fbpx

מבחן הפשרה מבית ליצמן // מאת מנחם גשייד

0

המגזר החרדי הומה שדכנים, מפורסמים יותר ומפורסמים פחות. שר הבריאות יעקב ליצמן (גילוי נאות: הח"מ שימש בעבר כיועץ בכיר לשר), או "שר השלום" כפי שכינו אותו בשבוע האחרון במגזר, אינו אחד מהם. הוא פוליטיקאי ממולח ונבון, אבל מלאכת השידוכים ממנו והלאה. עובדה זו לא מנעה ממנו לשדך לראשונה, ודווקא בין פוליטיקאים. זה לא היה פשוט. המחותן הראשי המיועד – ראש הממשלה – זרק אותו בתחילה מכל המדרגות כאילו הוצע לו חתן חיגר, חירש ואילם. רק משראה שאין לו ברירה, העירו באישון ליל והכתיב לו את נוסח הפשרה, שנפתלי בנט הסכים לה מלכתחילה.

ליצמן, שנישא זה זמן על גלי אהדה מרשימים ומככב בצמרת סקרי שביעות הרצון מהשרים, הבקיע והציל את נתניהו מעצמו; ואת בנט מאפשרות של גירוש משפיל מהממשלה. עד כה, מי שהיו מוציאים ומביאים במקרים כאלו היו שרי ליכוד המקורבים לנתניהו. כבר אין בדיוק הרבה כאלו, כידוע. הפעם דווקא ליצמן הצליח, וזה לא ממש מפתיע.

לצד התועלת הנקודתית, התברר פעם נוספת שעבור ראש ממשלה – לא רק נתניהו – שותפות קואליציונית עם סיעות חרדיות זו שותפות נוחה, נעימה, נאמנה; ראשית בעצם עיקרה, שחבריה אינם רוצים להחליפו בכיסא הרם. הם מעניקים שקט בזירה המדינית והביטחונית, אינם מתערבים בניהול המדינה, מתעסקים ועוסקים במשרדים שעליהם הופקדו ולא יורים גבוה או לצדדים. הם רואים שליחות חשובה בעיסוק בנושאים החברתיים ולא רצים להביע את דעתם בנושאים הרגישים האחרים. לנתניהו קשה לפתח יחסי אמון בשרים. הפרנויה ממי שאולי ירצו לרשת את כיסאו היא בבסיס "התקציב" הפוליטי שלו. כשיהודי הדור פנים ושיבה כמו ליצמן מבקש לגשר בינו לבין בנט, הוא יודע שאין לו כל עניין פוליטי בבנט. כך שדבריו נופלים על אוזניים קשובות.

האבסורד הוא שהשלטון – כמעט כל שלטון – רואה בסיעות החרדיות מעין סרח עודף. שותפות של אין ברירה. של כאלו שטובים בעיקר בשביל סגירת גוש שיחסום את המתחרים. התסיסה נגד הסיעות החרדיות ומה שהן מייצגות אינה פוסקת אף פעם באמת. הן תמיד בפינה. בעמדת התגוננות. כל צעד שלהן נבחן בשבע עיניים. כל מהלך של שר וח"כ חרדי נבחן תחילה בשאלה "מה המגזר שלו מרוויח מכך?". הם גם תמיד מועמדים להדחה. במהלך שני העשורים האחרונים הסיעות החרדיות לא יזמו שום חוק חרדי חדש. הן לא ביקשו שום דבר למעט שמירת הסטטוס קוו. מי שדוחק אותן לפינה הם טרנדים אופנתיים של שנאת חרדים, חלק מרכזי באג'נדה של כמה מהמפלגות בישראל.

אולם למול ליבוי היצרים במרחב הציבורי, השותפות עם החרדים בממשלה מתבררת שוב ושוב כמשתלמת ביותר. אפשר להסתובב אליהם עם הגב, מבלי לחשוש לקבל דקירה פוליטית. הם מאפשרים לראש הממשלה לנהל את המדינה כרצונו, ואינם חושבים כמו שרים אחרים שהם יודעים טוב ממנו. הם לא מאתגרים אותו ולא מאתרגים אותו. ליצמן הוא דוגמה מובהקת לכך. הוא לא סחבק, לא מחבק, אינו עונד עניבה ולא מסדר את זקנו, כמעט ואינו מוותר על המגבעת, לא יושב במסעדות ולא מקהיל כינוסים; ובכל זאת נחשב לשר הפופולרי בישראל. אילו היה שר מהליכוד, היה מועמד מיידית להדחה. נתניהו אינו מחבב שרים עם אהדה ציבורית גבוה. לגבי ליצמן הוא רגוע. לכן, לא רק שהוא אינו חורש מזימות כיצד לגמדו, אלא מוכן לאפשר לו להיות השדכן – כנגד מי שאינו מסתיר את רצונו לרשת אותו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook