fbpx

למה לעזאזל אין לי כסף // פרויקט מאת יונתן שם־אור

0

 

כאן זה לא קורה. בקונגרס של האמריקאים הם קמים ומוחאים כפיים, בפרלמנט של האנגלים הם רוקעים ברגליים וצועקים "שמע, שמע". אצלנו, בכנסת, אסור. כאן לא מריעים. זו המסורת. זה התקנון. אולי עצם הקמת הפרלמנט העברי הראשון אחרי אלפיים שנות, הכתיבה רצינות היסטורית. לא מוחאים כפיים. לא במליאה, לא בוועדות. כאן משרתים את הציבור, כאן זה לא תיאטרון.

הנוהג הזה נשמר כמו סרוויס לאורחים. רק אירוע חגיגי במיוחד מוציא אותו מהכוננית. כאשר סאדאת הגיע מהירח ונחת על בימת הנואמים של כנסת ישראל, הכרת התודה של נבחרי האומה הקימה אותם על הרגליים. האולם התפוצץ ממחיאות כפיים. לעתים נדירות זה קורה באופן ספונטני, כמו עכשיו, בוועדת הכספים. הידיים התרוממו, החוק עבר, וכולם, מימין ומשמאל, קואליציה ואופוזיציה, נעמדו ומחאו כף. זה לא התרחש אחרי שהעבירו חוק חינוך חינם עד סיום התואר השלישי, או מתן סל בריאות אמיתי, מוחלט, כולל ההחלטה המהפכנית שקובעת כי גם השיניים הן חלק מגוף האדם.  מה שהביא הפעם את חברי הכנסת לאקסטזה שהשכיחה מהם את התקנון והנוהג, הייתה עליצות לא נשלטת. דפקנו את רקפת. מעכשיו, השכר שלה, ושל כל מנהלי הבנקים, כבר לא יהיה 8 מיליון בשנה. מעכשיו זה הוגבל. פחות או יותר הוגבל. 2.5 מיליון שקל. שתתפוצץ.

אפשר להבין אותם. הם אולי מצויים בצמרת מעמד הביניים, אבל מרוויחים, בסך הכול, איזה 40 אלף שקל לחודש ברוטו. נכון, יש להם עוד הטבות, לשכות, עוזרים, חוצלארץ, כיבודים, לרבים מהם יש גם פנסיות מעבודות קודמות, כמו שירות צבאי, ניהול חברות ענק, או סתם חסכונות ממשרד עורכי הדין שעזבו. אבל איפה זה ואיפה הבוננזה של רוסק־עמינח. מה, היא עובדת קשה יותר משלי יחימוביץ'?

הציבור, כמו הח"כים, הריע. יופי, צעקו העיתונאים יחד עם הטוקבקיסטים, שיאכלו קש. פה ושם מישהו ניסה להזכיר שבמשק יש עוד הרבה חברות ענק ציבוריות, וגם שם המנהלים מרוויחים הרבה מיליונים, למה לעצור דווקא בבנקים. אלה היו מעטים. העם לא מתעניין בא.ז. אחזקות, ולא מכיר את דוד איך קוראים לו מהקומה ה־42 של חברת המשהו. העם נפגש עם הבנקים, עם המינוס, עם הטלפון מהמנהלת, עם אלוהי הכספומט שאתה תמיד עומד מולו ביראה וחשש, מי יודע מתי חרון האף שלו ישרוף אותך עם ההודעה הזאת שיתרתך לא מאפשרת.

אף אחד לא יכול לעשות משהו לבנקים. אפילו לא חברי ועדת הכספים. ודווקא בגלל זה, בגלל שאיש לא יכול לגעת בהם, לא כאן ולא בכל מקום אחר, נפרעים קצת מהשכירים הבכירים שלהם. יש המון מטבעות לשון שרק המשמעות שלהם נותרה, אבל איש כמעט אינו זוכר את המצב שהוליד את הדימוי. צהלת המחוקקים הייתה ההמחשה הטובה ביותר לפתגמון כזה. שמחת עניים.

—–

מרוב תיאוריות לא רואים את הכסף

כאשר פיליפ הרביעי, מלך צרפת, הבין שאין לו שום יכולת להחזיר את הכסף שלווה מהאבירים הטמפלרים, הוא החליט להרוג אותם. המסדר הסודי והעשיר נמוג יחד עם החוב. זה רעיון מפתה, כבר עשו סרטים שפנטזו מה קורה כשהאקרים מוחקים לכולם את כל החובות בכל הבנקים, אבל אנחנו לא חיים בסרט. זאת אומרת, חלק קטן מאיתנו אולי כן, אבל הרוב הגדול חי אחרת. על האדמה. ביידיש אפשר אפילו לצחוק מזה. החלוץ שולח מברק לבית שעזב. אני בארץ. טוב בארץ. שם, בוורשה, מתרגמים את זה לקרובים הסקרנים, ליידיש. איך בין אין דרערד. גוט אין דרערד. אני באדמה, טוב באדמה. עמוק בקבר.

אנחנו חייבים 2 טריליון שקל. כמעט טריליון זה החוב של המדינה, וטריליון ושליש זה האזרחים. החוב של האזרחים מתחלק ל־800 מיליארד של המגזר העסקי, ועוד חצי טריליון – אתה ואני. הכסף הזה, מגלה בנק ישראל, גם כן מתחלק. הרוב, 322 מיליארד – חובות משכנתה. השאר זה סתם. הלוואות, אוברדראפט, כרטיסי אשראי. טריליון זאת מילה. אלף מיליארדים. מיליון מיליונים. מי יכול לתפוס. אם ניקח שטרות של 200 שקל ונעשה מהם מגדל, הוא יגיע לגובה של 500 קילומטר. כמו ממטולה לאילת. אם תרצו, מעמידים את ישראל על הראש ונוגעים בלוויינים, גבוה־גבוה מעל המטוסים שמסתובבים מעלינו בגובה של עשרה קילומטרים. טריליון שקל, בשטרות של 200, שוקלים, פחות או יותר, 5,000 טון. כמו אלף פילים. מי מוכן לעצבן צבא של פילים.

גם החוב של המדינה הוא החוב שלך. אתה משלם אותו במסים. אם נדמה לך ש"תשלומי ריבית" זה סתם סעיף מטושטש בתקציב המדינה, מה לך ולזה, תשאל את היוונים. גם החוב של המגזר העסקי הוא עליך. מאיפה, לדעתך, מחזירים אותו. חוב של 2 טריליון רוכב על הכתפיים שלנו, ומעצב את כל הכלכלה. אבל גם 2 טריליון הם רק עוד מילים. זה הרבה? זה מעט? פילים ומגדלים לא יעזרו כאן. צריך השוואה. בואו נראה. בואו נעמיד שלושה מגדלים אחרים, ונבדוק את קו הרקיע. היצוא של ישראל, עם כל ההיי־טק, הטילים והמחצבים מים המלח, זה רק 120 מיליארד. בשקלים. אפילו לא מגדל. סתם בית, נגיד, של שש קומות. התקציב שלנו הוא 347 מיליארד. 19 קומות. התמ"ג, התוצר המקומי הגולמי, שזה הערך של כל המוצרים והשירותים שאנחנו עושים בשנה, 1.15 טריליון. זה כבר מגדל. 50 קומות, כמו העגול של עזריאלי. והחוב הוא גורד שחקים של מאה קומות. אין כזה בישראל.

למה? למה אין לך כסף? יש כאלה, כמו, למשל, פרופ' דן בן־דוד ממכון 'שורש', שבטוח כי זה קורה בגלל הפריון הנמוך שלנו. אנחנו מייצרים רק 37 דולר בשעת עבודה, במדינות העשירות זה יותר מ־50. אחרים דווקא מתפעמים מעגורן הצמיחה שמגביה את מגדל התמ"ג בקצב מהיר, הנה, אנחנו כבר בקומה ה־50, והמגדל כל הזמן ממשיך לטפס. נכון. אבל צריך להביט עליו בלילה, ולראות מי גר שם. איפה האור דולק. כמה קומות בצמרת, עם נוף ואוויר, מאוכלסות. רוב המגדל חשוך. רק בקומות הנמוכות ובמרתף מצטופפים המון דיירים. מעולם, זאת אומרת, מאז סוף מלחמת העולם השנייה, לא נהנו מעטים כל כך מהון גדול כל כך, על חשבון המון עצום כל כך.

כולם צודקים. בן־דוד צודק, צועקי הפערים צודקים. תומא פיקטי, ילד הפלא החדש שקובע כי הצרה היא גידול עצום בהון מול הייצור, צודק. כל שנה מישהו מקבל נובל בכלכלה, כל שנה יש צודק חדש, שאומר בערך, על יד, או ההפך מהזוכה של השנה הקודמת. למרות המילים המסובכות שנועדו להסתיר חוסר אונים, בדיוק כמו המונחים הלטיניים של המחלות שהרופאים לא יודעים לרפא, כלכלה היא עניין די פשוט, שלא השתנה מאז ומעולם. זה כל כך קל, זה כל כך פשוט, שאפילו לא צריך לדעת את השפה. או להכיר את התרבות. מסחר התנהל בין מגלי ארצות וילידים בתנועות ידיים, במפגש הראשון שלהם. תן לי את הזהב, את המלח, את התבלין, וקבל ממני סוס, חרוזים, מראה.

ולמרות שזה כל כך טבעי, דווקא בגלל זה איש לא מבין אותה באמת. בפיזיקה אין אלף תיאוריות. אין אפילו שתיים. כאשר איינשטיין פרסם את תורת היחסות הפרטית שלו, חבר שלו הודיע לו שיצאה חוברת עם מאה מאמרים של מאה מדענים שסותרים אותו. איינשטיין צחק. בשביל לסתור אותי מספיק מאמר אחד. הוא צדק, כמובן. רק בתחומים שבהם הידע אינו יציב, כמו כלכלה, אפשר לייצר אלף תיאוריות. זה רק אומר שכולן שגויות. בניסוח סלחני יותר, במקרה הטוב הן חלקיות מאוד.

הכסף, כמו השפה, נמצא איתנו מראשית האנושות. הם מוטמעים במבנה הגנטי שלנו. השפה מאפשרת לנו להעביר מידע גם באופן אופקי, בין אדם אחד לשני, וגם באופן אנכי, דרך הדורות. התוצאה היא חלוקת ידע. כל אחד מאיתנו רשאי לא לדעת כל מה שהוא צריך כדי להתקיים. אני לא חייב לדעת איך לגדל עגבנייה. זה הקטע שלך, אבל כדי לאכול אותה, אני צריך לך לספק משהו שאני יודע לעשות. לפעולת ההחלפה הזאת קוראים כסף. כדי שאחליף משהו שיש לי בדבר אחר שאני רוצה, אני צריך שיהיה לי עודף מאותו משהו. עגבניות שגידלתי. חלב מהפרה שלי. תמורה עבור זיעת העבודה או הכישרון שלי. אם יש לי רק מעט מזה, ההחלפות שלי מספיקות לקיום. אם יש לי הרבה עודפים, אני מתחיל להתעשר. אבל אם מה שאני עושה, מייצר, או מזיע בשבילו לא מספיק לי אפילו לקיום, אני אפשוט יד, אגנוב, או, מה שהכי סביר, אעשה מה שכולם עושים. אני פשוט אלך לבנק ואבקש הלוואה.

—–

כשהכלכלה הפכה לקלקלה

ישראל היא חלק מהמערב. מה שקורה שם, מהדהד כאן. ישראל איננה אמריקה, אבל היא המדינה הכי מעתיקנית שלה. זה נעשה בסרבול, במגושמות ובהשמטה של מה שמפריע לאופי המקומי. השוק הישראלי הוא כלום ורבע, הבורסה שלנו היא בדיחה, ובכל זאת, לקחנו מהאמריקאים את השפה שבה עושים כאן את הכלכלה.

אמריקה היא הקטר של העולם. היא נמצאת בתפקיד הזה עוד מלפני מלחמת העולם השנייה, שקיבעה את המעמד שלה בתור מעצמת העל הגדולה. כשהבורסה בניו יורק התמוטטה ב־1929, הסופה השתוללה על פני כל כדור הארץ. כשאמריקה התעוררה מהמלחמה, כל העולם הזדקף יחד איתה. למעשה, מאז שהתחילו המהפכות הגדולות במאה ה־18, מאז שהבורגנות התרוממה, לא קרה כדבר הזה. 16 מיליון חיילים חזרו הביתה. 2.5 מיליון מהם הלכו לאוניברסיטה, על חשבון משלם המסים. עוד 6 מיליון קיבלו הכשרה מקצועית. השאר קיבלו מענקים והלוואות זולות להקמת עסקים, לקניית דירות, למה שהתחשק להם. זה היה הפיצוץ הגדול. המעמד הבינוני התרחב עד לעשירון השמיני או התשיעי. אייזנהאואר, שנבחר ב־1952, בנה – גם זה בכסף ציבורי – את האוטוסטרדות שחיברו את אמריקה, ואפשרו את בניית פרברי הנועם ליד הערים. אלה עם המדשאות, שתי המכוניות בחניה, צהרי הברביקיו של הגברים עם שישיות הבירה, הנשים בשמלות הקפלים הרחבות, והנערים שגילו את הג'ינס והרוקנרול, והתעצבנו מהשיממון של חיי הנוחות האלה. המפעלים האמריקאיים, שניצחו את מלחמת העולם בעזרת 300 אלף המטוסים שייצרו, עשרות אלפי הטנקים, אלפי המשחתות ואינספור של מוצרים צבאיים, המירו את קווי הייצור לשוק האזרחי. הכול היה בשפע, ובזול.

זו הייתה התקופה הטובה ביותר של המין האנושי. היא נמשכה 30 שנה. המעמד הבינוני היה בגודל שלא נראה מעולם לפני כן. לכולם כמעט היו עודפי ייצור של מה שעשו, גם אם אמצעי הייצור שלהם היה רק עבודה. הנוסחה המקובלת של האמריקאי הייתה לחלק את ההכנסה האישית לשלוש. שליש לדיור, שליש לקיום, שליש לחיסכון. חיסכון זה אותו עודף של ייצור. העודף הזה הוא החופש. חופש לפתוח עסק משלך, חופש לא לעבוד במשך תקופה לא קצרה ולחפש משהו טוב יותר. המעסיקים, שידעו את זה, ניסו להשאיר אצלם את העובדים. המשכורות עלו כל הזמן.

עד שהרסו את זה.

***************

30 שנה, וזה נגמר. מה שהתחיל עם רייגן הרפובליקני, שהוריד את תקרת המס מ־90% ל־40%, הקטין את הוצאות הממשל והכניס את אמריקה למיתון, המשיך עם קלינטון הדמוקרט. ביל "זאת הכלכלה, טמבל" פתח את הפקק, ושחרר מתוך בקבוק החוקים את שד הבנקים שהתנפל על אמריקה. אשראי, אשראי, אשראי. מכל הסוגים, בכל התרגילים האפשריים. הריקוד התחיל. המוזיקה הייתה צלילי פעמון תחילת יום המסחר בוול סטריט, האורות המרצדים היו האדום־ירוק של המסכים.

כאשר השוק הפיננסי יכול לדחוף כמה אשראי שהוא רוצה, זה כמו סוחר סמים שמקבל גם רישיון וגם בלעדיות. האשראי, קודם כל, הולך לשוק המסחרי. כאשר השוק הזה קם בבוקר ונעמד מול המראה, מצב הרוח שלו נקבע לפי הצבע. הוא רוצה להיות ירוק. הוא חייב. זה מה שקובע את הגורל של חברה. צבע ירוק אומר שהיא גדלה. יופי. התאווה לגידול מתמיד היא הסם שמשעבד את הכלכלה. כמו כל נרקומן, ההכחשה היא חלק בלתי נפרד מהפעולה. אומרים "צמיחה". האסוציאציה משדרת בריאות. גידול מזכיר את המחלה ההיא. בלי סם הגידול, חברות מתות. גידולים של חברות, בדיוק כמו בקליניקה, רואים על המסך. בצילום הרנטגן הוא יוצא לבן או אפור. בכלכלה, הצבע של הגידול הוא ירוק.

צמיחה מגיעה ממכירות. אבל השוק רווי. יש גבול לכמות של מוצרים שאפשר לדחוף. למרות הפרסום שאוכל את המוח ומכריח אותך ליישר קו עם כולם ולהתקדם אל המוצר הבא, למרות תפוגת החיים שמוטמעת בכל מוצר, תראה מה קורה לנייד שלך אחרי שנתיים. זה לא מספיק. עוד. מוכרחים לגדול. מעבירים את הייצור לארצות העולם השלישי, משלמים שם מעט מאוד על העבודה. בבית, הרבה אנשים שפוטרו נשארים בלי משכורת. הם מחפשים עבודה אחרת. כל עבודה. בכל שכר. עכשיו גם בבית משלמים פחות. לכולם. תגידו תודה שבכלל יש לכם משהו. יופי. פחות הוצאות, יותר רווח נשאר בקופה. צבע ירוק. הלאה. צריך לגדול עוד. אם לא זזים, אם לא גדלים כל הזמן, מתים. עוד מנה. מנת המנות. מנת הגידול המלכותית. קונים עוד חברה. זהו. הצבע הירוק חוזר. כדי לקנות את החברה הנוספת לוקחים הלוואה מבנק. גם הענקים. גם תשובה. בעיקר הם. הנה, חברת נובל אנרג'י אומרת שתתקשה לגייס הלוואות מהבנקים אם לא ימצאו לה תחליף ליציבות שלקח לה הבג"ץ. גם היא גדלה על אשראי. כולם.

ככה, בגלל שיש המון אשראי שהולך לחברות הגדולות כדי שירכשו בו חברות קטנות יותר, יש עכשיו פחות חברות משהיו בעבר. למה זה הולך אל הגדולות? כי בנקים צריכים ערובה להלוואות. ככל שאתה גדול יותר, הערובה נראית טובה יותר. וחוץ מזה, לבנק יותר נעים, קל וזול לתת הלוואה אחת של מיליארד מאשר אלף של מיליון, או עשרת אלפים הלוואות של מאה אלף. אז יש פחות חברות של מכוניות, של משקאות, של מטוסים, של תעופה, של מזון, של תרופות. אפילו העולם החדש שהתגלה, עם המחשבים, האינטרנט והסלולר, לא שינה את חוק הענקים. עשר־עשרים חברות של חומרה, תוכנה ותוכן מחזיקות את כל השוק. כל השאר מתפללות שיקנו אותן.

והנה החשבונית של העולם כולו: השווי של כל המניות של כל החברות הציבוריות, אלה שבבורסות, הוא 70 טריליון דולר. החוב של כל העולם הוא 200 טריליון. פי שלושה. כדי להיות מדויקים צריך להכניס אל השווי גם את העסקים הקטנים, הבינוניים ואלה שלא בבורסות. עוד 50 טריליון. עדיין, החוב עולה בהרבה על שווי הנכסים.

הר החובות מכסה את כל מה שאנחנו עושים. מכסה וקובר. הקברן הוא הגוף שאתה חייב לו. הבנקים. אם המניות הן הסטרואידים של המשק, הבנקים הם יצרני הזריקה הזאת. תעשיית האשראי היא התעשייה הגדולה בעולם. היא שווה יותר מכל מה שבני האדם יוצרים ועושים על כדור הארץ. מי יכול לגעת בה. לא הממשלות, לא העסקים, לא הצרכנים. הם בעלי הבית של העולם.

—–

השעבוד על פי יוסף

סדר פסח. כוס לאליהו. ארבע קושיות. ארבע כוסות, שותים מהר, להתגבר על החוויה המשפחתית. אף אחד לא מעלה בדעתו לשאול את השאלה האמיתית. תגיד, זה לא הגיע להם, לבני ישראל, להיות עבדים? התשובה העצובה היא כן, הגיע. צאצאי יוסף שילמו על מעשה מייסד השושלת, ממציא הקפיטליזם הרצחני.

יוסף שִעבד את כל מצרים. מעם של חקלאים עצמאיים, הוא הפך אותם לווסלים, צמיתים, שיושבים ומעבדים את אדמות המלך, שפעם היו שלהם, והתוצרת שייכת לשליט. יוסף הימר על שוק הסחורות, החיטה, ולקח את כל הקופה. בשנות השפע קנה בזול, אגר, והמתין. הגיעו שנות הבצורת. לאף אחד אין חיטה. רק ליוסף האוגר יש. המון. הוא התחיל למכור אותה. בשנת הרעב הראשונה שילמו עבורה המצרים בכסף שהיה להם. נגמר. הגיעה השנה השנייה. צריך לחיות. עכשיו, בלי כסף, הם שילמו בכל בהמות המשק. הרעב נמשך. צריך לאכול. כל מה שנותר להם היה האדמה. זה היה אמצעי הייצור, אבל מה אפשר לעשות. מכרו. ואז, אחרי שבע שנים איומות, נגמרה הבצורת. אפשר שוב לזרוע. תן לנו זרעים, ביקשו המצרים מיוסף, שנוכל לגדל חיטה. אין בעיה, ענה המשנה למלך בקול של הבנקאי שלך, כמה שתרצו, רק שבתמורה אני דורש חמישית מכל מה שתגדלו על האדמה. זו האדמה שלי. חמישית מהיבול זה בדיוק עודף הייצור שמאפשר חופש. מארבע חמישיות רק נשארים בחיים. אוקיי, ענו המצרים, נהיה עבדים. מה אנחנו יכולים לעשות.

כך נוצרו במצרים ארבעה מעמדות. הארמון, עם פרעה ויוסף, הכוהנים, שהיו האצולה – השעבוד לא חל עליהם, באדמות שלהם לא נגעו – ושאר העם. עני, בלי רכוש, בלי אדמה. כל מה שהוא מגדל, אחרי הצרכים הבסיסיים, נלקח ממנו. עם כזה לעולם לא יוכל להשתחרר. להשיג קצת חופש. עודף הייצור הולך למלך. המעמד הרביעי היה החמולה של יוסף, שהתיישבה בגושן, קיבלה כמה חיטה שרק רצתה ולא שילמה עליה.

יוסף לא עשה את הבצורת, והבנקאים לא התכנסו לישיבות סודיות במלון במיאמי ותכננו איך לדפוק את העולם. הם פועלים על פי האינטרס שלהם, ומנצלים את המצב באופן טבעי. חוץ מזה, גם הם עסק. גם אותם מודדים על המסכים. גם להם יש מתחרים, בנקים אחרים. בארה"ב יש 8,000. לא סניפים. מאלה יש כמעט מאה אלף. גם הם צריכים להיות ירוקים. הם ידחפו כמה אשראי שרק יוכלו, בכל שיטה שימציאו. בכל דרך שמאפשרים להם. האשראי זורם לחברות הגדולות, שמשתמשות בו כדי לקנות חברות. המימון הזה, שלפעמים קוראים לו מינוף, מותיר פחות ופחות עסקים, מה שמסביר למה יותר ויותר כסף מצטבר אצל פחות ופחות ידיים.

כאשר יש אלף יצרני מזון, יש הרבה בעלי עסקים שמרוויחים לא רע. כאשר נותרים שניים, זה הם שלוקחים את כל הכסף. כלכלת העולם, שפעם, לפני 30 שנה, נראתה כמו שדה מלבלב, עם המון סוגי עצים ועושר צבעוני של פרחים, הפכה לשדה פטריות ענק. מעטים יושבים על כובעי הפטרייה העצומים. כל השאר חיים בתוך הגבעול הארוך והצר. פטרייה, כידוע, היא לא באמת צמח. היא טפיל מתוחכם. הבעיה העיקרית של היושבים על כובע הפטרייה היא הגבעול. אם לא יהיה גבעול, לא יהיה כובע. אם הגבעול יהיה עבה, הכובע יקטן. הם רוצים שעובי הגבעול לא יהיה יותר ממה שצריך כדי שהפטרייה לא תיפול. בלשון כלכלית, התוצאה הנכונה עבורם היא שוק עם אבטלה קטנה ושכר נמוך. יושבי כובע הפטרייה חיים למעלה רק אם אנשי הגבעול, העובדים, יוכלו לרכוש את מה שהם מייצרים. הבעיה היא שהאשראי העצום יצר את הבצורת. לעובדים, כמו למצרים של יוסף, נגמר הכסף.

בשביל זה אנחנו פה, קופצים הבנקים, בשבילך. בוא לגדול איתנו. אתה תגדיל את החוב, ואנחנו את הרווח. קח. ואתה לוקח. איזו ברירה יש לך. אתה לוקח הלוואה בשביל המכונית, בשביל החתונה של הבת, בשביל הטיול לתאילנד, בשביל הניתוח של אמא, כדי לגמור את החודש. נותנים לך מסגרת. לא במקרה זה מצלצל כמו סורג. המסגרת היא סורגי התא. הכלא הוא המשכנתה. זה מה שהבנק הכי אוהב. החובות שלנו על הדירות הם מרכיב הרווח הכי חשוב של הבנק. זה שני שליש מכל האשראי שהוא נותן למגזר הפרטי, ושליש מכל הטריליון שהוא נותן לכל המשק. משה כחלון, שר החיוך, שהחליט לבנות את כל הארץ ודוחף אותך לקנות דירה, עובד בשירות הבנקים.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

איור: ניר גולן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook