הפסדנו חג. כאילו מחקו את חנוכה מהלוח. כאילו ממחר לא נזכור שפעם היה חג שבועות, עם הגבינות, ובגדי הים שנלבשים על גוף חיוור ששמן בחורף. זה אמנם היה חג בלי תאריך קבוע, כמו הרמדאן, שיוצא כל שנה בחודש אחר, אבל זה תמיד היה אותו דבר, עם אותם טקסים, עם אותן מילים, ועם אותה תחושה של תקופה חדשה, כמו ביום הראשון ללימודים, כשכל המחברות נקיות וריחניות, ואתה נחוש לשמור עליהן בתור כלי קיבול לחוכמה וציוני מאיות, ולא לקשקושי שיממון.
זה היה חג ההיטהרות. השם של החג היה "מחדל יום הכיפורים של התקשורת", לזכר אותה מלחמה רעה שהפתיעה את כולם, ושלאחריה האשימו העיתונאים את עצמם. גם את עצמם. איך לא הבנו. איך תדלקנו את הסגידה לאלופים, למרות שידענו, למרות שיכולנו לדעת. חשבון נפש. לעולם לא עוד. נעמוד על המשמר. לא נבטח. לא נאמין. לא נשבח את המקורות שלנו, שבלעדיהם אנחנו מגששים בחושך. נהיה עיתונאים. נהיה מקצוענים.
החג התקיים שוב ושוב. אחרי מערכות בחירות, שבהן התקשורת הבטיחה עתיד שנראה כמו עוגת קצפת, עד שהמציאות הטיחה את המאפה הזה בחזרה על פניה הנבוכות. זה קרה גם אחרי מבצעים צבאיים שנוהלו רע, אחרי שיחות שלום שהתפוצצו, אחרי שהגישו כתבי אישום נגד החברים הטובים מהשלטון, ומרגישים צורך, כמו דן מרגלית, לירוק בפומבי על האליל אולמרט שככה אכזב. חשבון נפש. גם שלנו, של התקשורת.
**************
ועכשיו, כלום. כולם כבר לעגו בהנאה למפלגת הזוחלים, ששוב מוצאת לעצמה את החרך שדרכו היא נכנסת כרגיל לממשלה. אף אחד לא שם לב לזאב אלקין ואיווט ליברמן, שיחד עם יריב לוין מקמבנים תמרון פוליטי שנלקח מהפסולת של 'בית הקלפים', מתוך דפי התסריט שנפסלו בגלל חוסר היגיון קיצוני. מנהיג יכול לרצוח יריב כדי להשיג כוח, זה לא חדש, ההיסטוריה מלאה בכאלה, אבל אין תקדים להכנסת הרוצח שלך לתוך הלשכה, ועוד לתת לו ביד אקדח.
אולי חג ההיטהרות לא מתקיים בגלל זה, בגלל שאיש לא יכול לחשוב על מהלך כל כך מופרך מבחינה לאומית, כל כך מטופש מבחינה פוליטית, הזוי, כמו שאמרו כמה מהבכירים מסביב. הפעם, שום חשבון לא הוגש לפתחה של התקשורת. מחדל יום הליברמן זה לא הסיפור שלנו.
.
לפעמים אנחנו סולחים לעצמנו
ליברמן לא היה אופציה. למרות שהשיחות התנהלו שם במשך חודשים. למרות שהשכן אלקין העביר מסרים בין השר החדש לאיש מרחוב בלפור בתדירות גבוהה. למרות שאפילו נתניהו בעצמו אמר, שלושה ימים לפני שהכול התפוצץ עם בוז'י, שאם המחנה הציוני לא יסגור איתו הוא יפנה לאיווט.
הוא מבלף, קבעו הפרשנים. זה דחליל להפחיד את הרצוג, שימהר פנימה. חלק מהם פשוט הסתמכו על אחד המקורות הכי חשובים שלהם, 'חדרי חרדים' – האתר של החרדים, שתמיד יודעים הכול. זיסמן, מיהדות התורה, מסביר שם למה שום דבר לא יקרה. למה הקואליציה הצרה תמשיך בדיוק כפי שהיא:
"העבודה מאוד מפולגת בתוכה, אין סיכוי שהם יקבלו החלטה להיכנס לממשלה. הרצוג לא יכול להעביר כזו החלטה בסיעה. (…) ליברמן לא ישב יחד עם נתניהו לאחר שהכריז נגדו מלחמה פוליטית (…) ולפיד לא ייכנס כי אנחנו נתנגד".
זה היה ניתוח הגיוני. ולכן, התקשורת לא מקיימת את חג ההיטהרות. ההפתעה כל כך גדולה, כל כך לא נתפסת, שאנחנו לא אשמים. ואם אנחנו לא אשמים, אין סיבה שלא נמשיך להסביר ולפרשן. זאת אומרת, תמיד עשינו את זה. גם אחרי כל ההחטאות שלנו הסברנו למה קרה בדיוק ההפך ממה שצפינו, ובדיוק באותו טון סמכותי ויודע כל. אבל אז זה היה אחרי טקסי ההכאה על חטא, שמירקו אותנו כמו ביקור בתא וידוי בכנסייה. עכשיו, אנחנו לא צריכים את זה. עכשיו אנחנו יכולים להסביר למה זה היה חייב לקרות, למה זה לא כל כך נורא, ואיך ביבי יודע לפרפר את כולם. קוסם. אין עליו.
זה הטון הכללי, חוץ מרוני דניאל, ערוץ 2, שאחרי עשורים של פרשנות צבאית החליט להמיר את המקצוע ולהצטרף באופן פומבי אל הצבא המנצח. הוא המיר את הניתוחים ואת הפרשנות שכשלה בהמיית לב, והפך לטוקבקיסט. אני כבר לא מחזיק את הילדים בארץ. למה לא. הם יצטרפו שם אל אושיות כמו אמיר חצרוני.
.
סדר יום ומבנה אומה
התקשורת נולדה יחד עם האומה המודרנית. תאומים שנהרו באותו רחם של חירויות ועוצמה. היא דיווחה על אירועים, ביקרה, היללה. היא האירה פינות חשוכות ונתנה קול להמונים. אבל כל אלה הם תיאורים טכניים, כאילו היינו אומרים שמחשב הוא מערכת של עיבוד נתונים, והאינטרנט מאפשר תקשורת בין כל המחשבים שלנו.
התפקיד האמיתי של התקשורת היה גדול בהרבה. היא יצרה סדר יום משותף.
אומה היא קיבוץ מלאכותי של קהילות שאינן קשורות זו לזו. רק התכה של כל הקהילות האלה ליחידה אחת מאפשרת התפתחות. אם לא מתחברים, אנחנו נותרים עם קבוצות חלשות שכל אחת עסוקה בעניינה. כמו אירופה של ימי הביניים, עם אלפי הנסיכויות שלה. כמו ישראל הקדומה, לפני שתריסר שבטים התחברו לאומה אחת. כמו המושבות באמריקה הצפונית, לפני שנעשו לארצות הברית. רק חיבור של קהילות יכול לייצר עוצמה צבאית, כלכלה חזקה, מדע, תרבות. מי שחיבר את הקהילות לאומות בהיסטוריה המודרנית – "העת החדשה" – הייתה התקשורת. הכלי היה סדר יום משותף.
זה נעשה באופן מיידי. אינסטינקטיבי. יומיומי. זו הסיבה שכל העיתונים הגדולים נראים פחות או יותר אותו דבר. בגלל זה העמודים הראשיים מכילים מידע דומה. לכן כל מהדורות הטלוויזיה נראות כמו כנס תאומים זהים. אין מפקדת תקשורת שמשדרת כל יום לכל המערכות את סדר היום. אין צורך. הנושאים שמרכיבים את סדר היום ברורים לכל עורך בעולם. כלי תקשורת שינסה לחרוג, ייתפס כמקומון, כערוץ נישה, ככלי של קיבוץ שולי ומתבדל שלא שייך לכלל.
השוני בין כל כלי התקשורת הוא בנימה, בסגנון, במיקום, בגודל הכותרת, בשמות התואר, בלשון הדיווח. יומון נפוץ ימרח כותרת ענק עם המילה "יש!" מעל כתבה על ניצחון הנבחרת הלאומית, והעיתון האנין שמולו פשוט ידווח על זה ביובש בתחתית העמוד. המידע עצמו יופיע בשניהם.
המאבק על כניסה לסדר היום של התקשורת הוא עיסוקם של פוליטיקאים, אמנים, פעילים חברתיים, אנשי משק, יחצנים. כולם משתדלים, כולם מזיעים, כולם מנסים לפצח. אבל אף אחד, גם לא שליטים, לא מצליח באמת לשלוט בו. במדינות עריצות, שבהן מנסים את זה, התוצאה היא תמיד אותו דבר. התקשורת לא מספקת את הדבק שמייצר אומה. לכן, למשל, כשהתפרקה ברית המועצות, זה קרה בבזק. יום אחרי שזה קרה, מתוך 20 מיליון מנויי 'פראבדה' נותרו רק 2,000, שישבו בחושך, מיששו את המדליות על החזה והתפללו ללנין.
אבל גם בזה, ביצירת פלטפורמת סדר היום, לא מסתיים תפקיד התקשורת. דיווח על אירועי היום יכול להסתכם במבזק, ב־20 "פושים" יומיים על הנייד שלך. מה שהופך את התקשורת לכל כך חשובה ולכל כך עוצמתית הוא הפרשנות. זה מה שקרה, והנה, זה מה שזה אומר.
.
ההבדל בין פרשנות לחור תחת
ידיעה היא ציון דרך. תמרור. אבל מכיוון שמדובר בתמרורים משתנים, לא תמיד מבינים מה ההנחיה. זה התפקיד של הפרשן. למה בנימין נתניהו החליט לצאת נגד אובמה. למה יצחק הרצוג חושב שכניסה לממשלה תציל אותו. למה ההכרזה של כחלון על 'מחיר למשתכן' לא תעמוד אולי במבחן המציאות. למה ליברמן הגיע למשרד הביטחון.
מפרשנים כלכלה, צבא, פוליטיקה, ספורט, אבל עוסקים בעצם בפילוסופיה קיומית. הרגע הזה כבר נכנס אל העבר. הרגע הבא אינו ידוע. הדבר המוחשי הממשי שיש לכל אחד מאיתנו הוא רק התנועה. קמים מהמיטה והולכים לאמבטיה. יוצאים מהבית והולכים לעבודה. מתחילים ללמוד כדי להגיע לטקס קבלת התואר, לעבוד בתחום שרוצים. אנחנו זה סך התנועות שלנו. ואנחנו מוכרחים להרגיש שיש משמעות לתנועה הזאת. הדחף הזה קודם אפילו להיגיון. הוא משותף לכל היצורים החיים המפותחים. קל להבחין בכלב מטורף, בדיוק כמו באדם שדעתו התבלעה. הם משנים כיווני תנועה באופן תזזיתי, שמאיין ממנה איזושהי תכלית.
בחיים הפרטיים קיימת מידה חלקית של שליטה על התנועה, או, לפחות, ידיעה מסוימת שלה. במרחב הכללי אנחנו נוסעים בתוך תא מרוחק מהנהג, ואנחנו רק יכולים לשער מה הכיוון. מה אנחנו יודעים על העולם, חוץ מהמידע שמגיע אלינו דרך התקשורת. החלון האחורי ברכב האומה, זה שבו אנחנו יושבים, מאפשר הצצה חלקית. ניתן להסיק, פחות או יותר, מאיפה באנו, אבל חלונות הצד מכוסים באבק. התפקיד של הפרשן הוא להעביר לרגע מטלית ניקוי, ולתת לנו הצצה אל המקום שאליו מסיעים אותנו.
הכניסה של ליברמן למשרד הביטחון תסכן את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית. אם הפרשנות הזו נסמכת על מקורות, כאן וברמאללה, זה מדויק. אם אומרים שהמינוי מפחיד, או, לחלופין, נפלא, כי הגיע הזמן שיפחדו מאיתנו, זו לא פרשנות. זו דעה.
פירוש אירועים הוא מקצוע. אין בינו להבעת דעה שום דבר. דעה, כמו פי טבעת או חברים שאתה לא מכיר, יש לכל אחד. פרשנות עיתונאית בנויה על מידע, ידע מצטבר, מקורות ויכולת ניתוח. בעיתונות הכתובה כל זה חייב לבוא עם כישרון כתיבה. בטלוויזיה זה מוכרח להגיע בליווי מראה נכון, קול, נוכחות, כושר ניסוח מזן שונה. "לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא". המילים המדויקות של המשוררת רחל צריכות להיתלות על הקיר של כל עורך חדשות בכל תחנת טלוויזיה. לא מקשיבים לעילגים, מכוערים, בולעי מילים, סתם מאוסים. ככה.
הפרשנות היא החלק הכי חשוב בתקשורת. לא במקרה פרשני העל היו, מאז ומעולם, הכוכבים הגדולים שלה. גם בעיתונות, גם בטלוויזיה. עכשיו, פרשני העבר מתפוגגים. הם עדיין כאן, אלה שפִּרְשנו לפני עשור או שניים נמצאים בדיוק באותו מקום, הם עדיין ממשיכים לפרשן כמו פעם, עם כל הטעויות, אבל עוצמתם פחתה.
"אני אמרתי", אמנון אברמוביץ' חותך בשיחה איתנו, "שביבי ינצח את הבחירות. זה מוקלט. זה גם כתוב".
@@@ מי טעה?
"עזוב אותי מהאחרים. אני יכול לדבר רק על עצמי".
כולם טעו. בדיוק כשם שאיש מהם לא צפה את ליברמן. ממש כפי שעד רגע זה לא התקבלה איזושהי פרשנות הגיונית שמסבירה את מהלך ההתאבדות של נתניהו. להפך, הפרשנות השולטת עשויה מחומרי הרגעה. זה לא כל כך נורא. מה שרואים משם. הוא פרגמטי. הוא כבר היה שר החוץ. הוא כבר היה השר לעניינים אסטרטגיים. ובכלל, ההפתעה הגדולה הייתה אחרי הבחירות, כשהוא לא הצטרף אז לממשלה הטבעית של הימין.
אלה המילים, זה הדיבור. ככה מסבירים שזו בעצם לא הפתעה, שזה בסדר, שזה הגיוני, שאם לא ממש תזכרו, אולי אפילו תחשבו שזה בדיוק מה שאמרנו לכם. אבי בניהו מרגיע. בן דרור ימיני מצנן. כולם מרגיעים. "אני זוכר את גרמניה של 33'", אומר לנו אורי אבנרי, זקוף וצלול כמו תמיד, "ככה בדיוק דיברו שם אחרי שהוא עלה לשלטון. אבל בדיוק. הוא יתמתן. רטוריקה של קמפיין זה משהו אחד ושלטון זה עניין אחר, 'המרק אף פעם לא חם בפה כמו שהיה בתוך הסיר' – זה פתגם בגרמנית – ומי שהכי דיבר ככה היו דווקא היהודים"..
.
איור: דניאל גולדפרב
.
רוצים לדעת מה חושבים על כך בכירי המגישים, העיתונאים והפרשנים עצמם? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
