fbpx

למה אתם נדחפים לי לסיגריה אך מתעקשים לחיות במדינה מסוכנת // מאת שי גולדן

0

הדלקתי סיגריה. זה הפריע למישהו. לא, לא העישון הפסיבי. הפריע לו שאני הורג את עצמי. "זה קצת חוסר אחריות", הוא אמר לי, "לאדם במצבך, לעשן סיגריה". הוא קצת צודק, אבל שילך לחפש. מה זה עניינו מה אני עושה עם הריאות שלי, עם הלב שלי, עם הבריאות שלי, עם החיים שלי? "אני דואג לך", הוא אומר. "אני מודאג ממך. אתה מוכרח להפסיק לעשן". הוא, כמובן, צודק. אני מוכרח להפסיק לעשן. לפני ארבעה חודשים שכבתי במחלקת טיפול נמרץ לב בהלל יפה והפרופסור אמר לי שעליי להפסיק לעשן (אני מקווה שהוא לא קורא 'ליברל'. אין לי כוח, אפילו לא מחצית הכוח הנדרש להתחיל לתת לו הסברים). הוא אמר לי את זה דקה אחרי שיצאתי מהצנתור (זה היה חתיכת אירוע, אירוע הלב המפגר הזה): "אתה עם סיגריות גמרת". הוא אמר את זה בטון פסקני כל כך עד שלא הייתי יכול אלא להסכים, להישבע ביקר לי שזהו, אני עם סיגריות גמרתי. סיגריות יהרגו אותי (אבל את זה ידעתי הרבה לפני האירוע). אם אני רוצה לחיות, עליי להפסיק לעשן. אם אני רוצה לחיות, אני מוכרח להפסיק לעשן. זה עניין מדעי של הסתברות פלוס מחקר, פלוס ניסוי וטעייה, פלוס המון סרטן ריאות והתקפי לב בדרך: הסרטן מזיק לבריאות שלך, כמו גם אוטם שריר הלב. תפסיק לעשן, בנאדם. אם החיים שלך יקרים לך, תפסיק לעשן.

אני רוצה לחזור לסיטואציה החברתית ההיא, בה הדלקתי סיגריה והפריע למישהו שאני הורג את עצמי. הוא בעדי, האיש הזה. הוא לא רוצה להרע לי. הוא רוצה לראות אותי נשאר בחיים, ממשיך להיות אב לילדיי, ממשיך לעבוד, ליצור, להתעדכן בנעשה בליגת הפוטבול האמריקאית המקצוענית, ליהנות מהחיים, להמשיך בחיים, לבחור בחיים. ועדיין: בא לי להעיף לו סטירה. להוריד לו אחת ארוכה לתוך הפרצוף. אחת מצלצלת. תסתום את הפה, חתיכת בן זונה. החיים שלי הם הנכס היחיד שלי שהוא באמת בבעלותי. מה אתה מתערב? מה אתה פולש לי לתוך הטריטוריה? לך תתעסק בחייך העלובים, בבעיותיך הרפואיות, בטרדותיך הקטנות ותניח אותי לגנטיקה שלי, להרגליי הרעים, לחולשות האנוש שלי, להיות האידיוט ההרסני שאני לעצמי. זו זכותי, המולדת, להזיק לגופי. אני עושה זאת מיום שנולדתי. כולם עושים זאת. למשל, לחיות במדינה כמו ישראל הוא עניין לא בריא בעליל – לנפש ולגוף. ועדיין: 8 מיליון מאיתנו בוחרים בכך יום־יום, שעה־שעה. ומי שמבקש להפחית את רמת הסיכון לו ולילדיו ולהתקדם גיאוגרפית לעבר יעד מסוכן פחות, סופג מהחברה מבט עקום, במקרה הטוב. איפה הדאגה לרווחת הזולת ולאינטרס הצר, הבסיסי, ההישרדותי של הפרט, כשזה מגיע לנושא ההגירה מהארץ?

זה משונה, מכיוון שהמקום ממנו מבקשים ממני להפסיק לעשן הוא מקום הפוך לזה שבו אוסרים עליי לרדת מהארץ. הקהילה שהקמנו פה, בישראל, היא קהילה הפכפכה. מעט צבועה. לא ישרה מבחינה אינטלקטואלית. על אנשים להחליט אחת ולתמיד מה חשוב להם יותר: הפרט או הקולקטיב. אם הקולקטיב דואג לרווחת הפרט, אז שיילחם בנטייתו לשמד עצמי באמצעות סיגריות, אבל שיבין ויזרום, ואפילו יפרגן למבוקשו הבסיסי לשמור עליו ועל ילדיו מפני מה שתכף עומד להתרגש על כולנו במדינה הזאת.

ניקח דוגמה אחרת: אדם שמכה את ילדיו בתור מתודה חינוכית – החברה לא תעמוד מנגד ותיתן לו להחטיף לילד על ימין ועל שמאל (הו! איך הזמנים השתנו. בילדותי היו מחצית מהילדים בכיתתי קורבנות קבועים לאלימות הורית פיזית ואיש לא פצה פה). אבל אם הורה נוזף בבנו נמרצות באירוע משפחתי, ומרביץ בו תורה מילולית, הכל יעמדו מנגד ויבלמו את הפה, מהסיבה הפשוטה שזה בין אדם לבנו, שזה לא עניינו של איש כיצד בוחר פלוני לחנך את בנו, כל עוד הוא לא מצליף בו בחגורה (בילדותי, כאמור, הכרתי לא מעט ילדים שהוריהם הכו אותם בחגורה).

זה קו דק, עדין, שקוף, גמיש ומשתנה מאוד, לפי רוח הזמן ורוח התקופה. לפני 30 שנה היה מותר להורים להחטיף לילדיהם. היום המועצה לשלום הילד עומדת בתווך. אני לא תומך בקונספט של הצלפה בחגורות בילדים כמהלך פדגוגי, אבל אני גם לא תומך בתחיבת אפם של זרים לענייניך ולענייני בני ביתך. אתם לא יודעים שום דבר על המתחולל בביתי, על נורמות החינוך הנוהגות אצלי בבית, אז אל תתערבו. אבל החברה לא מוכנה עוד – וכנראה טוב שכך – לעמוד מנגד כשחסר ישע (ילד) נופל קורבן לכף ידו הפתוחה של הורה. נורמות הן עניין דינמי. חברת האדם היא ברייה מתפתחת. מתעדכנת. מיישרת קו עם שפה חדשה ועם כללים חדשים. אילמים. אני מנסה לומר שהורים שמחטיפים לילדיהם סטירות או מצליפים בהם בחגורה צריכים לשבת בכלא, אבל גם שאנשים שאומרים להורים כיצד לחנך את ילדיהם צריכים פשוט ללמוד לסתום את הפה. זה קו דק. שקוף. משתנה. בלתי יציב ובלתי מהימן. אי אפשר להסיק מהנורמה שום דבר על החברה האנושית. אפשר להסיק מהנורמה משהו על החברה האנושית ברגע נתון, מסוים מאוד בזמן.

נאמר, יש מדינות בהן אדם לא יעז לומר לאדם אחר: "תפסיק לעשן. אתה הורג את עצמך". עניין של נימוס בסיסי. יש חברות בהן אדם יבקש מאדם להפסיק לעשן, כי העישון פוגע בבריאות של כולם, בעיקר של זה שמבקש שתכבה את הסיגריה. בתנאים מסוימים אני מוכן להפסיק לעשן. התנאי הראשון הוא שזו תהיה הבחירה שלי. אבל שלי לגמרי. התנאי השני הוא שאיש לא יכריח או יאלץ אותי להפסיק לעשן. התנאי השלישי הוא שלא יהיה אכפת לי להפסיק לעשן. אני מנסה לומר שזכותי להפסיק לעשן, בדיוק כשם שזכותי לעשן – כל עוד אינני מכריח אחרים לשאוף עשן מסרטן לריאותיהם. אבל בבדידות גמורה, באוויר הפתוח, אין לאף אדם זכות להביע את דעתו בנוגע להרגליי. הם לא ההורים שלי (וממילא, למי אכפת מה חושבים ואומרים הוריו על הרגליו הבריאותיים או ההרסניים?) והם לא המורים שלי (וממילא, מי שם זין בימינו על מה שהמורה אומרת?). הם זרים גמורים. גם כשהם מכירים אותך הם זרים גמורים. אני טוען שלאדם שמורה הזכות לעשות דברים שמזיקים לבריאותו, אם בכך הוא חפץ. אני גם סבור שזכותו של הזולת לצקצק בלשונו "תראו איך הוא משחית את בריאותו אחרי שעבר אירוע לב". אני סבור שמה שהזולת שמבקש ממני לא לעשן, "לטובתי", אומר הוא: "אני רוצה שתפסיק לעשן, כי אני רואה אותך בחולשתך האנושית ומפחד שגם לי יש חולשה כזאת. וכשאני מנסה להציל אותך מפני עצמך, אני בעצם מבקש להציל את עצמי מפני חולשותיי". ואני בכלל סבור שזכותו של אדם להיות חלש מבלי שיחלקו לו ציונים בגין החולשה הזאת. ואני סבור גם שזה לא עניינו של אף אחד אם אני סמרטוט או גיבור.

עוד אני סבור שהקולקטיב לא מתעניין כהוא זה ברווחתו ובאינטרס של הפרט, מכיוון שמדובר בפרדוקס מובנה: קבוצה לא מסוגלת לנטרל את מרכיב הקהילה והאינטרס המשותף ולראות את האינדיבידואל כפי שהוא, בשם עצמו ואומרו. אז אני לא אפסיק לעשן רק מכיוון ששוטר במשטרת מניעת האדם מלפגוע בעצמו ביקש לראות את הרישיונות שלי ורשם לי דו"ח על התנהגות שאינה הולמת גבר שיש לו ילדים. להרבה גברים יש ילדים, ואם הכוונה היא לעבור עכשיו גבר גבר ולהגן על האינטרס של ילדיו ושלו עצמו מפני עצמו, בשם הקולקטיב, שמשתמש בנורמה ככלי המשטור שלו, אז אני מצפצף על זה, עד שלא אוכל לצפצף על זה כי הנורמה תאסור לצפצף על זה.

בינתיים, נשרפה הסיגריה וכלל לא נהניתי ממנה. אני חושב שארד מן הארץ.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook