fbpx

מגפת אי־האמון // הטור של אלעד שמחיוף

האתגר הפסיכולוגי של המנהיגים (והציבור) מול המשבר הכלכלי

0

ברשימת גורמי הסיכון לנדבקים בנגיף הקורונה נמצא במקום גבוה קיומן של בעיות במערכת הנשימה. חולי אסטמה, למשל, נחשבים אוכלוסייה ברמת סיכון גבוהה. וירוס הקורונה תוקף את הריאות, החולה מרגיש שהוא נחנק, טובע, מתקשה לנשום באופן סדיר.

גם אצל אוכלוסיות בסיכון (מבוגרים, מעשנים, בעלי בעיות במערכת הנשימה, חולים במחלות רקע) למחלה הזו לוקח זמן לפעול. היא דוגרת, היא פועלת ומתחזקת בתוך הגוף, ובסוף היא תוקפת. האפקט הוא לא מיידי. לעומת הווירוס, המכה הכלכלית של המגפה הגיעה כמעט ללא שהות. העוצמה אימתנית, הנזק אדיר וההשלכות עצומות, וכל זה מלמד אותנו דבר אחד – לכלכלה שלנו אין הרבה אוויר, לעסקים שלנו אין אוויר, ודאי לעצמאים הקטנים. לנו אין אוויר. כולנו מתנהלים ברמת סיכון גבוהה.

לקחו בסך הכל כמה ימים מהרגע שבו נגיף הקורונה הגיע לישראל ועד לרגע שבו כבר המוני עובדים הוצאו לחופשה ללא תשלום וצבאו על לשכות התעסוקה (כלומר, על האתר, מרחוק). פרט לכמה תעשיות, שבמשברים מהסוג הזה משגשגות, בתופעה חוצת המגזרים והענפים הזו, בעלי חברות רבים סגרו את השאלטר וכיבו הכל. נתוני האבטלה הכפילו את עצמם בתוך ימים.

אז נכון, ממד אי־הוודאות הוא דבר שיש להביא בחשבון, אנחנו בעיצומה של תקופה שלא נראתה כמותה בהיסטוריה המודרנית. נכון, גם התחזיות והנבואות הן דבר שיש להביאו בחשבון – תרחישי אימה על מיליוני חולים ומאות אלפי מתים הם, כמו שאומרים הגויים, "נוט גוד פור ביזנס".

ועם זאת אפשר, וצריך, להתבונן על המצב מעוד זווית. מגפת הקורונה חמורה וקשה, אבל לא בלתי מנוצחת. יש ערים שעשו את זה, יש מדינות שעשו את זה. כשלושה חודשים אחרי פרוץ המשבר, סין כבר הודיעה שהיא מתחילה להסיר בהדרגה את ההגבלות מעל מחוז חוביי, מוקד ההתפרצות במדינת הענק. רופאים סינים כבר יוצאים בשליחויות עם ארגזים מלאים בציוד כדי לסייע למדינות אירופה. המפעלים הסיניים חוזרים לפעול, העסקים שם נפתחים מחדש.

כמו כן, בשל יחסי הציבור המצוינים של הקורונה, היא הפכה בתוך זמן קצר לנושא המדובר בכל העולם. טובי המוחות חוקרים ומנתחים כל גן וכל זיז בווירוס המיקרוסקופי. העולם כולו, מילולית, עובד על מציאת חיסון ו/או תרופה.

הדבר השלישי שיש להביא בחשבון הוא מיהם המנהיגים שמובילים היום את העולם המתועש. בארה"ב דונלד טראמפ, מיליארדר בדלן, בעל השקפה כלכלית ימנית. בבריטניה ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, גם הוא ימין כלכלי, אדם שמינה שר אוצר שעוד בקושי הספיק להחליף בגדים מהתקופה שבה עבד במגזר הפיננסי הבריטי. בצרפת עמנואל מקרון, מי שיריביו סנטו מולו והעניקו לו את הכינוי "הבנקאי", הציגו אותו כקפיטליסט חזירי שידאג לעסקים על חשבון האזרח. בגרמניה אנגלה מרקל, שהואשמה על ידי יריביה משמאל שהיא ניאו־ליברלית, קפיטליסטית מוגזמת ומעריצה של הכלכלה האמריקאית.

ואצלנו, בפרובינציה, בנימין נתניהו, האיש שהדולר הוא אלוהיו, הכסף הגדול הוא סביבתו הטבעית ותפיסותיו ברורות. את נתניהו ראיתי תמיד לבוש בחליפה, על כן לא אוכל לומר לכם בוודאות שהמילה "קפיטליזם" לא מקועקעת לו איפשהו על החזה. אבל לכו תדעו.

אלו האנשים שכל בעל עסק היה בוחר לנהל את הכלכלה, כדי להיטיב עם העסק שלו. מנהיגים שהגישה שלהם היא פרו־ביזנס וצמיחה מובהקת.

נסכם: מגפה שיש הוכחות חלקיות שהיא עשויה להסתיים תוך כמה חודשים. האנשים המבריקים ביותר בעולם, עם מלוא המשאבים והטכנולוגיה שהקדמה האנושית יכולה להציע, שמחפשים לילות כימים פתרון לבעיה. ולבסוף, מנהיגים שהמהות שלהם היא לקדם את העסקים, מתוך תפיסה שהם הקטר החשוב ביותר לצמיחה.

——

למרות כל זאת, באתרי לשכות האבטלה, מפתח תקווה ועד פריז, מלונדון ועד פירנצה, תורים־תורים של אנשים שעתידם הכלכלי לוט בערפל, משוועים לדעת עד מתי תימשך החופשה הגרועה ביותר, חופשה ללא תשלום. יש כאן כמובן ממד משמעותי של אמון. אנחנו, בעולם המערבי, לא מאמינים למשל לסינים, ובצדק. לא מאמינים שהמידע מדויק, לא מאמינים שמה שהם עשו כדי לנצח את הווירוס יכול העולם הנאור לעשות. גם למומחים, מתברר, אנחנו לא מאוד מאמינים, וחמור יותר, הם לא מאמינים זה לזה. חברת Gilead פיתחה תרופה לטיפול בקורונה שמראה סימנים מבטיחים. התרופה נמצאת בשלבי ניסוי, אבל Gilead מבקשת לעצמה הטבה שתהפוך אותה דה פקטו למונופול – כזה שייהנה מבלעדיות למשך שבע שנים ומיכולת לקבוע מחירים. החברה מותקפת בימים אלה על ידי גורמים רבים שמאשימים אותה בניסיון לקצור רווחי עתק בעת של משבר עולמי.

מכל אלה, משבר האמון החמור ביותר הוא כנראה מול ההנהגה, כקולקטיב עולמי כמעט. אותם ראשי מדינות קפיטליסטים. הם הציגו בשבועות האחרונים את חבילות ההצלה הגדולות ביותר בעת שלום מאז ומעולם. מקרון, הבנקאי, מזרים 300 מיליארד אירו (נכון לזמן כתיבת שורות אלה), והתחייב שאף עסק לא יפשוט את הרגל. ג'ונסון מדבר על הלאמה של חברות בקשיים. הקומוניסטים הגדולים ביותר לא מאמינים למשמע אוזניהם.

אבל כשהאמון בשפל, וכשעסקים פועלים בלי אוויר, אנשים לא יכולים (ואחרים אולי גם לא רוצים) לנשום עמוק ולחכות אפילו כמה ימים לפני ששולחים עובדים הביתה. במערכת הכלכלית בארץ היה מי שרמז כי חלק מבעלי העסקים מנצלים את העובדה שהמדינה התחייבה להעניק דמי אבטלה לעובדים – ומגלגלים את ההוצאות לפתחם של משלמי המיסים.

חוסר אמון, אתם יודעים, הוא כביש דו־כיווני. זה לא קל לנהל עסק קטן או בינוני, יש מכשולים רבים, אתגרים עצומים וכל מהמורה בדרך יכולה להיות קריטית. כך או כך, מדהים לראות את המהירות שבה הכל קרה. אין כמעט עומק בכיסים, אין יכולות להחזיק ראש מעל המים לקצת יותר מרגע אחד. "אכול ושתו כי מחר נמות", נכתב בספר ישעיהו, משפט שהפך כנראה לדרך חיים עבור עסקים רבים ברחבי העולם. אלא שהפעם אכלנו ושתינו, ולמרות שהמגפה משתוללת שם בחוץ אנחנו עדיין חיים – חיים, אבל בלי אוויר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook