אוי־אוי־אוי, מדברים שאמרה יו"ר מרצ זהבה גלאון, השתמע שהיא שוקלת לחבור למפלגת העבודה, או בעצם לשלי יחימוביץ', או לרשימה המשותפת, או בעצם לאיימן עודא. בשני בתי קפה בתל־אביב ובעיתון אחד נרשמה סערה.
קשה שלא להתפעל מהאנרגיות שמתסיס ה'סמול' סביב עצמו. אלא שהסיפור הזה, זניח ככל שיהיה, מעיד על בעיה אמיתית. לא זו של זהבה גלאון, החוששת בצדק שציבור מצביעי מרצ מידלדל, אלא של הציבור הזה עצמו והמעגלים הקרובים לו, שחי בדיסוננס משונה.
מצד אחד הוא שוחר שלום וזכויות אדם, ליברל נאור, דוגל בניקיון כפיים ובשלטון החוק, מתנגד לכיבוש ולכפייה דתית ולהדרת נשים ואפליה מכל סוג; והוא דמוקרט מובהק. מצד שני, ובאותה נשימה ממש – הוא מעוניין לשמור על הסדר הנאו־ליברלי, ולא מבין מה הקשר בינו לבין ריסוק הדמוקרטיה וכל הזכויות היפות שהוא שוחר כל כך.
במפגשים שונים עם אנשים ממעמד הביניים המשכיל, מתברר שוב ושוב שהדבר שהכי מפחיד את כולם הוא המושג "מדינת רווחה". הם נוטים להגיב באותו אופן, הנע על ציר קבוע מזלזול מתנשא (את רוצה לחזור לברית המועצות?) להטפה (מה את משווה? לנו יש מלחמות, בעיות ביטחון, חרדים, ערבים!), מצטט סיסמאות של נתניהו (יש כאן מגזר ציבורי שמן ומגזר עסקי רזה, ומה, את בעד ועדי העובדים המושחתים?), ולבסוף מגיע לאיום (את רוצה שכל המוחות המבריקים של ההייטק והיזמות יברחו מפה?). כל זאת בתוקפנות המעידה בעיקר על בהלה.
–
במציאות כמו שלנו
מדוע זה קורה? משתי סיבות: האחת – המעמד הזה, שהצליח בעיקר באמצעות הנכסים שירש והמיקום הנוח שהסתדר בו (בעזרת השכלה וקשרים חברתיים נכונים), מבין שחילופי האליטות פוגעים בפריווילגיות שלו. אלה שהוא רוצה לשמור בכל מחיר. הסיבה השנייה היא הפנמה אמיתית של הדת הזאת, הנאו־ליברלית. המבוגרים נהנים מכך שהיא מגדירה אותם כמצליחנים שמגיע להם לחיות טוב עד כדי חזירות, ולכפור בחוסר הצדק. הצעירים פשוט לא הכירו שום דבר אחר מעולם.
תראו, למשל, את הפרסומת לביטוח הבריאות של חברת הפניקס. "במציאות כמו שלנו", אומר הפרזנטור, "כדאי שיהיה לך פניקס". הביטוי "מציאות כמו שלנו", המעורפל כמו האמירה "היא מתה ממחלה קשה", מציין השלמה עם גזירת גורל שלא בשליטתנו, ולא נעים לדבר עליה בפרטי פרטים. ה"שלנו" מסמן איזה קולקטיב מעורפל עוד יותר, אבל ברור שהוא איננו מייצג את כולם, אלא רק אותו ציבור מסוים שיש לו מכנה משותף אחד – הוא יכול לרכוש ביטוח בריאות. הפרסומת הזאת היא הצהרה מפורשת על מותה של הרפואה הציבורית, הנגישה לכול והשוויונית. טוב נו, מה לעשות. ככה זה. כולם יודעים, לא?
ברור, כי במציאות "שלנו" אין שמאל שמניף בלעדית ובקול ברור את דגל מדינת הרווחה, ונאבק ב"מציאות שלנו", כלומר שוק פרוע שאיננו מספק שום ביטחון – בתעסוקה, בדיור, בחינוך, בבריאות וברווחה, ובעיקר אין שמאל שיאמר בפירוש שה"מציאות שלנו" מפוררת את החברה, פוגעת בחוסנה ומרסקת את יסודות הדמוקרטיה. ואין שמאל שמחבר אליטה אינטלקטואלית עם שכבות עממיות באמצעות מסר ברור ופשוט ורלוונטי לכול.
–
*************
לפני חודשים אחדים הוקרן ב'פסטיבל סרטי פועלים' בחיפה סרטו התיעודי של הבמאי הבריטי קן לואץ',"הרוח של שנת 45'" (The Spirit of 45'). דרך עדויות מצולמות ואוסף קטעי ארכיון מרתקים מגולל לואץ' את סיפור הקמתה של מערכת הרווחה באנגליה, שקמה מתוך ההריסות של מלחמת העולם השנייה.
בחברה שסבלה מחורבן בעקבות הפצצות מסיביות, פערי ענק, עוני מחפיר, חולי, רעב, בערות ואבטלה, ייסדה הממשלה הסוציאל־דמוקרטית מערכת ציבורית שלמה, שהנגישה לכל אזרח שירותי בריאות, דיור, תחבורה ציבורית משוכללת, דואר ומערכת השכלה הכוללת יום לימודים ארוך עם ארוחה חמה עד לאוניברסיטה.
המערכות האלה סיפקו עבודה למיליונים והניבו שגשוג כלכלי וחוסן חברתי, ויצקו משמעות במושג Civil Servant; זה שביטא יותר מכל את מחויבותה של המדינה לאזרחיה. 34 שנה אחר כך ריסקה מרגרט תאצ'ר חלק גדול מהמערכות האלה, אבל לא הצליחה לחסל את כולן.
כל מדינות אירופה אימצו את מודל מדינת הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה. עליית הפשיזם מזה והצלחת ה"ניו דיל" בהתמודדות עם השפל בארצות הברית מזה; יחד עם המהפכה שחולל ג'ון מיינרד קיינס במחשבה הכלכלית – קידמו את השינוי. זה שהעיקרון החשוב ביותר שלו, מעבר לאספקת שירותים חיוניים בהיקף רחב לכול, הוא ההפקעה הפוליטית של ויסות הכלכלה במישור הלאומי והבינלאומי מידי ההון הפרטי והעברתו לניהול ממשלתי וציבורי.
– צילום: אליהו הרשקוביץ, אוליבייה פיטוסי, ניר כפרי, ׳הארץ׳
רוצים לקרוא את הטור המלא? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.
