זו התרחשות שהיה אפשר להימנע ממנה. כמו מהרבה התרחשויות אחרות. האם התרחשויות יודעות שהן אינן רצויות? האם הקוטב הצפוני יודע שהמעלות הממוצעות בקוטב הדרומי נמוכות יותר? האם דובי הקוטב יודעים שיש בנמצא דובים אחרים, ביבשות אחרות, שחיים חיים אחרים לגמרי, בטמפרטורה שונה לחלוטין, והשקפתם על העולם אינה דומה לשום השקפה שדוב קוטב השקיף מעולם; שלא לדבר על ההתרחשויות. שלא לדבר על ההתרחשויות הבלתי רצויות שהן מנת חלקם של דובי קוטב, כמו גם של אנשים, כמו גם שלי.
הכלל הנוהג במפגש של אדם עם דוב בלב יער הוא להעמיד פני מת. פשוט להשתטח (באיטיות) פרקדן ולהעמיד פני פגר. דובים אינם צדים בני אדם, למרות שבמשך עשרות אלפים בשנים אנשים צדו דובים. זה עניין משונה – לדובים אין יצר נקמה.
אפשר היה לשער שזן שניצוד במשך כל כך הרבה שנים, על ידי אותו זן ספציפי, יבקש נקמה; אני לא מדבר על התארגנות דובית המונית כנגד המין האנושי. דובים נעים בקבוצות קטנות – חוליות, למעשה – הם אינם מאמינים בקונספט הלהקה, השבט או העדר. אבל אפשר היה לחשוב, שדוב, שעה שהוא פוגש בן אדם (ביער, נאמר; אחרי הכל, דובים אינם מסתובבים בערים), יבקש נקמה בשם אבות אבותיו הדובים, על כל מעשי הזוועה שעוללו בני האדם לבני מינו. אפס כי הדוב חיה שוחרת שלום מטבעה. היא מבקשת לשרוד, כמובן, אבל היא צדה רק לצורך מאכל (דגים הם המזון המועדף עליהם); וכאשר היא פוגשת אדם היא מזהה בחושיה את הסכנה – ולכן היא תוקפת אנשים בקרחות יער במינסוטה, אבל רק ממקום של דחף הישרדותי והגנה על טריטוריה.
כלומר, דוב יהרוג אדם בחפץ לב, אבל לא יאכל את בשרו. בשר האדם אינו טעים לדוב. דגים, כאמור, הם המעדן המועדף עליו. מה שמביא אותי למחשבה – שאם הדובים היו מתאגדים ומתאחדים לצבא דובי משלהם, והיו יוצאים, כמו דאעש (למשל), לאיזה מסע צלב דובי, לצורך הקמת ח'ליפות דובית בצפון אמריקה, היה האדם (הלבן) מקים תכף ומיד צבא נגד שתכליתו פתרון הבעיה הדובית וכו'. אבל הם לא מתאגדים ולא זוממים הקמת ח'ליפות דובית. הם פשוט ממתינים לעונת הרבייה של הדגה (באביב), וממתינים לדג תועה שיקפוץ מתוך מימי הנהר אל בין טלפיהם.
ועדיין: כשאדם פוגש דוב ביער, עליו להעמיד פני מת – מכיוון שהנחת היסוד היא שהדוב יראה בו איום (גם אם הוא טבעוני ומצביע לרשימה המאוחדת ומפגין בבילעין נגד הכיבוש ושלח הודעת פרידה עצובה לזהבה גלאון – דובים אינם מבדילים בין פעילי קו קלוקס קלאן לבין ריאקציונרים של טבעונות או לפעילים מסורים למען איכות הסביבה. ככה זה. הדוב אינו בעל חיים פוליטי) ויהרוג אותו באבחה אחת. אבחה אחת של יד דובית מייצרת מהלומה שעוצמתה שווה למשקל טון אחד. כאפה במשקל טון. קשה לשרוד מכה כזאת.
–
זה מזכיר לי שבילדותי ביקרתי עם הוריי ברומניה, בעיירת נופש הררית בשם פויאנה בראשוב, וסעדנו שם במסעדה שהתמחתה בציד של בעלי חיים מהיער הסמוך. כלומר: נאמר והיית מבקש לסעוד על שולחנך חזיר בר, או סטייק שכווי, או בשר דוב, היה עליך לצלצל למסעדה בהתראה מראש של מספר ימים ולבקש את בעל החיים שתרצה למצוא על צלחתך. ואז בעל המסעדה היה מפעיל צייד שעבד בשירותו וזה היה צד את הבשר המבוקש עבור הסועד העתידי.
מטבע הדברים, אכלנו שם שניצל. אבל זה לא העניין. העניין שזכור לי הוא שאפשר היה להזמין אומצת דוב בהתראה של שבוע. שבוע – זה הזמן שנדרש לצייד המקומי ולמסעדה לספק את בשר הדוב. וחשבתי לעצמי – הייתי אז בן עשר ודאגתי יותר לצייד מאשר לדוב – מי הם האנשים הללו שמבקשים לאכול בשר דוב, וגם – איזו מערכת יחסים מעוותת יצר האדם עם בעלי החיים סביבו; כזו שבה על ראשו של כל בעל חי יש תג מחיר ותג זמן. אבל, עליי להודות, דאגתי יותר לצייד וניסיתי לקושש מאבי מידע על עלילות צייד המסעדות ביערות, בחפשו אחר דובים.
אחזור להתחלה ואז לאמצע ואסיים בכך: עולם שבו דוב יעמיד פני מת בראותו אדם הוא עולם שבו הדב ייאכל בין כך ובין כך, כולל כל הטקס של פשיטת העור. אבל האדם, ברייה ערמומית שהוא, יינצל ממוות אם יעמיד פני מת. ונדמה שזו, על רגל אחת, כל מהות זמננו ופועלנו כבני אדם על כדור הארץ.
–
- ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן
- ביבי וישראל: משוואה ללא משתנה // מאת שי גולדן
- איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן
