מהלך הדחת שר הביטחון המכהן ומינויו של שר חדש, ללא ניסיון ורקע ביטחוני מתאימים, אינו רק תמוה. הוא מעלה תהיות על קיומו של שיקול דעת לאומי בסיסי, בו הועדף חיזוק כוחה של הקואליציה בכמה ח"כים בודדים למול החְלשה – על פניו – של מערכת הביטחון באמצעות מינוי ספקולטיבי מעליה.
מעבר להיותו של שר הביטחון הדמות הבכירה ביותר במערכת המגנה עלינו, יש לפונקציה הזו תפקיד מכריע ביישום מדיניות הביטחון במציאות השוטפת, בייצוגיות הביטחונית – וברמה האסטרטגית, בבניין הכוח לשנים הבאות. עיקר הפעולות הביטחוניות מוכרע אצלו, וכך גם שיתוף הפעולה בין גורמי הביטחון השונים. מחד עליו להיות "האזרח הבכיר", המוודא את יישום מדיניות הממשלה באופן שקול ובהתאם לאסטרטגיית הביטחון הישראלית רבת־השנים; ומאידך, לשמור על הצבא ועל יכולתו לבצע את תפקידו ללא הפרעה, נקי משיקולים פוליטיים ובאופן מקצועי, תוך הקפדה על ערכיו (כמו טוהר הנשק). כמו כן, הוא הסמכות העליונה לשמירה על שיקול דעת מקצועי ושמירה על האמנות והחוקים הבינלאומיים.
זו אינה אחריות טריוויאלית. הימצאות צה"ל בשטחים ואחריותו היומיומית על ביטחון כל התושבים שם דורשות מנהיגות משר הביטחון – להחזיק את הגה ההנהגה חזק בידיו, לבל יסטה מהדרך. בהיעדר תשומת לב קפדנית ושמירה על קו ברור, יכול המצב להידרדר כהרף עין. כבר ראינו באינתיפאדה הראשונה כיצד פעילות אגרסיבית ובוטה של כוח הביאה להתפרצות האלימה והחמורה, שהובילה בהמשך ללידתה של הרשות הפלסטינית ושינתה את מפת הסכסוך הפוליטי באזור.
הצלע השלישית והחשובה היא הצד המקצועי. גם בתקופה "רגילה" וגם בעתות חירום ומלחמה, השר מנחה את הפעילות הצבאית ומפקח עליה באופן רצוף. מעורב בהערכות המצב, לעתים פעמיים ביום, ובאישור כל מהלך ותקיפה. שר שאין לו רקע והבנה מעמיקה במעשה המלחמה, חשוף לשגיאות שאולי אפילו לא יהיה לו מושג מה הן בדיוק. האלטרנטיבה – שיהווה חותמת גומי – יכולה גם היא להסתיים במהלכים מוטעים עד הרסניים. שר הביטחון, בפועל, הוא גם שר יחסי חוץ החשוב לעתים כמו – ואולי יותר – ממקבילו המופקד על משרד החוץ. השפעתו על האזור ועל יחס המערב כלפינו גדולה. לכן יש להיות מודאגים מתגובת שכנינו הקרובים וגם הרחוקים, למינויו של ליברמן.
המציאות הביטחונית שאנו חיים בה היא המורכבת ביותר זה שנים רבות. התפרקות הצבאות הסדירים, עלייתם של ארגוני הטרור ואידיאולוגיית השנאה המוטרפת. נשקם של חלקם מופנה אלינו מזמן, של אחרים יופנה בעתיד. זהו עניין של זמן ונסיבות בלבד. בעת הזו, האתגר הגדול של מדיניות הביטחון הישראלית הוא איפוק והכלה, בצד תגובה מידתית ונקודתית לניסיונות הסלמה. קביעת כללי ההתנהלות עם הסביבה היא מלאכה יומיומית, עיקשת ושקולה, מנותקת מהתלהמות, או שיקולי אגו ותדמית. מדיניות הצהרתית מאיימת ומתגרה יכולה להפוך מיידית את השקט (היחסי) לרעש מלחמתי, ואולי אפילו להתרחשות רב־זירתית.
הדיון הציבורי הנוקב נוכח הדברים האלו אינו קשור לזכותו של נתניהו להרחיב את הקואליציה או להחליף שר במהלך הקדנציה. הוא גם אינו על אם השר החדש יהפוך את הליכותיו ויוכח כמאופק. הבעייתיות הקשה היא נוכח החיבור של כל הפרמטרים גם יחד והעיתוי הביטחוני המורכב והרגיש. התמיהה היא על החלפת שר ביטחון מוצלח שבמשמרתו עם ישראל ישן בשקט, באדם ללא ניסיון שהצהרותיו מיתרגמות לאיום ביטחוני. ובוודאי כשברקע נמצא מילוי חובתו של יעלון להגן על זכות וחובת הביטוי של קציני צה"ל מול הממשלה. כל אלה הם יותר מדי. כל אלה מייצרים תחושה שראש הממשלה חי בתחושה תמידית של "אני ואפסי עוד". של העדפת נוחותו האישית על פני כל דבר אחר. יש משהו בבוטות, בהתעלמות, בהתנשאות, שמביא אותנו למסקנה שכבר אין דין ואין דיין, אין גבולות והכול מותר. האם אנו חוצים את הקו שמשטרים דיקטטוריים כבר לא מבחינים בו?
.
צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
