fbpx

למה התרבות מקדשת את ההתאבדות // מאת גלעד פדבה

0

החיים הם ספוילר. סופם ידוע מראש. בשלב די מוקדם מבין האדם כי חייו בני חלוף, אך דווקא המרוץ נגד המוות הוא זה שלרוב נותן את הטעם לחיים. טעמו של המוות, לעומת זאת, מפחיד ומושך כאחד. התרבות הופכת את המוות לחלק בלתי נפרד מהחיים, החל בחגים ססגוניים שמטרתם סגידה לקדושים, עבור בתעשיות מוות המפרנסות משפחות וקהילות, וכלה בסרטי זומבים הוליוודיים. התרבות יודעת לרתום לתועלתה את תשוקותינו וחרדותינו, ולהפוך את המוות לפופולרי ורווחי, מבעית ומבדר בו בזמן.

מול הדחף לשרוד ולהישאר בחיים מתייחסת התרבות בסובלנות ואף באמפתיה כלפי האפשרות להתחבר אל המוות באופן יזום ועצמאי, כלומר להתאבד. לאורך ההיסטוריה הצליחה התרבות לשחרר את המתאבדים מכבלי אימת ההוקעה הדתית, והפכה את ההתאבדויות לחיוניות לקראת סופה המרגש והבלתי נמנע של העלילה, ללגיטימיות ולמקובלות מבחינה חברתית. אולי הייאוש נעשה יותר נוח כשמעשים אובדניים מוצגים בפנינו על המסך הגדול, ביצירות ספרותיות ובסדרות טלוויזיה, נושאים אותנו על אוכף הדמיון מעל ומעבר להבלי ומכאובי העולם הזה כל הדרך אל הנעלם.

"התאבדות היא דרכו של האדם לומר לאלוהים: אתה לא יכול לפטר אותי – אני מתפטר!"
[ביל מאהר]

אמנם הדתות השונות שוללות התאבדות, אולם מוות על קידוש השם זוכה להערכה בכולן. בתנ"ך, כאשר שמשון הגיבור מכריז "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם־פְּלִשְׁתִּים" וממוטט את עמודי המקדש, מתוארות תוצאות המעשה בשביעות רצון: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים, מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו". מקרים נוספים של 'קידוש השם' או 'מסירות נפש' ניתן למצוא בסיפורים על חנה ושבעת בניה, שסירבו להשתחוות לפסל בימי אנטיוכוס; ועל עשרת הרוגי מלכות, שבחרו להמשיך לעבוד את השם בימי השלטון הרומי. "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג – הרי זה מחלל את השם", מחדד ומדייק הרמב"ם.

הקוראן, בניגוד לטענות אסלאמופוביות נפוצות, אינו מעודד התאבדויות אלא אוסר אותן במפורש. יחד עם זאת, כוהני דת פנאטים לא מחשיבים את מותם של טרוריסטים מוסלמים כהתאבדויות, ומציידים את אותם שהידים במפתחות לשערי גן עדן ובשלל הבטחות למפגשי זימה שמימיים עם 72 בתולות רעבתניות. טרור המתאבדים, שהולך ומשתכלל מאז פיגועי 11 בספטמבר ומשמש עלילות טלוויזיוניות רבות כדוגמת '24' ו'הומלנד', זכה לגינוי מוחלט ביצירתו של סלמן רושדי 'פסוקי השטן' (1988), שנפתחת באפיזודה בה טרוריסטים מוסלמים מפוצצים מטוס בואינג 747 על נוסעיו מעל חופי האי הבריטי. אחת הדמויות המושמצות ביותר בספר היא דמותו של האימאם שהפנאטיות הרצחנית שלו דומה לזו של חומייני. האייתוללה עצמו, שערוותו הרעיונית נחשפה בפומבי באותו הספר, הוציא פתווה, פסק הלכה, ובו קבע כי הריגת רושדי היא חובה דתית עבור כל מוסלמי. לפני ארבע שנים הגדיל לעשות האייתוללה חמינאי, יורשו של חומייני, כשהבטיח פרס בסך 3.3 מיליון דולר למי שיצליח להרוג את הסופר המרדן תחת אפם של שירותי הביטחון הבריטי המאבטחים אותו 24 שעות ביממה עד היום.

גם הנצרות הצמיחה פולחן מרטירים שהעלה על נס את גבורתם של אלו שהקריבו את חייהם על מזבח אמונתם, כמו סטפן הקדוש (נסקל באבנים בירושלים בידי יהודים שהאשימו אותו בביזוי האל) וסבסטיאן הקדוש (הופשט ונרצח בירי חצים על ידי הרומאים, ונחשב עד היום לפטרון הבלתי רשמי של ההומואים) וכמובן ישו, שלפי ספרי השליחים בברית החדשה נמסר על ידי הממסד היהודי לצליבה רומאית. אלא שבניגוד להערצתה כלפי התאבדויות על קידוש השם שופכת הנצרות קיתונות של בוז על חייו ומותו של יהודה איש קריות, המוצג בברית החדשה כמי שבגד במורהו ישו תמורת שוחד של 30 שקל כסף. התלמיד הבוגד והתאבדותו האכזרית הסעירו את דמיונם של יוצרים רבים. במחזה 'ג'ודאס' (1955) הציע מרסל פניול מבט רב־ממדי על אותה דמות שנויה במחלוקת תוך התעקשות שהיה זה "ללא ספק המרטיר הראשון" בהיסטוריה של הנצרות. הסופרת טיילור קלדוול פרסמה ב־1978 את הרומן 'אני, יהודה' שבו מוצג איש קריות כאדם פוליטי מתוחכם שלמעשה ביקש להעניק לישו את האפשרות להוכיח את גדולתו בפני הסנהדרין. מרטין סקורסזה גאל בסרטו 'הפיתוי האחרון של ישו' (1988) את איש קריות מתפקיד הנבל, והציגו כמי שביקש דווקא להוכיח לעולם את גדולתו של מבשר הנצרות.

בעוד תרבות המערב מתקשה בדרך כלל להצטער על התאבדותו של איש נקלה ובוגדני כיהודה איש קריות, היא עדיין משקפת סגידה בלתי נלאית למרטיר המרכזי של הנצרות, ישו, הבחור הנצרתי שבגיל 30 החל להשמיע נבואות זעם ותוכחה אפוקליפטית כלפי הממסד היהודי רב העוצמה. המסורת הנוצרית, והתרבות הפופולרית המערבית המושפעת ממנה, מוסיפות להתייחס להתגרות הקיצונית של ישו בגורלו כאל מעשה הקרבה עילאי של צעיר אידיאליסט מתקן עולם ולא כמעין מעשה התאבדות חסר תוחלת של עלם דיכאוני אובד דרך שהחליט שהוא המשיח ובכך למעשה הביא על עצמו את סופו. מבחינה זו, תרבות המערב, למרות הישגיה המרשימים במגוון תחומים, היא למעשה תרבות של אובדן. בכל צלב הנישא על צווארם של מאמינים נוצרים מתחבא אלמנט של אובדנות.

"אין לכך שום קשר לפחדנות – התאבדות מחייבת לא מעט אומץ; היפנים הבינו זאת היטב"
[דיוויד מיטשל, 'ענן אטלס'] 

היחס החילוני הליברלי של תרבות ההמונים כיום כלפי התאבדויות מחזיר אותנו אלפי שנים אחורה, לעולם הקלאסי, לתקופה בה הפגינו היוונים והרומים גישה מתירנית למדי ביחס למעשים אובדניים ונטו לפטור מאשמה אזרחים אשר עבדיהם ושפחותיהם התאבדו. בכל זאת, כמה מחכמי יוון, למשל פיתגורס, התנגדו להתאבדויות, אם כי לא מסיבות מוסריות אלא דווקא מטעמים מתמטיים. פיתגורס טען כי לכל אדם יש מספר מוגבל של נשמות לשימוש בעולם הזה, ועזיבה פתאומית של אחת מהן עלולה לערער את שיווי המשקל העדין ביניהן. אריסטו גינה התאבדויות בטענה שהן גוזלות מהקהילה את הזכות להמשיך ליהנות משירותיהם של האזרחים השמים קץ לחייהם ונוטשים אותה בטרם עת. סוקרטס התנגד להתאבדויות מכיוון שגוף האדם שייך לאלים, והתאבדות היא גניבה שעלולה להרגיז אותם. ולמרות זאת, לאחר הרשעתו בפגיעה בכבוד האלים ובדרדור מוסריותו של הנוער, בחר לציית לחוקי המדינה ולקבל את עונשו, ושתה את כוס התרעלה אף שהיו מי שסימנו לו את שביל הבריחה.

בהדרגה פיתחה האנושות שלל סיבות ומוטיבציות להתאבדויות: התאבדות לאומנית פטריוטית, התאבדות על רקע אהבה נכזבת, התאבדות במטרה לסיים סבל פיזי, התאבדות בשל דיכאון, התאבדות עקב טראומות מלחמה, התאבדות כתוצאה ממשבר כלכלי, התאבדות כמחאה פוליטית וחברתית, התאבדות בגין אי־שייכות חברתית, התאבדות במצוות מנהיגי כתות, התאבדות בצל הקושי להתמודד עם הצלחה אמנותית ומסחרית, התאבדות של מעריצים צעירים בעקבות אליליהם במטרה להתקרב אליהם, ואף התאבדות מתוך שעמום משגרת היומיום וסקרנות קיצונית לגבי הלא נודע תוך תקווה פרדוקסלית למצוא משמעות לחיים דווקא בחיקו של המוות.

כאשר הוא אינו אוחז באדיקות בשולי גלימת הדת, משתנה היחס להתאבדויות בהתאם למיקום גיאוגרפי, לאום, גזע ומסורת שבטית. המלנכוליה הנורדית והדכדוך הצפוני, אולי בהשפעת המורשת הנוצרית הפרוטסטנטית הקשוחה, חודשים ארוכים של לילה תמידי ונכסי תרבות כמו אדוארד מונק ויצירתו 'הצעקה', תורמים לעיסוק המוגבר של התרבות הפופולרית בארצות סקנדינביה בהתאבדויות. סדרות טלוויזיה אפלות כמו 'הגשר' לא רק מתמודדות עם רציחות אכזריות וקודרות יותר מאלו שמופיעות בדרך כלל בטלוויזיה האמריקאית, אלא גם מפלרטטות עם התאבדויות. רגע השיא של הדרמה השוודית־דנית מגיע בעונה השלישית, כאשר סאגה נורן, גיבורת הסדרה, ניצבת מול פסי הרכבת במטרה לסיים את חייה, בדיוק כמו אחותה.

מעניין כי למרות שמדינות סקנדינביה מצטיינות בחופשות לידה נדיבות, שיעור פשע נמוך, ביטוח בריאות חינם וכלכלה משגשגת, הן סובלות משיעורי אובדנות מדאיגים. סטיבן וו מה'ניו יורק טיימס' טוען כי כאשר הפער בין השכבות החברתיות נמוך יחסית, אנשים בלתי מאושרים נוטים להשוות ללא הרף ביניהם ובין שכניהם המצויים באותו מעמד חברתי. "הבלתי מאושרים מתחזקים בדעתם שלמרות השתייכותם לאותו מעמד סוציו־אקונומי, הם לא מצליחים להשתוות לשכניהם במידת האושר", הוא מסביר, "ותובנה זו מצערת ומתסכלת אותם עד כדי אובדנות".

על אף הפרדוקס הסקנדינבי והמשיכה הבלתי מוסתרת של העולם המערבי לאובדנות תוך הפיכת מתאבדים לקדושים דתיים ולגיבורי תרבות פופולריים, המערב לא בהכרח מוביל במספר המתאבדים. אחת המדינות הבולטות בעולם בתחום זה היא יפן. בסרט התעודה 'להציל 10,000: לנצח במלחמה נגד התאבדויות ביפן' (2012) נטען כי למעלה מ־30 אלף יפנים, שליש מהם בני 60 ומעלה, הרגו את עצמם מדי שנה מ־1998 ואילך.

הספוקו, טקס ההתאבדות המוכר גם בשם "חרקירי" (ואף מזכיר בסגנונו את התאבדותו המקראית של שאול המלך), מצוי עדיין בתודעתם של היפנים. התאבדויות נדונות בסרטי קולנוע יפניים כמו 'חרקירי' הקלאסי של מסאקי קוביאשי (1962) ו'התאבדות כפולה' של מסהירו שינודה (1969) ובסדרות טלוויזיה יפניות כמו 'Death Note' (2011). עדות בולטת מהמציאות המודרנית היא מותו הטרגי של הבמאי והסופר היפני ההומו והאנרכיסט יוקיו מישימה, שהשתלט ב־1970 עם חבריו על חדר בבסיס צבאי, במחאה על פגיעה בכבודו של קיסר יפן, ולאחר נאום מליצי נעץ חרב בבטנו.

בניגוד לרצינות תהומית זו ביחס למסורת ההתאבדויות היפנית, נוטה התרבות המערבית להציג את הטקס הגרפי באור ביקורתי למדי ואף נלעג. בסצנה בלתי נשכחת בסרטו הניסיוני של אורי זוהר 'חור בלבנה' (1965) תוקע סמוראי (בגילומו של שייקה אופיר) חרב בבטנו עקב לעג מצד הסובבים על נפיחה קולנית ששחרר. הסרט 'חג שמח, מיסטר לורנס' (1983), המתמקד ביחסים הטעונים בין שבוי בריטי (בגילומו של דיוויד בואי) והשובה היפני שלו, מציג את החרקירי כעונש עצמי מתבקש על מעשיו הסדיסטיים של האסייתי. מבט מתנשא מוצג בסרט האימה 'היער' (2016), שבמרכזו צעירה שנכנסת למעבה יער אאוקיגהארה, המכונה 'יער ההתאבדות', כדי למצוא את אחותה התאומה ונאלצת להתעמת עם שלל כוחות אוריינטליים על־טבעיים.

המעמד האיקוני של יער אאוקיגהארה התבסס בזכות הרומן 'מגדל הגלים' של הסופר היפני סייצ'ו מצומוטו (1960), שמסתיים באפיזודה בה הגיבורה היפהפייה, המעורבת במערכת יחסים בלתי מקובלת מבחינה חברתית, צועדת לעבר היער על מנת להרוג את עצמה. קוראים רבים קיבלו מהרומן השראה לסיים את חייהם באותו אתר – ויעידו על כך עותקים רבים של הספר שנמצאו ליד גופותיהם ברחבי היער. בתחילת שנות ה־90 אף הופיע ביפן 'המדריך השלם להתאבדות' השערורייתי של ואטארו צורומי שהפך את האתר הירוק למבוקש עוד יותר בקרב מתאבדים.

בישראל אפשר לציין באותו הקשר את מצדה, מקום בו התרחשה התאבדות המונית של מאות קנאים יהודים. בעוד התקשורת העולמית סולדת מהתאבדויות המוניות של כתות מיסטיות פנאטיות כמו מאמיני 'מקדש העם' בג'ונסטאון בגיאנה (1978) וההתאבדות של כת 'שער גן עדן' בסן פרנסיסקו (1997), מונצח מיתוס מצדה המסרב לגווע בטיולים שנתיים המקדשים את שביל הנחש המייגע. ד"ר יעקב בר־זוהר, מרצה לפסיכולוגיה מהמכללה האקדמית בית ברל, אינו מתלהב מהפרופיל הנפשי של החברה הישראלית שמקדשת התאבדות זו ומחנכת לאורה, וסבור כי יש להפסיק את המסעות החינוכיים למצדה. "אני שולל את מיתוס מצדה. הם הרי רצחו אחד את השני", הוא טוען. "יש חלופות אחרות, וצר לי שהם בחרו בחלופה של רצח הדדי. השאלה לא צריכה להיות כיצד למות אלא איך להישאר בחיים, להיעזר בתחבולות ובתושייה על מנת לבחור בחיים. אם זקוקים למיתוס לאומי, אז מוטב לדעתי לעלות לתל חי. יוסף טרומפלדור הרי לא הרג אף אחד מחבריו לנשק ולא נהרג על ידיהם. טרומפלדור ואנשיו לחמו על מנת לנצח. בתל חי הודגש ערך החיים הפרטיים והקולקטיביים".

לעומת ההתאבדות האידיאולוגית השנויה במחלוקת של הקנאים במצדה, התאבדויות על רקע רעיוני בעת החדשה זוכות להערצה, לחיקוי ולהנצחה תרבותית. שלום חנוך חיבר את השיר 'פראג' בהוקרה לסטודנט יאן פאלאך שהצית עצמו ב־1969 בכיכר וצלב בפראג במחאה על פלישת הסובייטים לצ'כוסלובקיה ("אל עיר שבוית החלום/ צל כבד וזר הגיח/ וירח באדום/ את מלכותו טבל בפיח").

"בסופו של דבר, אדם צריך יותר אומץ לחיות מאשר להרוג את עצמו"
[אלבר קאמי]

תרבות המערב עדיין מתעקשת להתייחס לשלל התאבדויות יחידניות וקבוצתיות מההיסטוריה הקדומה והעכשווית על רקע דתי, משיחי, פוליטי, לאומני ואנטי־לאומני כמעשי הקרבה אידיאליסטיים הראויים להפוך למיתוסים נערצים, ולא כהתמכרות נפשית של צעירים דיכאוניים חסרי מנוח לטעמו המתוק של המוות באצטלה רעיונית מיופייפת. לפחות בכל הקשור להתאבדויות, נראה שתרבות המערב מעולם לא הפנימה את האקזיסטנציאליזם, השולל בחריפות את האובדנות מאחר שהמתאבד מוותר על החיפוש העצמי ומסרב להתייחס לחיים שלו כאל מסע דינמי. המתאבד זוכה לגנאי כמי שנכנע לאבסורד הקיומי, ובמקום להעניק לחייו משמעות עצמית הוא בוחר לסיימם במו ידיו.

החל בשנות ה־60, מדגיש בר־זוהר, שמה החברה דגש על זכותו של הפרט לעשות כישר בעיניו כל עוד הוא אינו פוגע בזולתו. "זהו האידיאל של 'Do your own thing' בנוסף לתזה שהאדם הוא אדון לגופו", הוא אומר. "יחד עם זאת, עדיין מקננת בנו תחושה שמדובר בטרגדיה כשאדם מתאבד, במיוחד אם מדובר באדם צעיר ומוכשר, למשל שחקן קולנוע מפורסם. יש טעם של החמצה, שהרי מסע החיים שלו עדיין לפניו".

| האם אדם לא רשאי להחליט שאינו מעוניין להמשיך עוד במסע הזה?

"כאשר אדם בוחר במוות הוא סותר דחפים בסיסיים פסיכו־ביולוגיים המפעמים בכולנו להישרדות ולהגשמה עצמית. הטרגדיה בולטת במיוחד בגיל הנעורים, כשבוחרים בפתרון סופי לבעיה זמנית. אם הנער היה מחזיק מעמד רק עוד שנה, שנתיים או שלוש, אז במבט לאחור הבעיה ה'קרדינלית' הייתה מתגמדת בעיניו".

קידושם של מעשי התאבדות מסוימים והפיכתם לנכסי צאן ברזל הנלמדים בכל בית ספר ישראלי, כמו גם הדרישה להתערב בחייו של הזולת ולמנוע ממנו בכל מחיר את סיומם העצמי, נובעים מזרמים מנוגדים בתוך תרבות המערב. מחד, על אף קידושו של האינדיבידואליזם בעידן הקפיטליזם הניאו־ליברלי, גורמים בעלי עוצמה עדיין מבקשים להצר באופן פטרוני את צעדיו של היחיד ביחסיו עם הכלל ובעיקר עם עצמו. מאידך, התערבות זו מבטאת את המורשת ההומניסטית, המתחרה בכוחותיה המידלדלים בניאו־ליברליזם הכוחני ומתעקשת עדיין לשים במרכז את האדם והסולידריות האנושית ולא את אלוהים, השליטים הכוחניים או כוחות השוק ההרסניים והאינדיבידואליזם המנוכר שהם מייצרים. מבחינה זו, גם אם התרבות העכשווית שחררה את המתאבדים מאימת ההוקעה הדתית, היא לא בהכרח הפכה את ההתאבדויות ללגיטימיות ומקובלות מבחינה חברתית אלא משתמשת בייצוגים של התאבדויות כדי לבקר את החברה על עיוורונה המוסרי.

התאבדויות על רקע חברתי העסיקו את יוצרי הקולנוע לאורך השנים. בסרטו של דיוויד לינץ' 'איש הפיל', המתאבד הוא אדם שנולד בגוף מעוות ונפל קורבן להתאכזרות בקרקסי שוליים. ב'מ. באטרפליי' של דיוויד קרוננברג, ההתאבדות היא מחאה נגד אי־קבלה חברתית של טרנסג'נדר. ב'צבים יכולים לעוף' של הבמאי האיראני בהמאן גובאדי, ההתאבדות היא מחאה נגד מותם של ילדים בשדות מוקשים בגבול עיראק־טורקיה. בסרטו של מרטין ריט 'שם בהשאלה' מתאבד תסריטאי המתקשה להתפרנס ממלאכתו בעידן ציד המכשפות של מקארתי. ב'אבודות והוזות' של לאה פול מתאבדת תלמידת פנימייה לסבית, שוב בשל חוסר קבלה חברית. ב'חומות של תקווה' מתחלפת הכמיהה לחופש בייאוש, כפי שעולה מהתאבדותו של האסיר הקשיש ברוקס לאחר שאינו מצליח להתאקלם בעולם שמחוץ לסורגים. למרות העובדה שאותם הסרטים מגלים הבנה כלפי נסיבות ההתאבדות, הם בשום אופן לא מהווים המלצה לצרכני התרבות ללכת בעקבות אובדנותם של הגיבורים ולעולם לא מציגים את ההתאבדות כשלעצמה כמעשה גבורה הראוי לחיקוי.

בספר 'התאבדות' (1897) טען הסוציולוג אמיל דורקהיים כי דווקא בחברה דמוקרטית המקדשת את האינדיבידואליות, הפרט חש לעתים קרובות בדידות וניכור בלתי נסבלים העלולים להוביל ל"התאבדות אגואיסטית". לטענתו, בחברות דמוקרטיות הפרט אף עלול לסבול מהיעדר רשת תמיכה חברתית במצבי משבר ואובדן שליטה פתאומיים ולהידרדר בשל כך ל"התאבדות אנומית". דורקהיים סבר כי בחברות טוטליטריות, לעומת זאת, הלחצים הקשים של המדינה והסביבה הקרובה על חיי האזרח עלולים להוביל ל"התאבדות פטליסטית", ואילו לחצי המסורת והטקסים השמרניים בחברות כאלה עלולים לגרום לפרט ל"התאבדות אלטרואיסטית".

אם כך, אין זה מפליא שהתרבות נוטה לטפח את מיתוס "המתאבדים הדחויים" תוך הצגת טיפוסים אובדניים אלה כחריגים המבקשים להביא מזור למצוקותיהם החברתיות והאישיות באמצעות קטיעת חייהם. בין הסיבות המקובלות ביותר להתאבדות של "חריגים" ניתן למנות שגרה מעיקה ('ורוניקה מחליטה למות'), רגשות אשם ('21 גרם'), ייאוש ('לעזוב את לאס וגאס'), חוסר אונים ('לשבור את הגלים'), שיברון לב ('משפחת טננבאום'), התעללות ('מטאל ג'אקט') והפרעה נפשית ('נערה בהפרעה').

דוגמה לא שגרתית אפשר למצוא ב'תלמה ולואיז', אחד הסרטים הפמיניסטיים בתולדות הקולנוע ההוליוודי, שמסתיים בדהירה של שתי הנשים (בגילומן של סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס) מראש הצוק אל התהום כשהן מחזיקות ידיים ומחייכות זו לזו. הבמאי רידלי סקוט החליט לסיים את הסרט ברגע שבו המכונית מאבדת מתנופתה ומתחילה לנטות לכיוון האדמה. מחד, הוא לא הפקיד את גורלן בידי אנשי החוק, ומאידך, לא הפך אותן במובהק ל"מתאבדות דחויות". סקוט השאיר על המסך מעין תמונת ניצחון שצרבה את תלמה ולואיז בזיכרון התרבותי כמיתוס פמיניסטי אשר ממשיך לחיות למרות שאין ספק באשר למותן העלילתי.

"אמנם כן, רק נודד אני, רק הלך על פני האדמה! ואתם, כלום הנכם יותר מזה?"
[יוהאן וולפגנג פון גתה, 'ייסורי ורתר הצעיר']

לעומת ההסתייגות הגורפת והמתמדת של התרבות המערבית מהחלטות של אינדיבידואלים לסיים את חייהם באופן עצמי, היא מגלה הבנה עצומה כלפי מי שהתאבדו עקב אהבה נכזבת. סיום עצמי של חייהם של בני זוג מאוהבים שאינם יכולים לממש את משיכתם הרומנטית זוכה להערכה רבה בתיאטרון, במיוזיקלס, בקולנוע ובאמנות, במיוחד כשמדובר בצעירים נאיביים אך שטופי הורמונים שהעולם האכזר ושמרנותו הנבזית מונעים מהם לתת דרור לאהבתם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן המחזה 'רומיאו ויוליה' של וויליאם שייקספיר, שמהווה בסיס לכל מיתוס רומנטי של "אהבה אסורה" נחשקת בתרבות המודרנית.

קשה לכמת את הבריטים והבריטיות ששמו קץ לחייהם בעקבות המחזה השייקספירי, אבל כ־200 שנה לאחר מכן הגיעה לעולם יצירה אחרת – הרומן 'ייסורי ורתר הצעיר' (1774) – שהובילה לגל התאבדויות בקרב צעירים וצעירות בגרמניה ובשאר חלקי אירופה. ספרו של יוהאן וולפגנג פון גתה מבטא את התנועה הרומנטית 'שטורם אונד דראנג' (בתרגום חופשי: סערה ודחף) שהופיעה בעולם הספרות והמוזיקה הגרמני בשנות ה־60 של המאה ה־18 ושרדה במשך כשני עשורים. תנועה זו, שהשפיעה רבות על גתה ועל פרידריך שילר, התמקדה בסבלו של היחיד תוך העצמת תחושותיו והדגשת הצורך בביטוי רגשי חופשי מול תכתיבי הרציונליזם של תקופת הנאורות.

רוב הספר עמוס הסערות והיצרים מוקדש לחליפת מכתבים בין הגיבור ורתר וחברו וילהלם, החושפת כיצד מסתבך ורתר בפרשיית אהבה אסורה עם לוטה, המאורסת לאלברט, ונאלץ לגלות מהעיר מפחד נקמתו של הארוס הזועם. אחרי ששב ורתר לעירו ומגלה כי השניים התחתנו, הוא נפגש בחשאי עם לוטה, קורא שירה עתיקה באוזניה ומתנשק עמה בלהט, אך כשהיא נוטשת אותו לצמיתות – העלם המיואש שם קץ לחייו ביריית אקדח.

קוראים רבים של 'ייסורי ורתר הצעיר' החלו להתלבש, ללגום משקאות, להתגלח ואף להתאבד בהמוניהם ממש כמו ורתר. אנשי כנסייה זועמים ניסו לצנזר את היצירה האובדנית, אך גתה טען בפאתוס בבית המשפט כי הוא עצמו בחר בחיים ולפיכך הוא ויצירתו מהווים מודלים חיוביים לחיקוי. בכל זאת, המושג 'אפקט ורתר' משמש זה למעלה מ־200 שנה לתיאור גלי התאבדויות המתרחשים בעקבות אהבות נכזבות ומותן של דמויות מפורסמות.

אף אם סרטי "אהבה נכזבת" אלה מגלים רתיעה מהסוף הדרסטי של מערכות היחסים המוצגות על המסך, הם נוטים שלא לבקר בגלוי את אובדנותם של הגיבורים אלא לעטוף את המוות בעטיפה ארוטית למדי כשהזעזוע מהמוות היזום משתלב במערבולת היצרים המובילה אליו. אמנם סרטים אלה לא מציגים את ההתאבדות כמעשה גבורה הראוי לחיקוי, אך באופן בעייתי הם נוטים להימנע מביקורת על החלטתם של המאוהבים להתאבד ובכך תורמים לשימור המיתוס סביב "התאבדויות רומנטיות".

"אולי אנו משתוקקים למשהו בגלל שאנחנו קרובים באופן מסוכן ללא לרצות דבר"
[סילביה פלאת', מספר שנים לפני התאבדותה]

התרבות הסובבת את האדם האובדני מגבירה לעתים קרובות את תחושת הניכור וחוסר השייכות שלו. התרבות הממוסחרת, בחיפושיה אחר ריגושים רווחיים וסנסציות עתירות רייטינג, מייצרת במודע אקלים תקשורתי בעייתי שבו אובדנות של אייקונים הנחשבים כמודלים לחיקוי זוכה להאדרה טלוויזיונית, קולנועית, ספרותית ואמנותית חסרת פרופורציות. אנו חיים בתרבות שבה וידוי קורע לב של סלבריטי על ניסיון התאבדות יעניק לו שישה עמודי מוסף, והתאבדות ממשית של המפורסם עשויה להניב אפילו גיליון הנצחה שלם. במותו ציווה למוספים את החיים.

סיום אובדני של חייהם של מפורסמים מפרנס היטב מיתוסים פופולריים, סרטי תעודה סנסציוניים, ביוגרפיות קולנועיות ושיח ציבורי המעצים את מעמדם כאייקונים מרכזיים וכמודלים לחיקוי. אין זה סוד שהתאבדותו של כוכב מפורסם מעלה תוך שעות ספורות במאות ואלפי אחוזים את המכירות של האלבומים, הספרים והאמנות שהספיק ליצור בחייו. תעיד על כך המהירות העצומה שבה מתמלאים מדפי התצוגה וחלונות הראווה בתוצרי התרבות של המפורסמים לאחר שהופיעו בתקשורת ידיעות על מותם הטרגי.

הרשימה צרה מלהכיל את כל שמות האמנים, הסופרים, המוזיקאים וכוכבי הקולנוע המפורסמים ששמו קץ לחייהם בצורה כזו או אחרת. מותו של הצייר וינסנט ואן גוך, שסבל בימי חייו ממחסור כלכלי קשה (רק לאחר מותו הפכו יצירותיו לפריטי אמנות יקרים בשווי ממוצע של עשרות מיליוני דולרים כל אחת), היה שנוי במחלוקת במשך 120 שנה. חובבי אמנות ידעו לספר כי הוא שם קץ לחייו ומילותיו האחרונות היו: "העצבות תימשך תמיד". לפני חמש שנים ניסו מחברי הביוגרפיה על אודותיו לנפץ את המיתוס הזה כשהכריזו כי זווית הפגיעה של הכדור מלמדת שהאמן לא התאבד אלא נפגע בשוגג מירי. בכל זאת, המיתוס סביב התאבדותו של ואן גוך, הנקשר בתודעת ההמונים עם כישרון עצום, טירוף חסר גבולות וייאוש עתיר יופי, חזק יותר מכל ניסיון מדעי לחשב זוויות.

בין כוכבי הספרות ששמו קץ לחייהם אפשר להזכיר את ארנסט המינגוויי שהתמכר לאלכוהול וסבל בשנותיו האחרונות מפרנויה, סילביה פלאת' שלאחר כמה ניסיונות התאבדות כושלים טמנה את ראשה בתנור ושאפה גז, ניצול אושוויץ פרימו לוי שסבל מדיכאון וצנח אל מותו מדירתו בקומה השלישית. עולם הקולנוע ספג מספר התאבדויות של כוכבי־על שהתקשו להתמודד עם מחיר התהילה. הדיווה מרילין מונרו מתה ממנת יתר של כדורי השינה ברביטורט, בדיוק כמו ג'ודי גארלנד. פיליפ סימור הופמן התאבד לפני כשנתיים בגיל 47 לאחר היסטוריה של התמכרות לסמים. רובין וויליאמס תלה את עצמו בגיל 63 לאחר תקופת דיכאון ממושכת שנבעה מהסתבכות של מחלת הפרקינסון. קורט קוביין, סולן להקת נירוונה, שם קץ לחייו בירייה בגיל 27 אחרי ניסיונות אובדניים קודמים, דיכאונות, שימוש בסמים קשים ומערכת יחסים קיצונית עם הזמרת קורטני לאב. כחצי שנה לפני מותו התחנן קוביין על חייו בשיר 'Dumb': "עורי נשרף בשמש/ אני נרדם/ מייחל להיעלם/ הנשמה היא זולה/ הלקח נלמד/ אחל לי בהצלחה/ תרגיע את הצריבה/ הער אותי!".

הסוציולוג פרופ' דיוויד פיליפס מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו החל להשתמש עוד בשנות ה־70 במונח "התאבדות חקיינית", המתייחס למעשים אובדניים שאדם מבצע בעקבות התאבדותו של אדם אחר שהוא מכיר באופן אישי או מהופעותיו באמצעי התקשורת. "בתוך חודשיים מפרסום מקרי התאבדות בעמודי השער מורגשת עלייה של 58 מקרים במספר ההתאבדויות", קובע פיליפס. פרופ' סטיבן ג'ון סטאק מאוניברסיטת וויין סטייט טוען כי כאשר פוליטיקאי בכיר או בדרן צמרת מתאבדים, "החשש לתגובת שרשרת של התאבדויות גבוה פי 14.3 מאשר במקרה של אדם רגיל".

"אתה צריך שתהיה לך אישיות הלכודה בבניין בוער ונחרכת בלהבות על מנת שתוכל להבין את מי שקופץ מהחלון"
[דיוויד פוסטר וואלאס, שם קץ לחייו בגיל 46]

השינוי הקיצוני ביחס של התרבות כלפי אובדנות אינו מנותק מהירידה הדרמטית בכוחן של הדתות והממסדים הדתיים, לפחות במערב, ועלייתה של תרבות חילונית המקדשת ערכים, סמלים ואמונות משלה לגבי היחסים בין חיים ומוות. היחס של התרבות כלפי אובדנות אינו אחיד ומלא סתירות רעיוניות. התרבות ותקשורת ההמונים מציגות התאבדויות לעתים באופן גס ופרובוקטיבי, ולהבדיל, כאמצעי לעורר אמפתיה כלפי קבוצות ובודדים, כאמצעי לחשוף רגישויות חברתיות ופוליטיות, כערוץ של מחאה חברתית וכדרך לעורר דיון ציבורי.

היחס המכיל, המקבל והסובלני באופן כללי של התרבות כיום כלפי התאבדויות מושפע גם מהייצור ההמוני של כוכבים ומהמנגנונים הכלכליים המתוחכמים המפעילים אותם. תאגידים חובקי עולם עתירי ממון, המעוניינים להגביר ככל האפשר את הרווחים מאלילי הקולנוע, הבמה, המוזיקה והספרות שהם מייצרים ומשווקים לנו, יודעים כיצד לאלף אותנו לסגוד לכוכבי העל לא רק בחייהם אלא גם לאחר מותם. התאבדויות של כוכבים מנוצלות לעשיית רווחים מהירים על חשבון הציבור ההמום. צבא הצרכנים הממושמע ממהר לתרגם את הכאב על מותו של זמר אהוב לקדחת קניות של אלבומים, אוספים ופוסטרים שלו במעין תאוות רכישה מהולה בתאוות הנצחה, ים של דמעות ומטבעות.

אמנים וגיבורי תרבות אובדניים מזמן אינם נקברים מחוץ לגדר במועד סודי בשעת לילה מאוחרת, אלא זוכים לטקסי אשכבה מרגשים, הלוויות ענק, אזכרות טלוויזיוניות בשידור חי, הספדים נרגשים של נשיאים ופוליטיקאים מכל הדרגים ושלל מצבות מפוארות, היכלי תהילה וסרטי תעודה באורך מלא. למרות שכל אלה מתבצעים בתרבות המערבית החילונית, יש בהם מהקדושה. רובם ככולם אינם מקדשים את האובדנות אלא את האובדן של ענקי התרבות. ואם כך, אולי אפשר לפרש את העיסוק המוגבר של התרבות העכשווית בהתאבדויות דווקא כשיר הלל לחיים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook