אולי סיסמה תנצח. כזאת שתחפון את כל העניין באבחת תובנה מרהיבה אחת. צירוף של כמה מילים קסומות, שאיכשהו, כמו בתורת הקבלה, יפעילו עליונים, ולא נאבד כמו תמיד את התחתונים. מין סיסמה שתפתח את שער הפלאים המבוצר ותחזיר לשלטון את מחנה השמאל שנזרק ממנו לפני עידנים. כבר עשור שלם הוא מתגודד מחוץ לחומות ומביט על המבצר של נתניהו בעיניים כלות מקנאה ובפה יבש מייאוש.
אבל סיסמאות טובות לא נופלות מהשמיים. בהיסטוריה של ישראל עולות מיד רק שתיים־שלוש דוגמאות. "ישראל מחכה לרבין", "רק הליכוד יכול", וגם "פרס יחלק את ירושלים". מארה"ב זוכרים את "כן, אנחנו יכולים" של אובמה ואת "להחזיר את אמריקה לגדולתה" של טראמפ (ולפניו, של רייגן). זוכרים גם כמה התבטאויות. "הם מפחדים" שנכשלה, ו"עמותות השמאל מביאות את הערבים באוטובוסים" שהצליחה. שתי ההתבטאויות של ביבי. "שחר של יום חדש" הוא בומרנג אומלל ומיותר שברק זרק ללא שום צורך אחרי שכבר ניצח. לפני בחירות מותר להבטיח הכל, אחריהן צריך לנהוג כמו רבין ב־92'. אני אנווט, אני אחליט, שבו בשקט.
גם אם נדמה שהן מתמהמהות, תכף יגיעו הבחירות. תכף יתכנסו המומחים וישברו את הראש על סיסמאות, על סרטים, על מסרים. בסוף הסיסמה שתיבחר תהיה זו שהבת של המועמד אוהבת. היא מבינה את הצעירים, המועמד יגיד לאנשים עם המצגות, הולכים על זה. המפלגות עם הכסף יגייסו אסטרטגים.
המנוסות יותר יחפשו את המומחים מחו"ל. זה כמו ברפואה. גם אם יש כאן מנתח מומחה בתחום נדיר, עדיף לקחת מישהו שעשה את זה כבר מאות פעמים. כמה מסעי בחירות כבר יש בישראל. יעבדו אל תוך הלילה. בחירות הן מלחמה, הרבה אדרנלין נוצר בחדרי המטה מאחורי הדלתות הסגורות, עם הזקיף ששומר שסודות לא יודלפו. כאילו זה משנה משהו. כדי לנצח בחירות צריך מועמד טוב, אבל חשוב מזה, חייבים לבנות אסטרטגיה. את זה לא עושים בזעם, בזעף או בסרקזם. אסטרטגיה, כמו שהסביר פעם אריק שרון, בונים בקרון הפיקוד הממוזג, אחרי שאוכלים טוב וישנים כל הלילה.
********
לפני שבכלל מחליטים על אופן ניהול הקרב, צריכים לקבל תמונה מדויקת של השטח, של כוחות האויב ושל הכוחות העומדים לרשותך. כאן בדיוק מתחילה הבעיה של כל אלה שאינם בנימין נתניהו. שני הצבאות הגדולים – לצורך הנוחות נקרא להם פשוט ימין ושמאל ונעיף את המילה מרכז אל האין הגדול שממנו באה – הם מערכים של יחידות קטנות שהתקבצו יחד.
בימין, לפחות בבחירות הקודמות, היה להן דגל משותף. ביבי. כולם אמרו שם שימליצו עליו לראשות הממשלה, אבל ביקשו את תמיכת אנשי המחנה כדי לחזק אותו מימין. נפתלי בנט, גם אחרי תעלול האולטימטום האחרון שלו, אומר שנתניהו הוא המועמד שלו לראשות הממשלה. תבחרו בי, הוא יבקש, כדי שאהיה שר הביטחון שלו. משה כחלון לא מתחייב בפה מלא, אבל כנראה יצביע על נתניהו כמועמד המחנה. רק ליברמן שותק, וימשיך לשתוק. את מה שיגיד, ברוסית, רק הבוחרים שלו מבינים. תרגומון גוגל לא יעזור. מדברים בלשון סתרים, כמו אצל הקומוניסטים.
חמש מפלגות בימין הלא־חרדי, אם מחשיבים גם את זו של אורלי לוי־אבקסיס. חוץ מהליכוד הגדול, השאר קטנות עד זעירות. כדי לחיות, הן יילחמו ביניהן על המנדטים. הן באותו צבא, יש להן אותו אויב בשמאל, אבל ממש כמו לפני התרגיל הגדול, חיילים של גדוד אחד פושטים בלילה על מחסני התחמושת והציוד של הגדוד השני בחטיבה. משלימים ציוד. לא רק שהמפלגה האחות היא האויב העיקרי. למעשה, בגלל הגודל הזעיר של כל מפלגה, רק ניצחון על המפלגה הקרובה עשוי להבטיח הישרדות. מה, בנט ייקח קולות מנוטשי המחנה הציוני? יש עתיד תזרים אליה את מאוכזבי ש"ס?
הקרבות הפוליטיים האמיתיים ייערכו בימין, בין המפלגות שמרכיבות את המחנה. ההתקפות על השמאל יהיו, כרגיל, רק מסך עשן שבחסותו אפשר לפשוט על הגדודים האחרים בחטיבה ולגנוב להם את המנדטים. בשמאל, שבו אין מפלגה אחת גדולה ומוביל מוסכם אחד, הבעיה חמורה בהרבה. בשמאל יישפך דם.
לחסל את הקטנות
האסטרטגים והפרסומאים שיקבלו את ביבי והליכוד יפתחו שמפניות. המפלגה הכי גדולה, הכסף הכי גדול, המועמד הכי חזק והעבודה הכי קלה. הקמפיינר הכי טוב בישראל הוא הבוס שלהם. הוא גם מנצח התזמורת וגם הסולן הראשי. מה הם יכולים ללמד אותו? איך הופכים תבוסה מתקרבת בקלפי לניצחון מדהים בכמה ראיונות וסרטון רשת אחד על עמותות השמאל שמביאות את הערבים באוטובוסים? הם נמלטים מהקרב הקשה מאוד של שינוי עמדת היריב. אין להם שום צורך בזה. המשימה שלהם היא רק להשאיר את המחנה בבית.
אבל אם הוא באמת רוצה 40 מנדטים, וזו תהיה ההנחיה לאסטרטגים, הוא מסכן את קיומן של מפלגות הגוש הקטנות. ליברמן עלול להתחסל, הבית היהודי עלולה להיפגע מאוד. גם המפלגה של כחלון בסכנת כיווץ גדולה. מה אכפת לו. שלוש השותפות האלה הוכיחו כי גם בקואליציית הימין שבנה, לא ניתן לסמוך עליהן. סחטניות שמצצו הרבה יותר כוח ממה שמגיע להן, ועוד ניסו לצייר אותו כהססן רופס כמו השמאלנים האלה. שימותו.
שיקולי קואליציה לא מעניינים אותו. המטרה היא כמה שיותר מנדטים, מה זה משנה מאיפה מביאים אותם. הוא לא יושב על המחשבון ומרכיב ממשלה עתידית. אם יקבל 40 מנדטים, כמו שהוא מקווה, הוא כבר יסתדר. יש דתיים. יש אורלי לוי־אבקסיס. יאיר לפיד ישמח להיות שר החוץ שלו. ועוד לא יודעים מה קורה עם גנץ. מפלגה עצמאית שיקים טובה מאוד לביבי. אולי עכשיו הסקרים מראים שהוא לוקח ממנו כמה מנדטים, אבל מה זה לעומת ריסוק מחנה השמאל עם עוד מפלגה – שגם מפוררת שם לגמרי את הגוש וגם מאפשרת לו להביא אותה בחשבון כשותפה בממשלה.
הקרב על המנדטים ייראה כמו שתי להקות זאבים שמצטופפות, בנפרד, ליד שתי קערות מזון. יש שוני בין הלהקות. לזו שמימין יש קערה גדולה יותר, והיא מורכבת מזאב אחד גדול וכמה זאבונים קטנים. כחלון, בנט, ליברמן. במלחמה על המזון בקערה משמאל התמונה שונה. יש שם פחות אוכל ומצטופפים סביבה שלושה זאבים די קטנים, באותו גודל – או קוטן, אם נדייק – ועוד זאבה קטנטנה שעומדת בצד, נגעלת מהכל ומתלקקת במרץ. הזאבים הקטנים הם המחנה הציוני, יש עתיד והמפלגה החדשה, שאפשר לקרוא לה בינתיים א־גאנצע חבר'ה, כל החבר'ה הטובים שיצטרפו לבני גנץ. בין הקערות תסתובב עוד זאבונת, אורלי לוי־אבקסיס, ותנסה לחטוף שאריות שנופלות מהפה של כולם. כאשר ככה נראית מלחמת הבחירות, ברור לגמרי מי מנצח. הזאב הכי גדול.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
