לא פחות. מברק בן אבינעם ודבורה הנביאה, דרך שמשון הגיבור (שעליו נרחיב מיד) ועד לגדעון המצביא המהולל, שבחר את לוחמיו לפי האופן שבו הם ניגשו לשתות מים מהמעיין. אבל הלוחם היהודי החשוב ביותר שהתנ"ך מספר לנו עליו, ושהשפעת המיתוס שלו תהיה הרבה ביותר הן על בני דורו והן על הדורות שיבואו אחריו – דווקא לא היה שרירן גדול.

ממדי גוף גדולים וקומה גבוהה הם בדרך כלל מאפיינים של הגויים התנ"כיים. אצל בני ישראל זה פחות נפוץ משמעותית. שאול הוא בעצם המנהיג העברי היחיד שהתנ"ך מתייחס לגובהו, ומציין שהיה "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". ואכן, עד מהרה מתברר שזה לא מספיק. אלוהים ושלוחו עלי אדמות, הנביא שמואל, מתאכזבים מכהונתו של שאול כמלך ישראל. הם מאוכזבים בעיקר מהמלחמה נגד עמלק ומההחלטה של שאול לשמוע בקול העם ולחוס על חיי מלך עמלק והבהמות שלו, בניגוד מפורש לצו האלוקי להשמדה מוחלטת של העם העוין. שמואל הנביא לא מבזבז זמן ומגיע לביתו של ישי בית הלחמי, שמיד מציג לו את בנו, אליאב. שמואל מתפעל מאוד מההופעה החיצונית של אליאב, אבל אלוהים ממהר להתערב ומזהיר אותו: "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו… כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב".

לפי התנ"ך, דוד היה בסך הכול רועה צאן צעיר כשאביו שלח אותו להביא אוכל לשלושת אחיו הגדולים שיצאו להילחם מטעם שאול המלך בפלשתים. דוד שמע שמנהיג הפלשתים, הענק גולית, מחפש יריב לקרב ביניים: הקרב, כנהוג באותם ימים, יחסוך את חייהם של רבים – מי שינצח בדו־קרב בין שני השליחים שיעמיד כל מחנה, ינצח בקרב כולו. אבל במחנה העברים אין מתנדבים. שאול המלך מציע פרסים נדיבים למי שיסכים להילחם בענק הפלשתי, אבל כפי שפִּרשן זאת דני סנדרסון, "כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל".

חוץ מדוד. הוא מיד התעניין: "מה ייעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל", והדברים הובאו במהרה לידיעתו של שאול המלך. שאול מסביר לו שהוא לא יוכל ללכת להילחם בפלשתי, "כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו". מה שנכון. אבל דוד הוא כידוע ג'ינג'י עקשן, והוא מספר למלך כי כבר לחם בחיות טרף וגבר עליהן בעבר. לא סתם חיות, אריה ודוב.

שאול הנואש אומר לדוד: "לך, וה' יהיה עמך", ומציע לו חרב, מדים, קסדה ושריון. תחילה, חוגר דוד את הארסנל לגופו, אך עד מהרה הוא מסיר את כלי המלחמה: "לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי". הוא פשוט לא מיומן, וזה כבד לו. במקום חרב, דוד לוקח לו מקל ובוחר חמישה חלוקי נחל עבור הקלע שלו. קרבות הביניים התנהלו תחילה בהטלת חניתות ממרחק, ורק אחר כך בקרב פנים אל פנים. ואכן, גולית החמוש בחנית ובחרב מנסה להתקרב לדוד, וכל מה שהוא רואה זה שדוד חמוש במקל. "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות", שואל גולית, ומיד מקלל את דוד ואת אלוהיו. דוד עונה לו בנאום קצר: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת". עופר וינטר לא לבד.

דוד טוען את הקלע (שבטעות מבלבלים עם ה"רוגטקה" של ימינו) באבן מהנחל, וקולע לגולית בול בפוני. כדי להוסיף להשפלה, דוד לוקח את חרבו של גולית ועורף את ראשו של הענק הפלשתי. השאר היסטוריה. גם אם התיאור של קרב דוד וגולית בספר שמואל מדויק עד לאחרון הפרטים, וגם אם מדובר באגדה ש"הולבשה" על דוד לאחר המלכתו, אין ספק שזהו אחד המיתוסים המכוננים בתרבות היהודית בפרט ובתרבות המערב בכלל. הרעיון של הקטן שמנצח את הגדול, החלש שגובר על החזק, הוא לא רק מוטיב דרמטי שלא נס לחו (אפילו ב"משחקי הכס" השתמשו בו לאחרונה, עם טוויסט כמובן), אלא גם הסיפור שסיפרו לעצמם לא מעט לאומים לאורך ההיסטוריה. נכון, הדגש התנ"כי הוא כמובן על העניין האלוקי: עובד האלוהים הנאמן מנצח את עובד האלילים שהכפיש את שם האלוהים. לתנ"ך ולעורכיו בחלק ניכר מהדורות גם היה חשוב מאוד ליצור בידול בין התרבות ההלניסטית ששלטה במזרח התיכון והעריצה שרירים וגוף, לבין התרבות היהודית. אבל בדומה למיתוס "מעטים מול רבים", גם המיתוס של דוד העמיק והעמיק עד שעבר מזמן את הרבדים האמוניים או הגופניים־תרבותיים. הסופר מאיר שלו, למשל, הציע בספרו "ראשית" הסבר אחר: ניצחון דוד על גולית הוא בעצם ניצחון החכם על הטיפש. המקורי ניצח את השמרן. האלתור גבר על הקונספציה. ככה בונים אופי של עם.

פרק ג: מכבי שלי

הגלות הראשונה של עם ישראל, בעקבות חורבן בית המקדש הראשון, עדיין לא הפכה את העם ל"גלותי" במובן המוכר לנו. למעשה, יהודים בכל רחבי המזרח התיכון המשיכו לאחוז בחרב ולהילחם, אם במסגרות עצמאיות ואם כחלק מצבאות האימפריות האזוריות השונות. לפי כתביו של יוסף בן מתתיהו, יהודים נלחמו בשורות הצבא של אלכסנדר הגדול, ונחשבו ללוחמים אמיצים ונאמנים במיוחד. גם קליאופטרה מלכת מצרים העסיקה לוחמים יהודים, ובתקופה מסוימת צבאה הגדול הונהג למעשה בידי שני גנרלים יהודים. אפילו האימפריה הרומית, שעוד תיקלע למלחמה עקובה מדם עם היהודים, נשענה בתקופה מוקדמת יותר בין השאר גם על לוחמים יהודים. יוליוס קיסר אף שיבח בפומבי את גבורתם של 1,500 היהודים שלחמו בצבאו.

אבל כפי שעוד נראה במאה ה־20, גבורתם של יהודים בצבאות לא יהודים אינה מותירה רושם רב על ההיסטוריה. כדי להיכנס לפנתיאון הלוחמה היהודית, המלחמה צריכה להיות של יהודים, ולא פחות חשוב מכך: מישהו חייב לכתוב עליה. אפשר להתווכח על מהימנות המידע שמופיע בספרי המקבים ("ספרי החשמונאים"), או בכתביו של יוספוס, והיסטוריונים אכן מקדישים לכך מחקרים רבים. אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהמיתוסים האלה, מימי היוונים והרומאים, ימשיכו לעצב תודעה ומציאות במשך מאות ואלפי שנים קדימה.

במאה השנייה לפני הספירה ישבה בעיר מודיעין שביהודה משפחת חשמונאי משבט לוי, ובראשה כהן בשם מתתיהו. יום אחד הגיע למודיעין אדם בשם אפלס, פקיד מטעם המלך הסלאוקי שכבש את הארץ וגזר גזירות נגד הדת היהודית. בווריאציה משלו על קריאת משה רבנו "מי לה' אלי", קרא מתתיהו הגא: "כל המקנא לתורה והעומד בברית – יצא אחרי!". ביחד עם חמשת בניו הרג מתתיהו את הפקיד, מה שפתח את המרד שהוביל לתקופה הארוכה ביותר של ריבונות ועצמאות יהודית בישראל.

בשנה הראשונה למרד החשמונאים לא העזו לצאת לקרב גלוי נגד הסלאוקים, והסתפקו בפשיטות גרילה נקודתיות, שבמהלכן רצחו יהודים שהתייוונו והרסו מזבחות יווניים. אבל עם הפיכתו של הבן השלישי של מתתיהו, יהודה המכבי, למנהיג המרד, השתנתה הטקטיקה. יהודה, "כגור אריה ישאג לטרף וימוגו הפושעים מפחדו", למד את שיטות הלחימה של האויב, והחל יוזם מארבים ופשיטות פתע נגד הסלאוקים, בעיקר בשעות החשכה. מתברר שגם אורד וינגייט לא לבד.

האיש שבסופו של דבר ישחרר את ירושלים ויטהר את בית המקדש מרחיב את ממלכת החשמונאים תוך דבקות בשני עקרונות חשובים לבניית מיתוס הלוחם היהודי: הצבא שלו קטן בהרבה מהצבא היריב, והדרך לניצחון היא לרוב ערמומית יותר מאשר כוחנית.

אחרי שהוא פותר את האיסור ההלכתי להילחם בשבת, ומשיג ניצחונות ראשונים בוואדי חרמיה ובבית חורון, נקלע יהודה המכבי לקרב החשוב של חייו, באמאוס שבאזור לטרון של ימינו. בשורות החשמונאים עמדו רק 6,000 לוחמים, מול כ־40 אלף רגלים סלאוקים, בחיזוק של 7,000 פרשים. למפקד גורגיאס לא היה כל ספק בניצחונו. לכן גם טרח לקרוא לקרב לסוחרים פיניקים, כדי שיקנו ממנו את העבדים היהודים מיד לאחר תבוסתם. כשיהודה גילה כי גורגיאס לקח איתו רק 5,000 מאנשיו ואת השאר הותיר במחנה, הסיק שהסלאוקים מתכננים פשיטה לילית. מיד הורה לאנשיו לנטוש את המחנה אך להשאיר את המדורות דולקות, כדי שהאויב יחשוב כי ברחו בחופזה. ואכן, כשגורגיאס מגיע למחנה המכבים הנטוש הוא שולח את צבאו להרים כדי לתפוס את הנמלטים, שכלל לא נמלטו ופשטו בינתיים על מחנהו שלו. אנשיו של יהודה טבחו ב־9,000 יוונים, והיתר נמלטו. כשגורגיאס חזר מותש למחנה שלו, יהודה המכבי חיכה לו.

יהודה המכבי המשיך להרחיב את הטריטוריה החשמונאית בשורה של ניצחונות צבאיים, עד שבסופו של דבר גם הוא מת בקרב. כמנהג המסורת, הוא שוב עמד עם 3,000 חיילים מול כוח עדיף בהרבה בהנהגת בכחידס. אנשיו התחננו שלא יצא לקרב הזה, אך הוא התעקש: "חלילה לי מעשות זאת, לנוס מהם, ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ואל יהי כבודנו לכלימה". הכבוד הזה כנראה לא היה מספיק חשוב עבור שני שלישים מחייליו של יהודה המכבי, שנטשו אותו. עם השליש הנותר הוא יצא לקרב ונהרג. בדרך הותיר עוד חותם חשוב על האתוס: לעתים ההקרבה חשובה יותר מאשר הניצחון, והכבוד הלאומי/דתי/תרבותי חשוב יותר מהחיים עצמם. העיקרון הזה ייבחן בשנים הבאות שוב ושוב, ביודפת, בגמלא, וכמובן במצדה.

אחיו ובני אחיו של יהודה המכבי עוד ימשיכו להרחיב את ממלכת החשמונאים, ובמקביל יהפוך אט־אט שלטונם לחילוני יותר ויותר, בניגוד לרצון העם. בשנים הבאות תגבר ותתסס המחשבה הדתית, והעם היהודי ילך ויתפצל לכתות שונות עד שייקלע למלחמת אחים קשה. המאבק הפנימי בין הכתות הקיצוניות, בשילוב התפתחויות אזוריות ובינלאומיות, יביא את היהודים בשתי המאות הראשונות לספירה אל סף אבדון.

פרק ד: בין מרד לחורבן

את שרשרת מרידות היהודים שהובילה לחורבן בית שני וכמעט הובילה לחורבן העם היהודי, נהוג להתחיל לספור בשנת 66 לספירה, עם תחילת "המרד הגדול". אבל התסיסה היהודית במזרח התיכון החלה עוד קודם, ולאו דווקא בשטח יהודה. בשנת 38 לספירה, בימיו של הקיסר הרומאי קליגולה, התקוממה הקהילה היהודית באלכסנדריה, שהיוותה כנראה יותר משליש מאוכלוסיית העיר. הרומאים העניקו להלניסטים זכויות רבות על חשבון היהודים, והיהודים פתחו במרד. המרד הזה יקבל חיזוק משמעותי מאוד לאחר שהמרד הגדול ביהודה ייכשל. אמנם בית המקדש חרב, וירושלים נכבשה, ומאות אלפי יהודים נהרגו או נשבו, אבל הרוח המשיחית־קיצונית לא נשברה עדיין. פליטים יהודים מהמרד הגדול הגיעו לכל התפוצות, וגם לאלכסנדריה, שם התסיסו את האוכלוסייה המקומית עוד יותר. בשנת 115 פרץ "מרד התפוצות", בעיקר בקהילות היהודיות במצרים ובקיריני (בשטח לוב של ימינו), וככל הנראה גם באי קפריסין. אם להאמין להיסטוריון דיו קסיוס, הרי שהמרד היהודי בתפוצות היה אכזרי ביותר. קסיוס מספר שהיהודים אכלו את בשר אויביהם, הכינו חגורות מהמעיים שלהם, משחו את עצמם בדמם ולבשו על גופם את עור קורבנותיהם. גם אם התיאור הזה מוגזם, יש בו כדי ללמד משהו על הפחד מהלוחמים היהודים באותה תקופה.

מרד התפוצות לא הסתיים טוב יותר מהמרד הגדול, או ממרד בר כוכבא שחתם את התקופה הזו של ריבונות יהודית בישראל. היסטוריונים, אנשי דת ופוליטיקאים מתווכחים ביניהם עד היום לגבי ההצדקה וההיגיון של שרשרת המרידות הזו. על התוצאות קשה יותר להתווכח: רוב הקהילות במזרח התיכון חרבו לגמרי, רוב העם היהודי נכחד, ואלו ששרדו נפוצו לכל עבר. מעתה ועד לתחיית הציונות יהודים ימשיכו להילחם, אך הם יעשו זאת במסגרות מנותקות אחת מהשנייה, הרחק ממולדתם, ולפי התפתחויות מקומיות. את תפקיד האימפריות הנאבקות על שלטונן ביהודה יתפסו מעתה הדתות המונותאיסטיות שירימו ראשן באירופה ובחצי האי ערב.

פרק ה: יהדות מול אסלאם, שורשי העימות

בערבית יש פתגם מפורסם שאומר כי "אין אדם נאמן יותר משמואל". הכוונה אינה לשמואל הנביא, אלא לשמואל בן עדיה. יהודי, משורר ולוחם, שחי באזור חיג'אז שבערב הסעודית במאה השישית לספירה. בעידן שבו לא היו טלוויזיה וקולנוע, הדפוס התעשייתי עדיין לא הומצא ורוב האנשים כלל לא ידעו קרוא וכתוב – למשורר היה מעמד חברתי חשוב ומיוחד. מיוחד עד כדי כך, שלעתים התושבים ייחסו למשוררים כוחות על־טבעיים, בשל שליטתם במילים ובשירה. בזכות הכישרון הזה רקם בן עדיה קשרים מצוינים עם מנהיגי השבטים הערביים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית.

הקשרים של בן עדיה הפכו אותו לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב, ועם ההון הרב שלו הוא הקים מבצר גדול בשם אל־אבלק (המנומר). המבצר נועד להגן על בני משפחת בן עדיה ועל תושבי העיר תימאא, וכן לשמש מעין בנק כספות, מקום שבו הפקידו תושבי האזור את כספם ונכסיהם. אחד האנשים שהפקידו אצל בן עדיה היה משורר ערבי אחר בשם אמרוא אל־קייס. יום אחד דרש המושל העיראקי מבן עדיה לקבל את נכסיו של אל־קייס, אך היהודי סירב. המושל לקח את בנו של בן עדיה כבן ערובה, אבל גם זה לא שכנע את בעל המבצר לוותר על עקרונותיו. בסופו של דבר, רצח המושל העיראקי את בנו של שמואל. שמואל איבד בן, אבל קיבע את שמו לעד כנאמן שלא מוותר על עקרונותיו.

כל זה קרה במאה השישית לספירה ויכול ללמד אותנו מה היה מקומם של היהודים במרחב הערבי. הם נחשבו למכובדים בגלל מיומנויותיהם כבעלי מלאכה, מסגרים וצורפים, ולא פחות חשוב מכך – בגלל התמרים המצוינים שגידלו. היהודים, וגם הנוצרים שחיו באזור, השפיעו באמונותיהם המונותאיסטיות על עיצוב הדת החדשה – האסלאם – שהחלה להתפתח בעיר מכה על ידי בן המאה הזאת, מוחמד.

במאה השביעית לספירה הייתה העיר מכה הערבית מרכז של עבודת אלילים. האתרים והטקסים הפגאניים פרנסו את סוחרי העיר, וכשמוחמד החל להמיר את מאמיניו הראשונים הבינו הסוחרים את גודל הסכנה וזממו לרצוח אותו.

ב־622 ברח מוחמד ממכה לעיר ית'ריב, לימים אל־מדינה, במה שמכונה ה"היג'רה" (ההגירה). מתוך 20 שבטים יהודיים שחיו בחצי האי ערב, שלושה חיו באל־מדינה: נד'יר, קינוקאע ובני קורייט'ה. מעמדם הצבאי והכלכלי של שלושת השבטים היהודיים לא אפשר למוחמד להתמודד איתם. הם היו חזקים ומקושרים ממנו בהרבה. לכן ניסה תחילה לצרף אותם אליו. זה נראה הגיוני, כי האסלאם דמה יותר ליהדות מאשר לדתות הפגאניות האחרות באזור. גם מוחמד האמין באל אחד, וגם הוא האמין בקיומו של אברהם כאב קדמון. התפילות המוסלמיות נערכו לכיוון ירושלים, ביום העשירי לאחר ראש השנה הונהג צום, מנהג ברית המילה אומץ, ואפילו התפיסות לגבי צניעות, צדקה ותזונה היו דומות לאלו של היהדות.

אבל נראה שליהודים כבר נמאס לשמוע מנבואות ונביאים. הנביא היהודי האחרון נפטר מעול מצוות ומהעולם אלף שנים לפני כן, ולפי המסורת היהודית, הנבואה תתחדש רק עם שובם של היהודים לציון. היהודים דחו את מוחמד, והוא ניסה לכרסם בכוחם באמצעות תמרונים פוליטיים. הוא חתם על "הסכם האומה", שכל מי שהצטרף אליו התחייב שלא לפגוע במאמינים האחרים. עם השבטים היהודיים הוא כרת בנפרד בריתות אי־התקפה. הפרשנים בימינו חלוקים לגבי טיב ההסכמות האלה, מה שבטוח הוא שלאט־לאט השתנה מאזן הכוחות לטובתו של מוחמד.

אחד המתנגדים החריפים למוחמד היה משורר יהודי נוסף ממוצא ערבי, בשם כעב אבן אשרף. המשורר כתב נגד דת האסלאם החדשה ועודד את בני שבט קורייש ששלטו במכה להילחם במוחמד, שהיה במקור בן שבטם. כשחסידי מוחמד הביסו כוח גדול של קורייש בנווה המדבר בוואדי באדר, כ־20 קילומטר ממכה, גברה התנגדות היהודים עוד יותר. כעב אבן אשרף נסע למכה, החריף את כתביו נגד האסלאם ודחק בבני קורייש לנקום את מתיהם. לפי אחת הגרסאות, כשמוחמד ניסה שוב לחבור אל היהודים, אלה השיבו לו כך: "הו, מוחמד, אתה כנראה חושב שאנחנו העם שלך. אל תשלה את עצמך בגלל שנתקלת – בבאדר – באנשים שאינם יודעים מלחמה והכרעת אותם. באלוהים, אם נילחם בך, אתה תגלה כי אנו גברים אמיתיים!". כך ניסו כנראה לשחזר את המיתוסים של לוחמי עמם מפעם, למרות שבשבתם בתפוצות, תויגו היהודים מהר מאוד בהרבה תוויות: משוררים, אנשי מסחר, כספים או אמנות. אבל לא לוחמים.

כך או כך, כעב אבן אשרף הוביל את בני שבט קינוקאע היהודי לחבור לשבט קורייש הפגאני במאבק נגד מוחמד. זה נגמר רע מאוד. ב־625 הורה מוחמד לרצוח את אבן אשרף. תוך זמן קצר גורשו בני שבט קינוקאע באופן חלקי ממדינה. לאחר קרבות נוספים, גם בני שבט נד'יר גורשו באופן מלא, ובני שבט קורייט'ה נאסרו כולם. המוסלמים חפרו ליהודים בני קורייט'ה תעלה, ובתוכה התיזו לכל הגברים את הראש. יתר יהודי חצי האי ערב סולקו סופית בימיו של הח'ליף השלישי, עומר אבן ח'טאב. אבל אל דאגה, עד מהרה יופיע באירופה איום דתי ואכזרי לא פחות על קיומם של היהודים. איום שישפיע עמוקות על תרבות היהודים בגולה.

פרק ו: הצלב נגד מגן הדוד

הבשורה הגדולה שיצאה מוועידת קלרמון שנערכה בנובמבר 1095 הייתה קריאתו של האפיפיור אורבנוס השני לצאת ולשחרר מידי הכובש המוסלמי את המקומות הקדושים לנצרות, ובראשם כנסיית הקבר בירושלים. היהודים בכלל לא היו על הכוונת. אבל כשהצלבנים החלו מתאספים באירופה לקראת צאתם לירושלים למסע הצלב הראשון, היו ששאלו מדוע הם יוצאים להילחם בכופרים שבמזרח, בשעה שבאירופה, בקרבם, יושבים האנשים שצלבו את ישו.

אחד הצבאות שיצאו למסע הצלב הראשון היה צבאו של אמיכו, רוזן ליינינגן שבעמק הריינוס (גרמניה של ימינו). ב־18 במאי 1096 הוא הגיע לעיר וורמס (וורמייזא, בגרמניה על גדות הריין), שם ישבה קהילה יהודית גדולה. בעיר כבר סערו הרוחות עקב שמועה שהופצה ולפיה נוצרי נרצח בידי יהודים. איכרים מהסביבה הצטרפו לצלבנים והסתערו על רובע היהודים. ליהודים היו שתי ברירות: או להיטבל במקום לנצרות או להירצח בידי הפורעים. יהודים ספורים עוד הצליחו להימלט לארמון של הבישוף, שהסכים לתת להם מקלט. הם התבצרו שם והשיבו מלחמה, אבל כעבור שבוע גברו הצרים על המתבצרים והוציאו להורג את אלה שעדיין לא התאבדו בעצמם. מספר הקורבנות היהודים בוורמס מוערך ב־800.

ב־25 במאי התייצב אמיכו עם צבאו מול שערי העיר מיינץ (מגנצא), שננעלו בפקודת הארכיבישוף. גם כאן כבר הייתה תסיסה אנטי־יהודית. תחילה נראה היה שהטבח יימנע הודות להתערבות של אזרחים נוצרים חמושים בעיר לטובת היהודים. אבל תוך זמן קצר התערבו תושבים אחרים שנסחפו בהסתה, והם פתחו את השערים בפני אמיכו. יהודי מיינץ ניסו לקנות את ביטחונם במתנות כסף וזהב לארכיבישוף ולרוזן המבצר של העיר, ואמנם השניים מילטו יהודים למבצר ולארמון הארכיבישוף. אבל הפורעים תקפו את היהודים גם במקומות המקלט, ובתום קרב לא ארוך נטבחו רובם. אלה שלא נרצחו, התאבדו במהלך הקרב. מניין ההרוגים במיינץ עמד על 1,100, וספרי תורה רבים ובתי כנסת הושמדו.

פרעות דומות נערכו באותה שנה, היא שנת תתנ"ו, גם בעיר קלן ובכפרים הסמוכים לה, ובפראג שממזרח. בתודעת הדורות הבאים נשתמרו דווקא "מקדשי השם" של גזירות תתנ"ו, אלה שמסרו את נפשם והרגו במו ידם את בנותיהם ובניהם, רק כדי לא ליפול בידי הצלבנים והפורעים ולהיאלץ להמיר את דתם. מהגזירות נשתמרו קינות שחוברו לזכר הקהילות שחרבו, ובייחוד קהילתו של רש"י שהתרכזה בשלוש הערים שכונו בפי היהודים קהילות שו"ם – שפירא, וורמייזא ומגנצא (שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהקינות נאמרו בט' באב אצל האשכנזים.

תופעת קידוש השם הקולקטיבית יוצאת דופן בהיקפה בימי הביניים. למעשה, הפעם האחרונה שקרה דבר דומה בעם היהודי היה בזמן המרד הגדול, 900 שנה קודם לכן. לכאורה, המעשה מנוגד להלכה היהודית, הרואה בחיי האדם ערך מקודש ביותר, ובהתאבדות מעשה חמור ביותר. הקשר לאירועי המרד הגדול הוא לא רק עניין השוואתי להיסטוריונים. היהודים באירופה בימי הביניים עסקו רבות בגורל היהודים בארץ ישראל. אלה שבחרו למות על קידוש השם, עשו זאת במודע כהמשך למעשיה של חנה ושבעת בניה שבחרו למות ולא להיכנע לגזירות אנטיוכוס. לפני מותם דקלמו בגאווה את "שמע ישראל".

היו גם גילויים של התנגדות יהודית אקטיבית בתתנ"ו, כמו רבי שמואל ב"ר יצחק מוורמס, שפצע שלושה צוררים שקמו עליו, או של עמידה על הכבוד עד הרגע האחרון, כמו מר קלונימוס מבכרך אשר "רקק רוק הנראה לעיניהם על פסל הצלוב" לפני שנרצח. השחתת סמלים נוצריים נחשבה למעשה של גבורה, ונעשתה כמעט תמיד "לעיני השמש" ו"לעיני כל העולם". היה כאן ממד ברור של התרסה: גם אם היהודים לא יכולים להתמודד צבאית או פיזית עם כוח שעדיף מהם בהרבה, את רוחם איש לא ישבור.

החוקרים היום חלוקים בדעותיהם לגבי עוצמת הפגיעה הרוחנית בחיי קהילות ישראל שהותקפו במהלך מסעות הצלב. מצד אחד נהרגו אלפי יהודים ובהם תלמידים חכמים ידועים. מצד שני, אנחנו יודעים היום שסדרי החיים ברוב הקהילות היהודיות בעמק הריינוס ובצרפת נמשכו כסדרם. אלה שלא מסרו את נפשם וכן הוטבלו לנצרות, חזרו בהם לא פעם לאחר שנרגעו הרוחות. על כל פנים, מבחינה תודעתית הייתה לגזירות תתנ"ו השפעה קריטית על יהדות אירופה. עליית הצלבנים ושרטוט היהודים כאויב חלש ונוח עבור הנוצרים, יסמנו את גבולות הגזרה החדשים עבור המיעוט היהודי. התלות בנסיכים מקומיים ובשליטים האזוריים הלכה וגברה, ולאט־לאט החלה להתעצב דמותו של היהודי הגלותי כפי שאנו מכירים אותו כיום, בצדק או שלא בצדק: תלוי בחסדם של אחרים ואינו מסוגל להגן על עצמו.

פרק ז: הפזורה הלוחמת, מסין ועד ספרד

קשה ואולי גם בלתי אפשרי להתייחס ליהדות התפוצות באלף השני לספירה כאל מקשה אחת. מאות קהילות מפוזרות על פני הגלובוס, כשרובן אינן נמצאות בקשר רציף עם הקהילות האחרות. כל קהילה חיה בתוך עם אחר, שדיבר שפה שונה והחזיק במנהגים שונים. היו מקומות שבהם אסור היה ליהודים בכלל לאחוז בנשק, ובמקומות אחרים הם היו לוחמים מבוקשים. בקאיפנג שבסין, למשל, היהודים השתלבו בכל תחומי החיים. במאה ה־12 שירתו יהודים את שושלת סונג הצפונית כסוחרים, אמנים, פקידים ועובדי ממשלה. הם עמדו בבחינות הקיסריות, קיבלו דרגות במנגנון הבירוקרטי הקשוח של סין ושירתו את הממשל בהצלחה. במאה ה־15 הם נחשבו בסין ללוחמים אמיצים, ושמם הפך לתו תקן של נאמנות.

בדרום תימן, באזור שנקרא חבאן, חיה קהילה יהודית מיוחדת במינה, שלפי עדותו של בנימין מטודלה מהמאה ה־12 הורכבה מלוחמים מובחרים שחיו ברמה של חוראסאן, ליד ניסאפור. הם נהגו להאריך שיער וללכת תמיד כשהם חמושים מכף רגל עד ראש. המנהגים נשמרו כנראה עד למאה ה־20. השליח הציוני שמואל יבניאלי נתקל בהם ב־1912, לאחר ששילמו עבורו כופר ושחררו אותו מידי בדואים שחטפו אותו.

גם בדאגסטן (בין אזור אזרבייג'ן, גיאורגיה וצ'צ'ניה של היום) חיו יהודים הרריים שבמשך מאות שנים יצא להם שם בזכות האופי האלים והמלחמתי שלהם. הם שרדו באזור מבודד וקשה של הרי הקווקז, ולפי האגדה נהגו לשכב לישון כשהם חגורים על נשקם. לשיטתם, הם היו ממשיכי דרכם האמיתיים של שמשון הגיבור ושל בר כוכבא.

אפילו ספרד, שלקראת סוף המאה ה־15 תקים את האינקוויזיציה ותגרש את היהודים, נעזרה ביהודים רבים במהלך קרבות ה"רקונקיסטה", לכיבוש הארץ מחדש מידי המוסלמים. היהודים נלחמו בעיקר בטולדו, בזאלאקה ובבורגוס, בין השאר נגד המורים. הם אפילו קיבלו מהנוצרים במתנה שלושה מסגדים שנכבשו מידי המוסלמים, והפכו אותם לבתי כנסת.

אין בידינו שום תיעוד שמוכיח כי יהודים השתתפו בצבאות שכירי החרב ששטפו את אירופה במאות ה־16, ה־17 וה־18. לעומת זאת, אנחנו יודעים בוודאות שיהודים שירתו בצבא האימפריאלי של הולנד, בצבאו של נפוליאון, וכן במלחמת העצמאות האמריקאית וכמובן במלחמת האזרחים האמריקאית. בשני הצדדים הלוחמים, אגב. אבל כאמור, כל התופעות הללו, מסין דרך הקווקז ותימן ועד לצבא הקונפדרציה, היו מקומיות ונטולות הקשר יהודי רחב יותר או בינלאומי. רק לקראת סוף המאה ה־19 החלו להישמע קולות אחרים.

פרק ח: לפתח את השריר הלאומי

פרידריך לוונברג היה יהודי צעיר מווינה, אינטלקטואל מובטל שאהובתו עזבה אותו וכבר גמלה בלבו ההחלטה להתאבד. אלא שאז צדה את עינו מודעה מסקרנת שהציעה להצטרף למסע התבודדות באי באוקיינוס השקט בחברת אריסטוקרט פרוסי אחד. לוונברג הולך על זה ויוצא למסע. בדרך לאוקיינוס השקט עוצרים השניים ביפו שבארץ ישראל, ארץ מאוד לא מפותחת המיושבת בדלילות. אחרי 20 שנות התבודדות באי חוזרים השניים לאירופה ושוב עוגנים בארץ ישראל. הפעם כבר מדובר בארץ אחרת לגמרי, מיושבת ומפותחת ומהווה חברת מופת אליה העולם כולו צריך לשאת את עיניו.

פרידריך לוונברג לא חי באמת. הוא הדמות שדרכה פרש בנימין תאודור הרצל את חזונו בספר "אלטנוילנד". הספר הזה היה בעיקרו אוטופיה פוליטית־רעיונית שהציגה את החזון הציוני של הרצל בצבעים נפלאים, אבל במובן מסוים הוא היה גם אוטופיה גופנית. בווינה, לוונברג ישב כל היום בבתי קפה וקינא בצעירים ששיחקו ביליארד. הם לעגו לחולשתו וכינו אותו בלעג "אופליה". אבל 20 שנות הבידוד באי המרוחק עשו ממנו גבר־גבר, שרירי וחזק, ועכשיו הוא גם ראוי לחברה החדשה שנוצרה בישראל. היהודים הגיבנים העלובים שלוונברג פגש בווינה הפכו בישראל למוצקים ושזופים, והוא עצמו ראוי עכשיו לשאת לאישה את אחת מבנות המקום, מרים.

לאשר צבי גינצברג – "אחד העם" – הייתה ביקורת קשה על "אלטנוילנד". הוא טען שהרצל מנסה להתרחק מהיהדות, מקבל את הלכות הגויים ואינו אלא "חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית". אבל הרצל פגע בנקודה שהכאיבה ליהודים רבים באירופה. אמנם תנועת ההשכלה והאמנציפציה ההדרגתית הכניסו את היהודים ליותר ויותר תחומים שהיו חסומים בפניהם קודם לכן, אבל הדימוי האינטלקטואלי עדיין לא עזב אותם. למעשה, לפי אחת התפיסות האנטישמיות הרווחות בסוף המאה ה־19, לגבר היהודי הייתה וסת, ממש כמו לאישה.

השכלתנות היהודית המשיכה להיות מגונה באירופה, למרות ששינתה את פניה מאוד מאז הופעת משה מנדלסון והתגברות התנועה החילונית. נכון, היהודים כבר לא היו כלואים כולם ב"חדר", אבל עדיין היו עסוקים בעיקר ב"לופט גשעפט", ב"עסקי אוויר". עריכת דין, פנקסנות, חשבונאות, כתיבה, אמנות וכו'. הגינוי החמיר בסוף המאה ה־19, עם התגברות ההשפעה של מה שמכונה "פילוסופיית החיים": שורה של אסכולות והוגים (ביניהם פרידריך ניטשה) דגלה ביתרון ערכן של החוויה ושל האינטואיציה מול המחשבה המופשטת. התבונה כבר לא הייתה כל כך מרכזית כמו בעבר. בספר החשוב "היהודים וחיי הכלכלה" (1911) טען ורנר זומבארט כי היהודי מעדיף את הכושר הרוחני על פני הפעילות הגופנית, וממשיך מסורת עתיקת יומין של יתרון המוח על הידיים. היהודי, לפי זומבארט, מצטיין בנטייה יתרה להפשטה ולהתפלפלות, מה שנוגד את הדמיון החופשי, הבלתי אמצעי.

אל המקום הזה כיוון הרצל במטמורפוזה שעבר גיבורו פרידריך לוונברג. גם המשורר שאול טשרניחובסקי עסק בכך בשירו "אני מאמין" (1892), כשאמר על העם "ברזל כבליו יוסר ממנו/ עין בעין יראה אור/ יחיה, יאהב, יפעל, יעש… חיי רוח לו אין די". משהו חסר, חיי הרוח כבר אינם מספיקים לעם הזה. את המשהו הזה היטיב לנסח יותר מכולם מקס נורדאו. בקונגרס הציוני השני בבזל (1898) הוא טבע את המושג "יהדות השרירים". תוך זמן קצר הפכה יהדות השרירים לסמל ההתנערות מהשכלתנות היהודית, שהייתה מרכיב חשוב גם של היהדות המסורתית וגם של היהדות המודרנית.

פרק ט: הקאמבק של בר כוכבא

נורדאו עצמו היה אינטלקטואל יהודי מובהק, כמעט קריקטורה. בין שאר הדברים הוא היה גם רופא, וככזה, מצא סיבות פיזיולוגיות לניוון היהודי – מיעוט האור, האוויר, המים והאדמה: "בעלטה של בתינו מחוסרי אור שמש התרגלו עינינו למצמוץ עצבני… נחדש את הקשר עם מסורת עתיקת ימים ונהיה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט".

"יהדות של שרירים" (Muskul-judentum) השתלבה מצוין בגיבוש התדמית החדשה של היהודי בגלות, ובעיקר לקראת החברה החדשה שהציונות ביקשה ליצור בארץ ישראל. נורדאו האמין שתחיית היהדות מוכרחה להיות רוחנית ומוסרית, אך גם כלכלית וגופנית. "כי להיות ציוני פירושו קודם כל ויותר מכל להיות לוחם". אמנם הוא לא ראה בתרבות הגוף את חזות הכול, אלא ביקש לאזן בין גוף לנפש, אבל היה ברעיון השרירים שלו גם מעין מענה לתורות הגזע שהפכו פופולריות מאוד באירופה. אם התפיסה הגזענית גורסת שנחיתותו של היהודי היא תופעה ביולוגית שאינה ניתנת לשינוי, תבוא יהדות השרירים ותוכיח את ההפך.

נורדאו לא כיוון לפיתוח הגוף רק למטרות מלחמה, אלא לשם הפיתוח הגופני עצמו, הספורטיבי. עם זאת, הוא דיבר על הצורך בחינוך גופני נגד "השמות הנוראות שחוללו בתוכנו שמונה־עשרה מאות שנות הגלות". את "יהדות השרירים" כרך בבר כוכבא, שבו נתגלמה לדבריו "היהדות המחושלת במלחמה, הששה לקראת נשק". זה היה רעיון מקובל באירופה. גם אבי ההתעמלות הגרמנית, פרידריך לודוויג יאהן, כרך את תרבות הגוף בגבורה לאומית. ההתנערות מתרבות הגוף, מנת חלקה של היהדות מאז ימי המאבק בהלניזם, הייתה כלא הייתה.

פרק י: הסנדלר אוחז בנשק

עד מהרה הופיע באירופה גיבור יהודי בשר ודם שמימש את המהפך המיוחל. קראו לו הירש לקרט, והוא היה בסך הכול סנדלר וילנאי בן 22 כשהפך לאגדה.

בווילנה של 1902 חיו כ־80 אלף יהודים, רבים מהם פעילים מאוד בתנועת הבונד היהודית־סוציאליסטית. הבונד הדאיג מאוד את הצארים הרוסים, שכן הכיל בתוכו כוחות מהפכניים שסיכנו את השלטון המיושן והמאובן. לכן הוחלט למנות שר פלך חדש לווילנה, שיעשה סדר: ויקטור פון־ואל, גנרל שהיה ידוע כסדיסט, אנטישמי וציניקן מוחלט, וקנה את שמו כשדיכא באכזריות את המרד הפולני של 1863. פון־ואל החליט לשבור את הבונד.

בהפגנות הענק של האחד במאי 1902 פרצו הפרשים הקוזאקים של פון־ואל אל תוך המון המפגינים היהודים, והצליפו בהם באכזריות בשוטים לחים. 18 ממנהיגי ההפגנה נעצרו, הופשטו עירומים, הונחו על ספסלי עץ ושוב הוכו בשוטים לחים, עד שהתעלפו.

ההנהגה הרשמית של הבונד הורתה שלא לנקום, אבל קבוצה של פעילים צעירים מרדה בהנהגה והחליטה לעשות מעשה. הירש לקרט, הסנדלר הצעיר, הצטייד באקדח וארב לגנרל פון־ואל כשזה יצא מהקרקס. לקרט ירה בפון־ואל פעמיים ופצע אותו קשה. הוא נעצר במקום, עונה ונחקר, ובסופו של דבר נידון למוות בתלייה. תלייתו הפומבית במרכז וילנה השיגה את האפקט ההפוך מבחינת השלטונות: לקרט הפך לאגדה. משוררים יהודים כתבו עליו שירים, מחזאים חיברו מחזות לפי סיפורו, ופסלים עיצבו את דמותו שהפכה כמעט מיתולוגית. יהודי חדש (או: מחודש). לוחם. האגדה על הירש לקרט הסנדלר עוד תהדהד אפילו ביערות בלארוס במלחמת העולם השנייה, שם יראו עצמם הלוחמים הפרטיזנים היהודים כממשיכי דרכו.

פרק י"א: השמש זרחה והשוחט שחט

השם מיכאיל ריבצ'נקו אינו אומר לנו דבר היום, אבל ייתכן שמותו של הנער האוקראיני הזה שינה את ההיסטוריה היהודית. גופתו נמצאה באפריל 1903 בעיר דובסרי שבמולדובה, ובמקביל, נערה אחרת שניסתה להתאבד נמצאה מתה בבית חולים יהודי באזור. הימים ימי האביב, וכמיטב המסורת המזרח אירופית נמצא העיתון האנטישמי, במקרה הזה "בסרבי", שרמז כי השניים נרצחו בידי יהודים שהפיקו מהם דם להכנת מצות לפסח. כשהמאמינים הנוצרים יצאו ביום ראשון של הפסחא מהכנסייה בעיר קישינב, 25 קילומטר דרומית לדובסרי, הם פרעו קשות ביהודים: במשך שלושה ימים נרצחו 49 יהודים, נפצעו כ־600, עשרות נשים נאנסו באכזריות, ויותר מ־700 בתים ובתי עסק נבזזו ונהרסו. כוחות המשטרה והצבא הקפידו מאוד שלא לנקוף אצבע במשך שלושת ימי הפרעות.

זה לא היה הפוגרום הראשון בשטחי האימפריה הרוסית, שם התרכזה הקהילה היהודית הגדולה בעולם. גם לא השני. זה אפילו לא היה הפוגרום הקטלני ביותר. שנתיים אחר כך, במהלך המהפכה של 1905, נרצחו קרוב לאלף יהודים בתוך 12 יום. אבל פרעות קישינב היו קו פרשת מים של ממש: צורת המחשבה היהודית וצורת הביטוי השתנו עמוקות. לראשונה נשמעה ביקורת חריפה על חוסר האונים היהודי. לא עוד בכי ונהי על מר הגורל ועל אי־הצדק, אלא טענה של יהודים, נגד יהודים, על כך שלא ניסו להגן על עצמם.

אפילו אחד העם, שנרתע בדרך כלל משימוש יהודי בכוח, קרא הפעם להתארגנות של הגנה יהודית עצמאית: "חרפה היא לחמישה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צווארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי לנסות כוחם להגן בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם, ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסיבה הראשית להבזותנו בעיני עם הארץ… רק היודע להגן על כבודו מכובד גם בעיני אחרים. חדלו מבכי ותחנונים, חדלו מלפרוש כפיכם אל שונאיכם מנדיכם, כי יבואו ויושיעוכם, תושיע לכם ידכן!".

לשינוי המחשבתי העמוק ביותר גרם המשורר חיים נחמן ביאליק. חודשיים לאחר הפוגרום הוא הגיע לקישינב בראש משלחת מאודסה, שאספה עדויות וממצאים כדי לכתוב ספר. הוא שהה בעיר חמישה שבועות, נפגש עם ניצולים, שמע עדויות וביקר באתרי ההרג והאונס. ספר אמנם לא יצא מזה, אבל במקומו כתב ביאליק את הפואמה "משא נמירוב", שמה המצונזר של "בעיר ההרגה".

היו בפואמה תיאורים קשים של הפרעות והמראות שהותירו: "ובעיניך תראה ובידך תמשש על הגדרות/ ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים/ את הדם הקרוש ואת המח הנקשה של החללים". או "אשה אשה אחת תחת שבעה שבעה ערלים/ הבת לעיני אמה והאם לעיני בתה/ לפני שחיטה ובשעת שחיטה ולאחר שחיטה". אבל מה שבאמת טלטל את יהדות אירופה והעולם היה הביקורת הקשה כלפי הקורבנות. "השמש זרחה, השטה פרחה והשוחט שחט", כתב ביאליק בשם האלוהים כביכול, ולא היסס להשתמש בגיבורי עבר כדי לבקר, אפילו ללעוג, לקורבנות קישינב: "ועתה לך והבאתיך אל כל המחבואים:/ בתי מחראות, מכלאות חזירים ושאר מקומות צואים, וראית בעיניך איפה היו מתחבאים/ אחיך בני עמך ובני בניהם של המכבים/ ניני האריות שב'אב הרחמים' וזרע ה'קדושים'/ עשרים נפש בחור אחד ושלשים שלשים/ ויגדלו כבודי בעולם ויקדשו שמי ברבים…". ואם לא די בכך, לקראת סוף הפואמה, בא ביאליק חשבון גם עם ההתבכיינות עצמה: "לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם/ ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם/ ועמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים/ לעשות בהם סחורה בכל הירידים… וקראתם לחסד לאומים והתפללתם לרחמי גוים/ וכאשר פשטתם יד תפשטו, וכאשר שנוררתם תשנוררו".

גם יהודי שלא חש חיבה יתרה לתנועה הציונית התקשה מאוד להמשיך בשגרת חייו לאחר הדברים הקשים הללו של ביאליק ואחד העם. המציאות היהודית של המתנה לפוגרום הבא והורדת הראש עד יעבור זעם הפכה קשה יותר ויותר. בגלל הבושה.

באופן כמעט מיידי החלו מתארגנות אגודות יהודיות להגנה עצמית. אלכסנדר זייד הצעיר, לימים ממייסדי ההגנה העברית בארץ ישראל (בר גיורא, השומר), מיהר להצטרף לקבוצת הגנה כזו שהוקמה בווילנה, למקרה שיפרוץ גם שם פוגרום. סטודנט סוציאליסט בשם פנחס דאשבסקי ניסה להתנקש בחייו של העיתונאי האנטישמי פאוול קרושבאן בסנט פטרבורג, כנקמה על ההסתה לפוגרום קישינב. זו הייתה רוח התקופה. היו שבחרו בנקמה, היו שהתארגנו להגנה, והיו שעלו בהמוניהם לארץ ישראל (העלייה השנייה). קשה היה להיות יהודי ברוסיה ולהוסיף לשבת בחיבוק ידיים.

גם הרצל חשב כך, וארבעה חודשים לאחר הפוגרום הוא העלה בקונגרס הציוני השישי את ההצעה הבריטית ליישב את יהודי רוסיה במזרח אפריקה. הבריטים הציעו צ'רטר יהודי על חבל ארץ שאז נקרא אוגנדה והיום נמצא למעשה בשטח קניה. התכנית שאושרה אמנם לא יצאה לפועל בסופו של דבר, אך המחישה את הדחיפות שבבעיה היהודית. קישינב גם הכניסה באופן סופי לעסקנות הציונית את מי שתרגם לרוסית את הפואמה של ביאליק, ומי שיהפוך במהרה לאחד ממעצבי דמותו של הלוחם היהודי החדש – זאב ז'בוטינסקי.

פרק י"ב: גאונים, נדיבים ואכזרים

"אצלנו באודסה לא ראיתי לא את הפאות ולא את הקאפוטות ולא עוני מרוד כל כך. אצלנו גם לא ראיתי יהודים זקנים ונשואי פנים, בעלי זקנים שבים, שמורידים את השטריימל בשעה שהם מדברים עם 'הפריץ' ברחוב… קשה היה רושם זה". במילים אלו תיאר בדיעבד ז'בוטינסקי את המפגש הראשון שלו עם יהודי הגטו של גליציה, בהיותו בן 17. ה"הדר" הז'בוטינסקאי המפורסם עוד לא מופיע כאן בצורתו המגובשת, אבל הרוח קיימת. "נחוצים לנו צעירים שידעו לרכוב על סוס ולטפס על עצים ולשחות במים ולהשתמש באגרוף וברובה, אנשי דמיון בריא ורצון חזק השואף להתבטא במלחמת החיים", כתב ב:"על ספרות ואמנות".

אבל ז'בוטינסקי לא רק כתב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא הבין כי האימפריה העות'מאנית, ששלטה אז בארץ ישראל, עומדת לרדת מבמת ההיסטוריה, ושאת מקומה עתידה לתפוס האימפריה הבריטית. יהודים נלחמו בהמוניהם בצבאות השונים שהשתתפו במלחמה העולמית הראשונה. בצבא הגרמני לבדו לחמו כ־100 אלף יהודים (12 אלף נפלו במלחמה ו־30 אלף נוספים זכו בעיטורי גבורה, מה שיקשה מאוד על הנאצים להשמיד את היהודים המעוטרים האלה במלחמה העולמית הבאה ויעמוד במרכז חלק מהדיונים של ועידת ואנזה). אבל הלוחמים היהודים היו פזורים בין היחידות השונות. ז'בוטינסקי ביקש להקים מסגרת לוחמה שתהיה יהודית לגמרי, בדומה למה שעשה באודסה אחרי קישינב, אבל הפעם במסגרת הצבא הבריטי.

הוועד הפועל הציוני הטיל חרם על יוזמת ז'בוטינסקי, מחשש שהדבר יפגע אנושות ביהודי ארץ ישראל שחיו עדיין תחת השלטון העות'מאני. אבל ז'בוטינסקי קיבל חיזוק לתכניתו מפליטים יהודים שגורשו על ידי הטורקים לאלכסנדריה, ובראשם אחד, יוסף טרומפלדור. למרות החרם, הוא נפגש עם ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', וגדוד נהגי הפרדות בא לעולם.

אמנם גדוד נהגי הפרדות לא היה זה שהכריע את מלחמת העולם הראשונה (למעשה, הופקד הגדוד על הובלת אספקה), אבל הבריטים אכן גירשו את העות'מאנים מארץ ישראל, וכעת הם היו מחויבים גם להצהרת בלפור וגם לרעיון ההגנה היהודית שהלך וצבר תאוצה.

אותו טרומפלדור מהפרדות היה למיתוס הלאומי הראשון בחיים המחודשים של יהודים בארץ ישראל. הזיכרון הלאומי ובניית המיתוס של תל חי המחישו היטב את הצמא היהודי המתחדש לספון בצל לוחמים וגיבורים. ההיסטוריה זוכרת מצוין את "טוב למות בעד ארצנו" בסופו של הקרב בתל חי, אך נוטה לשכוח איך הוא התחיל.

קראו לה דבורה דרכלר, והיא עלתה ארצה לבדה בגיל 17. כשהגיעה לתל עדשים ומידרו אותה כמו את כל הנשים מענייני הביטחון וההגנה – הנהיגה מרד וניצחה. אחר כך יצאה בשליחות מסוכנת לדמשק כדי לשמור על קשר עם אנשי "השומר". כשהגיעה לנקודה המבודדת בתל חי, דרשה לקבל לידיה רובה, והחביאה אותו במיטתה. כשהידרדר המצב הביטחוני בגליל הפרוע, וטרומפלדור הציע לנטוש את תל חי, הצביעה דבורה דרכלר בעד הישארות. הם נשארו. ביום שבו טרומפלדור נתן לבדואים להיכנס לחצר תל חי כדי לחפש צרפתים, דבורה הייתה בעליית הגג. קאמל אפנדי, מנהיג הבדואים, עלה לגג וראה שם את האישה החמושה. הוא ניסה לקחת לה את הנשק, והיא צעקה לטרומפלדור: "אוסיה, לוקחים לי את האקדח". נפלטה ירייה אחת, ואחר כך כבר לא היה אפשר להפסיק את האש. טרומפלדור, דרכלר ועוד שישה מחבריהם נפלו בקרב. המיתוס נולד.

"למות או לכבוש את ההר", כתב ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר, תנועת הנוער הרוויזיוניסטית ששמה התכתב עם המצודה היהודית מהעת העתיקה, אך גם היה ראשי התיבות של "ברית יוסף טרומפלדור" (בעיוות קל). הציונות, כמו רוב התנועות המהפכניות, ביקשה ליצור אדם חדש. היו ששמו את הדגש על היהודי החדש, היו שהאמינו בעבודת הכפיים וגאולת האדמה, והיו שדגלו במופת הסוציאליסטי. אצל ז'בוטינסקי הדגש היה אחר: "בדם וביזע/ יוקם לנו גזע/ גאון ונדיב ואכזר". או בתקופה מעט מאוחרת יותר: "(עלינו) להפוך את עם ישראל מעדר עבדים מוכים לגוי יודע קשת". פה כבר לא מדובר על השרירים של נורדאו כאנטיתזה לרפיסות הגלותית, אלא לכוח לוחם של ממש.

"צעירים, למדו לירות!", קרא ז'בוטינסקי, שהאמין כי ערביי ארץ ישראל הם "אומה חיה" וכי לא יסכימו להגשמת הציונות בישראל. לכן יש לכונן את "קיר הברזל" שיוכיח לערבים כי לא יוכלו להיפטר מהציונים: "אם תהיו אנשים מלומדים וגם תדעו לחרוש אדמה ולבנות בתים, תדברו כולכם עברית ותכירו את כל הספרות הלאומית שלנו, ואילו לירות לא תדעו, תהיה התקווה מכם והלאה. אולם אם תדעו לירות – אפשר שתהיה התקווה… מכל התנאים להתחדשות מדינית, הידיעה לירות היא לצערנו התנאי החשוב ביותר… אם ברצונך ליישב ארץ, בה חי כבר מישהו – עליך לקיים בארץ זו חיל מצב… מכיוון שבלי כוח מזוין שימנע באופן פיסי כל אפשרות של הפרעה למיישב – בלתי אפשרית היא התיישבות".

פרק י"ג: היטלר על הכוונת

המילים הגבוהות של ז'בוטינסקי נגעו רק לחלק קטן מהעם. בשנות ה־30 רוב היהודים לא חיו בארץ ישראל וגם לא היו ציונים. את עיניו נשא העם היהודי לא למה שמתרחש במזרח התיכון, אלא לתמורות המהירות בגרמניה של היטלר. עם עליית הנאצים לשלטון החל מצבם של היהודים להידרדר מאוד. היו שברחו לפלסטינה, היו שהיגרו לארצות הברית, והיו שהאמינו שהטירוף יחלוף במהרה וגרמניה תחזור לעצמה. אבל פה ושם קמו גם יהודים שהעזו להתנגד.

דוד פרנקפורטר, למשל, ירה ב־1936 בוויליאם גוסטולף, מייסד התנועה הנאצית בשווייץ. הוא עשה זאת לאחר שמקומו במעבדה בפרנקפורט סומן במגן דוד. יהודים רבים, בהם אביו של פרנקפורטר, שללו את ההתנקשות בטענה שהיא סותרת ערכים יהודיים בסיסיים. יש הטוענים כי הרצח מנע את הסיפוח (אנשלוס) של שווייץ לגרמניה. מעריכים כי הסיבה היחידה לכך שהנאצים לא הגיבו בפוגרום קשה נגד היהודים הייתה הסמיכות לפתיחת המשחקים האולימפיים שנערכו אותה שנה בברלין.

פרנקפורטר, ככל הנראה, השפיע מאוד על יהודי אחר בשם הרשל גרינשפאן. הוריו של גרינשפאן גורשו באוקטובר 1938, כמו עוד אלפי יהודים נוספים שחיו בגרמניה ללא נתינות גרמנית. ההורים חיו בתנאים קשים מאוד וביקשו את עזרתו של בנם הרשל, שהיה בסך הכול בן 17 וחסר כל. גרינשפאן לקח אקדח וירה חמישה כדורים בגופו של ארנסט פום־ראט, מזכיר שלישי בשגרירות גרמניה בפריז. פום־ראט, שהיה פקיד זוטר וחסר משמעות, מת כעבור יומיים. הוא נקבר בטקס ממלכתי מפואר בדיסלדורף בהשתתפות היטלר עצמו ושר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, שספד לו כך: "זוהי התקפה של היהודים נגד העם הגרמני כולו. אנו מבינים את האתגר ומקבלים אותו". שר התעמולה יוזף גבלס מרח את ההלוויה על פני העמודים הראשיים של העיתונים, ובנאומו נתן את האות לפרעות "ליל הבדולח" שהכו את העולם בתדהמה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הציע ז'בוטינסקי עצמו למשרד המלחמה בלונדון לחסל את היטלר וקצינים נאצים נוספים. זה כמובן לא יצא לפועל. יהודי אחר מארץ ישראל דווקא ניסה לעבור משלב התכניות לשלב המעשים. קראו לו יצחק שימקין והוא היה מהנדס וחבר ארגון ההגנה. שימקין ניגש למפקדו בחיפה, יעקב דורי, וביקש סיוע בחיסול היטלר. דורי שלח אותו לבכירים ממנו, שאול אביגור ומשה שרת (שרתוק). האחרון היה סקפטי. הוא חשש שבמקומו של היטלר יקום מישהו אחר גרוע עוד יותר, ופחד מההשפעה שתהיה להתנקשות כזו על יהדות גרמניה. שימקין הבין לאן נושבת הרוח והפסיק לשאול שאלות. הוא ניגש למחסני ההגנה, לקח שני רימוני יד, והפליג לפראג. כשהנאצים נכנסו לצ'כוסלובקיה במרץ 39' חיכה שימקין במרפסת. בשעת צהריים עברה השיירה של היטלר ברחובות העיר, אבל לצערו של שימקין השיירה הורכבה מחמש מכוניות מרצדס סגורות ולא פתוחות־גג, כך ששימקין לא ידע באיזו מכונית יושב הפיהרר. הוא השאיר את הרימונים בפראג וחזר ארצה מאוכזב.

פרק י"ד: כבוד מהסובייט העליון

מלחמת העולם השנייה הביאה על העם היהודי את האסון הנורא בתולדותיו. מבלי שאחזו נשק, הושמדו ששת המיליונים. מי ברעב ובמחלות, מי בירי ומי בתאי הגזים, רק בגלל זהותם היהודית. בחלוקה המאוד לא שוויונית בין "שואה" ל"תקומה", נהוג לחשוב שהתקופה נחלקת בין מרד גטו ורשה וכמה פרטיזנים לבין כל שאר ששת המיליונים שהלכו כצאן לטבח. אין עיוות היסטורי גדול מזה. קצרה היריעה כאן מלמנות את מעשי הגבורה של יהודים במהלך השואה, בגטאות, בצעדות, במחנות ההשמדה.

מה שכמעט ואינו מוזכר בימי הזיכרון הישראליים הוא גבורתם של מיליון וחצי יהודים ויהודיות שהשתתפו במלחמה הזו כלוחמים ולוחמות בצבאות השונים ובמחתרות. כרבע מיליון יהודים נפלו בקרבות המלחמה, רובם בצבא האדום, שמנה לא פחות מחצי מיליון חיילים יהודים ובהם כ־80 אלף לוחמות יהודיות. אלו שימשו לא רק כרופאות ואחיות ומכונאיות, אלא גם כטייסות, מפציצות, מפקדות נ"מ ומפקדות טנקים. נשים יהודיות נלחמו בגבורה גם בשורות הדיביזיה הליטאית, ושילמו מחיר כבד כלוחמות הרזיסטנס, המחתרת הצרפתית שלחמה בנאצים ובמשתפי הפעולה.

את התרומה המשמעותית ביותר למאמץ המלחמתי הרימו יהודי ארצות הברית וברית המועצות. אמנם סטלין צוטט פעם כאומר לגנרל הפולני אנדרס ש"היהודים הם לוחמים עלובים", אבל זה לא הפריע לו לקדם 50 מהם לדרגת גנרל, ולהעניק ל־160 אלף יהודים עיטורי גבורה, מהם 123 שזכו לתואר הנכסף ביותר: גיבור ברית המועצות.

לדרגה הבכירה ביותר בצבא הסובייטי, גנרל של ארמייה (מקביל לגנרל ארבעה כוכבים בצבא ארצות הברית), הגיע היהודי יעקב קרייזר גריגורייביץ'. באזור מינסק, הצליח קרייזר לעכב ביולי 1941 את התקדמות הקורפוס המשוריין של הגנרל גודריאן, שנחשב אז למפקד השריון הטוב בעולם. למרות שלגודריאן היה כוח אדם עדיף, יותר טנקים ויותר סיוע אווירי, הצליח קרייזר לעכב אותו במשך 12 יום קריטיים, במהלכם שלח הצבא האדום תגבורת והצליח לייצב קו הגנה על גדת הדנייפר. הגרמנים ידעו שהגנרל שעומד מולם הוא יהודי, וניסו להמריד את חייליו. הם פיזרו מהאוויר כרוזים שבהם נכתב: "מדוע אתם נשמעים ליהודי הזה, יענקל? קומו והשתחררו מהאיש ומבני עמו שהם אויבי האנושות". אבל הרוסים נשארו נאמנים למפקדם היהודי, שעוד ישתתף בהמשך המלחמה בקרבות על מוסקבה ועל סטלינגרד.

מפקד חיל האוויר הסובייטי הראשון בזמן המלחמה, גנרל יעקב ולדימירוביץ' סמושקביץ', היה גם הוא יהודי שזכה בעיטור גיבור ברית המועצות. גבורה יהודית, אגב, ממש לא הבטיחה תמיכה בישראל או בציונות. דוד דראגונסקי, למשל, היה גם הוא גנרל יהודי, גיבור ברית המועצות (פעמיים!) שהשתתף בקרבות על מוסקבה ובשחרור ברלין. משפחתו שכלה 74 נפשות במלחמה, והוא ראה בעצמו יהודי נאמן לעמו. עוד בימי חייו הוצב לכבוד דראגונסקי פסל בדמותו בכפר הולדתו. הוא נמנה עם מייסדי הוועד האנטי־ציוני של הציבור הסובייטי, ויצא בחריפות נגד מדיניות ישראל. את מנחם בגין הוא השווה לאדולף היטלר ואת הציונות לפאשיזם. בימי מלחמת לבנון הראשונה טען דראגונסקי כי ישראל מנסה לבצע רצח עם בפלסטינים.

פרק ט"ו: בחסות מחבט וכפפה

גם בשורות צבא ארצות הברית לחמו כחצי מיליון יהודים. הבכיר שבהם היה מוריס רוז, גנרל שנפל בקרב ונחשב לפי חלק מההיסטוריונים ל"מפקד הנשכח הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה". ההיסטוריה גם כמעט ושכחה גיבור יהודי־אמריקאי אחר מהמלחמה, מו ברג שמו.

האגדה מספרת כי שבועיים לאחר שפלשו הנחתים האמריקאים לאי איוו ג'ימה ב־1944 התנהלה בינם לבין היפנים מלחמת עצבים. 300 מטר בלבד הפרידו בין הכוחות הלוחמים, ויום אחד בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר פתאום בקע מהרמקולים קול דובר אנגלית במבטא יפני. "אישה שלכם שוכבת עכשיו בבית עם שכן", אמר הקול, אבל הנחתים היו רגילים למלחמה הפסיכולוגית הזו ולא התייחסו. "בייב רות מסריח", המשיך הקול לנאץ את שחקן הבייסבול המפורסם שהיה לאגדה, "לו גריג בנזונה". כעבור דקה נשמעה הקריאה הראשונה שהצליחה להקפיץ את האמריקאים בתעלות: "מו ברג הוא הומו". מי זה לעזאזל מו ברג, שאלו הנחתים, ולמה הוא מוזכר בנשימה אחת עם אגדות כמו גריג ורות?

הסיבה שבגללה חשבו היפנים שמו ברג הוא כוכב בייסבול ענק הייתה פשוטה. ב־1934 יצאה ליפן משלחת של כוכבי הבייסבול האמריקאים הגדולים. אמנם ברג היה קאצ'ר לא רע, אבל רחוק מאוד מהתהילה של גריג או לפטי גומז. הוא צורף למשלחת כיוון שידע לדבר יפנית (ו־26 שפות נוספות) ולכן ה־OSS, ארגון הביון האמריקאי שקדם ל־CIA, גייס אותו לשורותיו. המשימה שלו בטוקיו הייתה לצלם את שדה התעופה של העיר ואת הנמל, והוא עשה זאת בהצלחה רבה, במסווה של סרט תיירים שצילם במצלמת שמונה מילימטרים. הסרטים שצילם ברג נמצאים עד היום במוזיאון ה־CIA: הם אלה שסייעו רבות להפצצת טוקיו הראשונה ב־1942.

בן המהגרים, היהודי מהארלם, נשלח בעיצומה של המלחמה לגרמניה, כדי לברר כמה התקדמו הנאצים בפרויקט הגרעין שלהם. במסווה של מומחה לפיזיקה גרעינית התיידד מו ברג עם ורנר הייזנברג, ראש פרויקט הגרעין של גרמניה. לו היה מתברר כי הנאצים קרובים לביקוע האטום, היה על ברג לחסל את הייזנברג. אבל לאחר שרכש ברג את אמונו, סיפר לו הייזנברג כי אמנם יש לנאצים המון אורניום, אך הם אפילו לא קרובים לפצצה. אחר כך גילה ברג את מיקומם של שני המפעלים האטומיים של גרמניה, והם הופצצו מהאוויר. הוא נשלח להידבר עם הפרטיזנים ביוגוסלביה, וגם שוגר לאפיפיור פיוס ה־12 וביקש ממנו בשם הנשיא רוזוולט שהכס הקדוש יוקיע את השמדת היהודים על ידי הנאצים. הפופ הניד בראשו ולא עשה דבר. לאחר המלחמה קיבל מו ברג את עיטור החירות, העיטור הגבוה ביותר שיכולים לקבל אזרחים במלחמה. הוא, אגב, לא עבד אחר כך יום אחד בחייו, וביקש שאפרו יפוזר מעל הר הצופים.

סוף דבר: הכול פוליטי

זוועות מלחמת העולם השנייה הביאו את המעצמות לכדי מסקנה שבארץ ישראל יש להקים שתי מדינות, ושאחת מהן תהיה מדינה של יהודים. המחתרות הציוניות, שהחלו לפעול כבר בשנות ה־20, האיצו עכשיו את פעולותיהן, לא פעם מתוך מאבקי יוקרה בינן לבין עצמן. טוהר הנשק איבד קצת מחשיבותו נוכח המאבק הלאומי בערבים ובעיקר בבריטים, שהיו בבחינת כוח עדיף על היהודים בכל מובן שהוא. הוצאות להורג, פגיעה בחפים מפשע, ענישה קולקטיבית. אבא קובנר תכנן להרעיל בארות בגרמניה כדי לנקום את השואה, אבל בלח"י תכננו להרעיל את בארות לונדון כדי לגרש את הבריטים מהארץ. פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים הפך לפיצוץ פוליטי בין התנועות הציוניות, והמאבק הזה הלך והחריף עם פרוץ מלחמת העצמאות. דיר יאסין הסעיר את הארץ ואת העולם; הפגזת אוניית הנשק אלטלנה הביאה את המתיחות הפנימית אל הקצה.

ככל שהאירועים ההיסטוריים מתקרבים אלינו, כך קשה יותר לעסוק בהם. הכול פוליטי. זה קל להכתיר גיבורים כשמדובר בנתן אלבז או ברועי קליין שקפצו על רימונים כדי להציל את חבריהם. או אסא קדמוני שהצליח, לבדו, לעצור גדוד מצרי בקרב סרפאום במלחמת יום הכיפורים ולהרוג עשרות חיילים מצרים. אבל כשניגשים לבחון את יגאל אלון ומשה דיין, או את אריק שרון ואהוד ברק, הכול מסתבך. אלון היה מפקד נערץ, אך הודח כי הוא בא מהפלמ"ח והיה שייך למפלגה הלא נכונה בעיני בן־גוריון. דיין קודם מתפקיד סמג"ד לרמטכ"ל תוך שש שנים מהסיבה ההפוכה בדיוק, ובניגוד לדעת רוב מפקדיו. ספק אם אהוד ברק באמת היה ה"חייל מספר 1" של צה"ל. שלא לדבר על הקרבות הפוליטיים שעמדו מאחורי השאלה איזה גנרל יצלח את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

ובכל זאת, אפשר לעמוד על תמורה אחת משמעותית ביחס של החברה הישראלית לגיבוריה הצבאיים, מקום המדינה ועד היום. ב־1954 יצא כוח של צה"ל למשימת מודיעין ברמת הגולן, שהייתה עדיין בשליטת סוריה. הכוח מצא עצמו מוקף חיילים סורים ונכנע בלא קרב. חמישה לוחמים נפלו בשבי. אחד הלוחמים, קיבוצניק מגן שמואל בשם אורי אילן, חשב שכל חבריו נהרגו והחליט להתאבד בתאו. הסורים כל כך נבהלו עד שהחזירו את גופתו לידי ישראל עוד באותו יום. על גופו נמצאו פתקים שנתלשו מהספר "נקמת אבות" ובהם הוא ניקב מסרים שונים, ביניהם "לא בגדתי. התאבדתי". הרמטכ"ל דיין הפך אותו לגיבור לאומי וספד לו תוך השמטת המילה "התאבדתי" מהמסר שניקב. ארבעת חברי החוליה החיים נשארו בשבי הסורי 15 חודשים נוספים, שחלקם עברו עליהם בעינויים קשים. כשהוחזרו ארצה הועמדו מפקדי החוליה, מאיר יעקבי ומאיר מוזס, למשפט. האשימו אותם שמסרו מידע סודי בחקירה. הם הורשעו והורדו בדרגה.

כעבור 50 שנה הותקף כוח שריון של צה"ל בגבול רצועת עזה על ידי לוחמי חמאס. שני חיילים שאיש היום כמעט אינו זוכר את שמם, סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר, נהרגו בקרב. לוחם אחר, שלא גילה התנגדות, נשאר בחיים ונפל בשבי. במשך חמש שנים וארבעה חודשים התפללו הישראלים לשובו הביתה בשלום. כשחזר, איש לא חשב להעמידו לדין. גלעד שליט היה גיבור. בשנות ה־50 הישראלים העדיפו את הגיבורים שלהם מתים ולא סלחו למוזס ויעקבי שחזרו מהשבי בחיים. בשנות ה־2000 הישראלים לא רצו לשמוע על מחדלי קרב או על מחיר השחרור. או שרצו לשמוע, אך היו מוכנים לסלוח על הכול. רק שיחזור הביתה. בחיים.

אז מה ישראלי בעיניך. ומה יהודי. הכול תלוי בזמן, במקום ובנסיבות. החלק הבאמת חשוב בשאלה הזו הוא לא אם היהודים הם עם לוחם או עם רופס או גם וגם ושומדבר, אלא מה הם בעיניך ומה עושים עם זה. כל השאר, זה רק סיפור.

–

• הצאר האחרון // 20 שנה לעליית פוטין // מאת יותם ירקוני
• אסון ורסאי // 100 שנה לחוזה ורסאי // מאת יותם ירקוני
• פעם, לפני הטוויטר, זרקו פה עגבניות // בחזרה לבחירות האלימות של 1981 // מאת יותם ירקוני