לכל שבת יש מוצאי שבת // על חיקוי טראמפ ב'סאטרדיי נייט לייב'

"טינה פיי היא זו שהציעה שאני אגלם את טראמפ. כולנו חשבנו שזו אפיזודה חולפת, מלאכה לשלוש־ארבע תוכניות", כך הודה אלק בולדווין בריאיון בסוף אוגוסט לגוף החדשות העצמאי 'Democracy Now'. כשנשאל איך הרגיש בליל הניצחון של טראמפ, הוא ענה: "הייתי נבוך ומבוהל. גם בגלל התוצאה, וגם כי הבנתי שאני תקוע עם החיקוי הזה עכשיו לעוד ארבע שנים לפחות".

הווידוי הזה מגלם בתוכו אולי בצורה הטובה ביותר את יחסי השנאה־משיכה (אין שום אהבה בסיפור הזה) שבין 'סאטרדיי נייט לייב' וטראמפ באופן ספציפי, ובאופן כללי יותר – בין התקשורת לבין נשיא ארה"ב הנבחר. "התקשורת", או לפחות האגף הליברלי שלה – "פייק ניוז" בשפתו של טראמפ – מבועתת ממנו אך אינה יכולה בלעדיו, כמו ילד שמן שאינו יכול להימנע מעוגת השמנת במקרר, כמו גולום והטבעת. היא עדיין מתקשה להאמין שהוא נבחר, אבל למעשה תרמה לכך לא מעט. הווידוי הזה מגלם גם עוד עניין חשוב: איך טראמפ תמרן, במודע או שלא במודע, והביס את התקשורת הליברלית. השורה התחתונה: ידו על העליונה.

באותו ריאיון מספר בולדווין איך הוא נכנס לדמותו של טראמפ: עין שמאל מכווצת יותר מעין ימין, הפה נמשך קדימה, והוא חושב כל הזמן כמה טראמפ מרגיש אומלל. אין ספק שפיזית הוא מגלם את השחצנות המכסה על הבורות של טראמפ, או מהולה בה. אבל בינינו, החיקוי הזה אינו שובר את המסך. מריאנו בתור נתניהו טוב בהרבה. "זה תמיד קטע של חמש דקות", אומר בולדווין. "זו צריכה להיות קריקטורה, ניסיתי לפשט את הדמות שלו עד כמה שניתן". הו, פה בדיוק טמון הכלב – כי בפשטנות, ברידוד המסר, טראמפ טוב בהרבה מכל חיקוי. זה כמו לנצח אותו בטוויטר (המעבר מ־140 ל־280 תווים בטח מדיר שינה מעיניו). התקשורת, המדיום, המציאו את טראמפ, ולא נראה שהם יכולים לנצחו. ככל שיענוהו, כן יפרח. לתקשורת בכלל, ולסאטירה בפרט, אין סיכוי. יש לכך שלושה מוטיבים, שמקור כולם בטראמפ עצמו.

–

הראשון הוא הטשטוש המוחלט בין אמת לבדיה, בין עובדות לשקרים, ובהתאם בין מציאות לבין סאטירה. בחלק מהמקרים טראמפ נוקט כך במכוון – כמו, למשל, בסיפור האלטרנטיבי על מספר המשתתפים בטקס ההשבעה שלו. הוא יודע שאף אחד כמעט לא יודע את העובדות. חשוב רק הסיפור, והוא ממציא סיפור אלטרנטיבי כדי לשלוט במסר – כך מלמדים בבית הספר לתקשורת, אבל טראמפ יודע את זה מהלב, מהבטן. אבל שקר מכוון הוא מיעוט המקרים. ברוב המקרים טראמפ, וכך קהל מעריציו, באמת מאמין שהסיפור שונה. הוא נטול ציניות ומלא תחושת קיפוח כשהוא מדבר על ציד מכשפות, יחס סלחני למיילים של הילרי ויחס מחמיר לסיפור רוסיה.

סאטירה חיה על התפר שבין מציאות לבדיה. היא לוקחת אמת ומקצינה אותה לקריקטורה, וזו מצחיקה את הקהל שיודע שיש כאן מתיחה מעבר לגבול. לחלופין, היא לוקחת מכבסת מילים וחושפת את האמת שמאחוריהן. אבל אצל טראמפ הכל מבולבל. כשהוא קורא לקים ג'ונג און "איש הטילים הקטן" זו סאטירה או מציאות? הנה מבחן, קחו שני מקרים: 1. פוטין מגיע לבקר את טראמפ ונותן לו "מתנה" – פסלון קטן להניח בחדר הסגלגל. 2. טראמפ אומר לציבור: "פגשתי את פוטין והוא הבטיח לי שהוא לא התערב בבחירות בארה"ב. למה שישקר לי? אני מאמין לו!". משני המקרים, איזה הוא סאטירה ואיזה הוא אמת לאמיתה? או למשל: "זה לא יפה שקים קרא לי זקן. אני לא קורא לו שמן וגמד!" – האם זה משפט שאמר אלק בולדווין או ציוץ אמיתי של טראמפ?

ביוטיוב מתרוצץ אוסף בן 28 דקות בשם 'Alec Baldwin as Trump’s Best Idiot Moments'. גשו לסמארטפון הקרוב לעירכם וצפו בו. באמצע הקטע מוחלפים הקטעים של בולדווין בקטעים של טראמפ עצמו. לולא השינוי בגון הקול, לולא השינוי על המסך, לו היינו מתבוננים בתוכן עצמו באופן טהור – אין שום יכולת לדעת מה קרה באמת ומה הופיע על המסך בלבד.

מה שמוביל אותנו לנקודה השנייה. עבור טראמפ, ובעידן של טראמפ, הדבר היחיד שחשוב הוא מה שמתרחש על המסך. לא הדבר הכי חשוב, לא המקום הכי משמעותי – הדבר היחיד שקיים בעולם. אין מלבדו ואין בלתו. עכשיו, לומר שהדימוי התקשורתי חשוב יותר מהמציאות, זה אולד ניוז מהמאה הקודמת. מי שלא עובר מסך וכו'. אבל בעידן טראמפ זה הדבר היחיד שחשוב. העולם אינו "משתקף" במסך הטלוויזיה או האייפון. העולם גם אינו "נבנה מחדש". העולם אינו קיים מעבר לכך.

הדוגמה שמסבירה זאת בצורה הטובה ביותר היא אותו מקרה שבו טראמפ אמר למצלמות בהקשר של "בעיית האסלאם הקיצוני": "תראו מה קרה אתמול בשוודיה. שוודיה! מי היה מאמין!". אלא ששום דבר לא קרה בשוודיה. מה ש"קרה" היה שידור של כתבה בפוקס ניוז על שוודיה. אבל, כאמור, מה שעל המסך הוא מה שקורה. מה שאינו על המסך חסר חשיבות. התשובה לשאלה "אם עץ נופל ביער ואיש לא שומע, האם הוא השמיע צליל" היא: זה היה בפוקס ניוז או לא?

ובעולם כזה, שבו המסך הוא חזות הכל, להופעה של טראמפ הנשיא ולהופעה של טראמפ הדמות יש משקל זהה. אין יחסי מסמן־מסומן, אין יחסי דימוי־מציאות. שניהם שווים. כבר דובר על כך שטראמפ, תוצר ואמן של המסך, מנהל הכל כמו תוכנית ריאליטי ענקית. יש רק סייג אחד לתיאוריה הזו: מפיקים של תוכנית ריאליטי מודעים לכך שהיא אינה "מציאותית". בעידן טראמפ אין תוכנית ריאליטי. הריאליטי והתוכנית חד הם. ובמצב כזה, כוחה ותפקידה של הסאטירה מתכווצים לעניין אחד: נוכחות. נוכחות על המסך היא נוכחות במציאות, ללא רפרור לשום דבר.

הנקודה השלישית היא התכה של שתי הנקודות הקודמות בתוספת שמן למדורה. עבור טראמפ, ועבור חלק גדול מאוהדיו, אין מציאות ובדיה. אין מסך מדווח, יש מסך הווה. וחשוב מכל – אין שתי דעות בתוך אותו מחנה. יש אותנו – ויש אותם. הם ואנחנו. משחק סכום אפס. ובעולם כזה, סאטירה איננה יכולה להתקיים.

לקראת סוף המרוץ לנשיאות צייץ טראמפ: "ניסיתי עכשיו לצפות ב'סאטרדיי נייט לייב'. הגיע הזמן להוריד מהמסך את הדבר המשעמם והלא מצחיק הזה. החיקוי של אלק בולדווין מסריח. המדיה מנסה לגנוב את הבחירות!". היו פוליטיקאים שהגיעו להתארח בתוכניות סאטירה. היו פוליטיקאים שניהלו דיאלוג מחויך עם החיקוי שלהם. פוליטיקאים, ובמיוחד ראשי מדינה, שאינם סובלניים לסאטירה – קיימים בכל מיני מדינות בעולם. למשל, הונגריה, או טורקיה, או איראן. אמריקה רחוקה משם מרחק רב. אבל צפייה בכל קטעי אלק בולדווין כדונלד טראמפ וקריאת התגובות של טראמפ עצמו – לא מעלות חיוך על הפנים. הן מעוררות דאגה.