יום או יומיים אחרי פטירתו (המאוד מעציבה) של מוטי קירשנבאום, צייצה חברה טובה שלי ציוץ משתומם על כך שבלהט ההספדים וביער המבכים ובאוקיינוס המתאבלים לא נמצא אפילו אחד שיזכיר את העובדה שקירשנבאום עשה תקופה של עשור בקירוב בשירותו של סטף ורטהיימר, כבמאי סרטי התדמית של ישקר, כיועץ תקשורת וכמי שבאופן כללי היה על הפיירול של החברה ועשה לא מעט כסף (ישר ולגיטימי) לביתו. היא השתוממה, חברתי, כיצד זה שהכול ידעו לשבץ בפרופילים של המנוח את כל תחנות חייו, החל משירותו הצבאי בנח״ל המוצנח, עבור בתקופת 'ניקוי ראש', דרך העבודה המשותפת עם 'הגשש החיוור', וכלה באחרון סרטי המסע והטבע שהפיק וביים עבור ערוץ 10; אבל דילגו, משל הדבר לא התרחש כלל, על פרק של עשר שנים מחייו – במהלכו עזב את רשות השידור והצטרף לישקר, רק כדי להיקרא לדגל ולמנכֵּל את השידור הציבורי עשור מאוחר יותר. "משונה", היא הרהרה שם, בצוויצר, בקול, "כיצד זה שאיש לא ציין את העובדה. שהרי, אחרי הכול, אפשר היה לצפות מהעיתונים הכלכליים, שסיקרו את העניין בהרחבה הנדרשת, להזכיר את קרבתו לוורטהיימר, את תקופתו בישקר, ואפילו את העובדה שסטף (יבדל"א), ישב בהלוויה בשורה הראשונה, סמוך מאוד למשפחה". עוד היא תהתה לעצמה האם מדובר ברשלנות של עיתונאים, בעצימת עיניים לצורך שימור נרטיב "העיתונאי לאורך כל חייו", או שמא רצון להעלים את הפרק הזה מהביוגרפיה של המנוח האהוב, בבחינת "לא נעים"; באותה מידה שלא נעים לדבר על העובדה שבנו כנען מוציא את לחמו ביושר אצל אחד, יצחק תשובה.
או־לה־לה! מהומת האלוהים שפרצה. מיד עטו עליה לנאץ, לנזוף ולכתוש – כמיטב המסורת ברשת החברתית הזאת, ובכלל, בעצם – כיצד העזה להשחיר את שמו של המנוח; לטמא את זכרו במילים מכוערות ונלוזות שכאלה, ובאופן כללי – מי היא בכלל שתעז לחלץ מן הנפטלין עניין כה שולי, פעוט וקטנוני בהכרח, מתוך מטרה שאין מאחוריה שום מניע להוציא פגיעה בזכרו של מוטי שלנו/שלהם. טוב, נו, לא סייעה לה העובדה שהכירה את קירשנבאום עוד מילדותה, שמשפחתה ומשפחתו היו קרובות מאוד וכי הייתה מיודדת עם האיש לאורך ימים בלתי מבוטלים בחייה. לא הועילה לה גם העובדה שאמת דיברה ושרצתה להעיר ולהאיר, באמצעות הבאת מעלה נאה נוספת של האיש – היוותרו עיתונאי ישר ובלתי מוטה, אשר למרות קרבתו למר ורטהיימר, המשיך להיות עשוי ללא חת על משמרתו העיתונאית ומעולם לא דבק בו קלון או רבב או חשד של נטילות פנים. יען כי איש ישר היה ואפילו אתי שבאתים. לא הועילו לה כוונותיה הטובות. כעס ההמון על שהעזה לכרוך את שני השמות באותו המשפט – קירשנבאום ו־ורטהיימר. כאילו היה מדובר בחשיפת פרק מעברו בשירות דיקטטור אפריקאי, אימון לוחמי גרילה דרום אמריקאים או חימוש יחידות סער אסלאמיסטיות באסיה. עד כדי כך הרגיזה את ההמון חשיפת יחסיו המקצועיים והאישיים של מוטי האהוב והטוב עם מישהו שחשבון הבנק שלו שמן, שמן, שמן, שמן! עשיר בן זונה – אל תלכלכו את מוטי בכסף המטונף שלו.
מפגש בין קירשנבאום האידיאלי למוטי הפיקסאלי
אבל הכסף של ורטהיימר אינו מטונף. ובאופן כללי – לא כל כסף הוא מטונף (רוצה לומר "הרבה כסף"; כי לבריות אין בעיה עם מיעוטו של זה. יהיה אדם דל בכסף, אזי יהיה הכסף הגון ומכובד; יהיה בעל הרבה כסף, יהפוך מיד הכסף, כמו גם האוחז בו, למטונף). אלא שעיני הבריות כבר אינן מבחינות בין שחיתות, עריצות, רשעות והפקרות קפיטליסטית צינית לבין סתם הצלחה בחיים. הדור שנוצר תחת עול הקושי הכלכלי הבורגני – ובאופן כללי, שלטון נתניהו ומורשתו הקפיטליסטית החזירית – מזהה כל כסף כטינופת וכל בעל הון כחרא גדול. אין זה לומר שאין בעלי הון שהם חראות גדולים, באותה המידה שיש לא מעט בורגנים שאינם גומרים את החודש שהם בני זונות מרושעים שמקומם בגיהינום מובטח, ללא קשר למצבם בעו"ש. בדיוק כפי שיש בנמצא בעלי אמצעים מרובים שליבם טהור ופיהם שווים לכוונותיהם הטובות, ובאופן כללי מנסים להועיל לחברה ולמין האנושי הרבה יותר מאשר להזיק לה, גם אם כמה מאות מיליונים מצויים בכיסם. אבל לא בישראל. בישראל של ימינו הצלחה היא פשע; כסף הוא טמא (מרגע שהוא עולה על סכום מסוים) וכל מי שידו משגת הוא בהכרח בן זונה שיש לשנוא.
הו, הדיסוננס! יד אחת משפשפת את מנורת הקסמים וחולמת אקזיט, ויד אחרת מרימה אצבע משולשת בפניו של כל מי שעשה אקזיט. יד אחת גולשת בהנאה לכתבות ולמאמרים על דירות פאר, ארוחות שיצאו ממטבחיהם של שפים מהוללים, ומתענגת על פריטי אופנה ששוויים אלפים רבים, והיד השנייה שונאת, שונאת, שונאת את אלה שיכולים להרשות לעצמם את העניין. יד אחת עושה לייק באינסטוש לעוד תמונה מנקרת עיניים שהעלה פלוני מאיזה ריזורט אקזוטי באתר שאת שמו איש אינו יודע להגות אל נכונה, ויד שנייה מנגבת את ריר השנאה והקנאה שנוטף מהפה שעה שהמילים "תמות אמן" מסוננות. ככה זה: החלום ושברו, בזיון מסעיר, בעל מאפיינים סאדו־מאזוכיסטיים; כמו וריאציה מעוותת על סינדרום שטוקהולם המפורסם – ההמון מאוהב בשובה שלו (הקפיטליזם) ומת לתקוע לו כדור בראש בשנייה שיזדמן אקדח לידיו, לא לפני שיעשה איתו אהבה כל הלילה, במהלכה יוציא עליו סכין וינסה לשסף את גרונו. וחוזר חלילה.
היחסים האמביוולנטיים הפרוורטיים, שלא לומר האימבציליים, של "מעמד הביניים" בישראל עם רעיון הכסף והעושר הפכו זה מכבר לפארסה שמתודלקת בכוח התנע של פיצול האישיות המובנה של העיתונות הכלכלית – סגידה להון ולעושים בהשבחתו, לצד "אחריות חברתית" ואולי בכלל "שליחות". יד אחת חולבת את הפרה ויד אחרת מנסה לתלוש לה את העטין. אפשר (אני מעיר לעצמי) שהדימוי מיצה את עצמו. בכל אופן, נשוב לאלגוריה הקטנה, או שמא מקרה המבחן של היחסים העסקיים והאישיים בין מוטי לסטף, בין ורטהיימר לקירשנבאום. אין בהם כל פסול, גם אם תהפכו בדבר 100 פעמים. ועדיין – מוכרחים להודות – עולה איזו תחושה קולקטיבית לא נעימה; כמו פריחה קלה, כמעט בלתי מורגשת (אבל מורגשת, לעזאזל), שעה שחושבים על מוטי האידיאלי פוגש את מוטי הפיקסאלי. שהרי אסור לו לאדם בעל אידיאלים לאהוב כסף, לרצות כסף, להרוויח כסף, שלא לומר להזכיר אחת מהעובדות הללו. שהרי כסף הוא האנטי־קרייסט החדש ובעלי הון הם פעילי כת השטן וחלקם של טובי בנינו לא יהיה עמם! ככה נדב פרי (איך עשה לנו את זה הילד!) וכמוהו קירשנבאום.
שנאמר: מי מנהל את בית המשוגעים הזה? מי משיב שפיות לשיח הציבורי ונימה של יושרה והגינות אנושית לתפיסת המציאות של הכול? אינני יודע. ואפשר שאין בנמצא אף בעל תשובה לעניין. אבל כרגע נדמה שמחול השדים הסוטה שמתנהל סביב כסף והצלחה ורווחה הוא ריאקציה של ממש לדרעק שהוא מצבנו הכלכלי הקולקטיבי בארץ הזאת, לצד העובדה שאנחנו פשוט יוצאים מדעתנו באופן כללי.
–
