"סוסים חכמים יותר מבני אדם: עוד לא היה סוס שהימר על האדם הלא נכון" (מארק טוויין)
קל לזהות ש'בוג'ק הורסמן' היא סדרה על הוליווד ותעשיית הסלבריטי. היא מגחיכה את הוליווד וצוחקת על חשבונה. העובדה שמדובר בסדרת אנימציה מאפשרת ליוצר רפאל בוב־ווקסברג ולכותביה ללכת רחוק יותר בעקיצותיהם ובביקורת שלהם.
בהתאם לתובנה המתבקשת הזו, בוג'ק, כוכב הסדרה, הוא סטריאוטיפ קלישאתי, אך משעשע, של סלב. הוא מרוכז בעצמו יותר משחקני כדורגל שמדברים על עצמם בגוף שלישי. הוא מגדיר מחדש את האגוצנטריות. הוא חי בניתוק מוחלט מההוויה של האדם הממוצע, והמציאות מתווכת לו באמצעות פונקציונרים. הוא נעדר כל חוש טקט או רגישות לזולת. חייו הם מרווחים הכרחיים, קצרים ככל שניתן, בין עינוגים הדוניסטיים – שתייה, סקס, צפייה בשידורים חוזרים של עצמו בטלוויזיה – ונקיים מכל אינטלקט או עומק. הוא בטלן, דיכאוני, ובגדול – בלתי נסבל.
בעונה הראשונה הוא סלב לשעבר, מה שהופך אותו לפתטי במיוחד. כיוון שהוא דמות מצוירת, קל היה לכותבים ליצור רפרנסים שונים לדמויות שאנו מכירים. בוג'ק הוא מיקס של "לשעברים" כמו טוני דנזה ('מי הבוס?'), ביל קוסבי, מאט לה בלנק, אוזי אוסבורן, אקסל רוז ובמיוחד – מקולי קאלקין. ערבבו את כולם במיקסר, הלבישו את התוצאה בחלוק יו הפנר – והרי לכם בוג'ק הורסמן. הסדרה, אגב, מתעללת בלשעברים באופן מיוחד: שני חברים אחרים של בוג'ק מהסדרה שהביאה לפרסומו, 'הורסינ' אראונד', הופכים לאשפה אנושית נלעגת. גובר הופך להיות בעלים של מועדון חשפניות מפוקפק, וסברינה, הילדה החמודה בסדרה, הופכת למיילי סיירוס מצוירת.
העונות השנייה והשלישית מוסיפות רבדים לדמותו של בוג'ק. הספר שהוא מפרסם הופך אותו שוב לסלב רלוונטי ואנחנו לומדים מכך שלושה דברים: ראשית, שהאגוצנטריות שלו (ושל הוליווד כמשל) היא מחלה חשוכת מרפא. שנית, שהדבר היחיד שמעניין את בוג'ק הוא ההצלחה עצמה. עובדה: הוא מפטר את סופרת הצללים שלו, דיאן, כי הוא חושב שהספר שהיא כותבת עליו יעשה לו נזק, אבל כשהספר מצליח הוא לפתע נהדר. הוא גם חושב שהסרט שהוא מככב בו גרוע, אבל כל זה נשכח ברגע שהסרט מצליח. ושלישית, ואולי הכי חשוב, אנחנו מגלים שהדיכאון שלו לא נובע מכך שעתידו מאחוריו. גם כשהוא הופך להיות סלב רלוונטי – משאת תשוקתו – הוא נשאר עם חור בבטן. כדי להסביר את החור הזה אנחנו צופים בפלאשבקים מילדותו ומהוריו המתעללים. הריק הפנימי הזה והחיבור לילדות קשה מרפררים לדמות בדיונית טלוויזיונית אחרת: דון דרייפר.
–
כל זה טוב ויפה, ואף די מרשים לסדרת אנימציה בנטפליקס. אבל עד כה התעלמנו מהמאפיין המשמעותי והחשוב ביותר של 'בוג'ק הורסמן': העובדה שמדובר בסדרה אנתרופומורפית, שבה חלק גדול מהדמויות הן חיות מואנשות, ובראשן כמובן בוג'ק הסוס. השימוש בחיות מאפשר ליוצר, לכותבים ולאנימטורים חופש קומי כמעט מוחלט. זה מאפשר להם, למשל, לשים בפיה של דמות פנדה שעומדת להירצח את המשפט "אבל אני בסכנת הכחדה", או לעשות פרק שלם כמעט ללא דיאלוג (או תסריט!) כיוון שזהו פסטיבל סרטים המתקיים במעמקי הים, ודגים הרי לא מדברים.
אבל מעבר לכך, השימוש בחיות מאפשר לאפיין את הדמויות ולומר עליהן משהו. העובדה, לדוגמה, שפרינסס קרוליין היא חתולה, מהותית להבנת הדמות שלה – סוכנת ומנהלת אישית של סלבס, וורקוהולית חסרת מעצורים, רווקה מזדקנת ונטולת חיים. הזרות, האדישות והסנוביות שמרגישים אנשים רבים כשהם פוגשים חתולים, מתיישבות נהדר עם הדמות שלה. הדוגמה הטובה ביותר היא מיסטר פינאטבאטר. מר חמאת בוטנים תמיד שמח, קל לתמרון, טיפש קל דעת, אבל מצליח בזכות העובדה שכולם אוהבים אותו – האין זו ההגדרה הקולעת ביותר לכלב האולטימטיבי?
לחיה יש תפקיד מגדיר כמעט בכל דמות של חיה מואנשת בסדרה, ודאי בכל הדמויות המרכזיות – למעט אחת: בוג'ק הורסמן. בוג'ק הוא סוס, אבל אין שום דבר סוסי באישיותו או בהתנהגותו. הוא לא אוכל קש, הוא לא אצילי במיוחד, הוא לא מהיר או חזק באופן יוצא דופן והוא לא צוהל בשום מובן. העניין הזה בולט אף יותר לנוכח העובדה שהטיפול בדמות סוס אחרת בסדרה שונה לגמרי. סקרטריאט, הדמות שמגלם בוג'ק בסרט שבו הוא מככב, היה סוס מרוצים שהתאבד. סוסיותו היא מקור תהילתו. במילים אחרות, עם כל הררי המילים שנכתבו כאן על בוג'ק, שאלה אחת נשארת פתוחה: למה לעזאזל בוג'ק הוא סוס? למה הוא לא חמור? שור? תיש? עכביש? כלב ים? למה הוא לא בן אדם?
השאלה הזו, מן הסתם, העסיקה כל מיני אנשים בעולם. חיפוש קצר בגוגל מעלה כמה הסברים אפשריים. הראשון הוא שזו דרכם של יוצרי הסדרה לחמוק מהמוקש הגזעני. בוג'ק הוא למעשה פריבילגי: גבר לבן, מצליח, בגיל העמידה. כדי להימנע מטענות על גזענות, הוחלט שהוא יהיה סוס. הטיעון הזה חלש מכמה סיבות: ראשית, אין לו שום ביסוס. כמוהו כקונספירציה: הוא קיים רק כי מישהו העלה את האפשרות שהוא קיים. שנית, מה הייתה הבעיה אם בוג'ק היה אדם לבן? הוא הרי לא מועלה על נס, אלא מושא השחיטה המרכזי. שלישית, קריאה להחרים את הסדרה בדיוק בגלל טיעון זה – שהיא גזענית ("כל הדמויות החיוביות בהירות וכל השליליות כהות") – עלתה ברשת וזכתה לתמיכה המטלטלת של 24 אנשים. ורביעית – גם אם נקבל אותו, הטיעון אולי מסביר למה בוג'ק אינו בן אדם, אבל לא נותן שום מענה לתהייה למה הוא סוס ולא גמל שלמה.
הטיעון השני המעניין הוא זה ההפוך – שבוג'ק הוא למעשה שחור. סוסים היו עבדים לאדם ואז שוחררו, ממש כמו השחורים לאדם הלבן. עובדה, סקרטריאט הוא סוס מרוצים, ממש כמו ששחורים מככבים באולימפיאדה על מסלול הרקורטן המשובח שבאיצטדיון האתלטיקה. זה טיעון עם מעט יותר בשר, אבל יש לו עדיין חולשה אחת מרכזית: אם זה המצב, למה לא להוסיף משהו סוסי לדמותו של בוג'ק?
אפשר למנות פה עוד היפותזות רבות, מופרכות יותר או פחות, כמו למשל "סוסים היו פעם מועילים, אבל מאז המצאת המכונית הם חסרי תועלת – כמו בוג'ק!". אבל אני רוצה להציע הסבר אחר: ליסה האנוולט, האנימטורית הראשית של הסדרה, אוהבת זה שנים לצייר דמויות של חיות מואנשות. זה הקטע שלה. במיוחד היא אוהבת, עוד מילדותה, לצייר סוסים. הייתכן שבמקום למצוא הסבר מטאפורי רב־משמעי, הנושא הרבה יותר פשוט? בוג'ק הוא סוס כי ככה היא אוהבת. כי ככה בא לה. כי היא כל כך הרבה פעמים ציירה סוסים עד שזו החיה שדרכה מסוגלת האנוולט להציג את מנעד הרגשות והדקויות המפורט והמדויק ביותר. היא כל כך טובה בסוסים, שרק סוס – אפילו יותר מדמות אדם – יכול היה להציג את אנושיותו הקומית של בוג'ק. הייתכן שבוג'ק הוא סוס לא בגלל גזע, או מין, או תכונה סוסית, אלא כי סוס הוא יכולת הביטוי האמנותית הטובה ביותר של מי שעומדת מאחוריו והוא האמצעי שיביא אותה הכי קרוב להצלחה, או במילים אחרות: כי לא מחליפים סוס מנצח?
–
- על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל' // מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
