איור//רונלי פאר
ירון טן ברינק יצא למסע מרתק סביב הלהקות הגדולות, הדינוזאורים של הרוקנרול:
מנגנים ביחד. זה הרעיון כולו והוא קיים משחר האנושות. אנחנו מנגנים ביחד בכל מקום וזמן לאורך ההיסטוריה. מתופפים במערה, מקישים בשדות, מנעימים בנבל את זמנו של הקיסר, פורטים על צ'מבלו בחצרות המלוכה, ומשם לחדרים קטנים ודחוסי עשן, עבדים פורקים עול בנגינה על קרש כביסה. ואז כמה נערים עם שיער שמנוני ופנים מחוצ'קנות חובטים בגיטרה-תופים באיזה מחסן והופכים לגדולים יותר מישו, פלוס מינוס כמה מסעות צלב.
קיצור תולדות האבולוציה של הלהקות הגדולות מעלה כי במשך 50 השנים האחרונות לא חל כל שינוי ממשי באפיוניהן: לפני הכול, הן גדולות ממש. מיליוני מעריצים ברמות משתנות של היסטריה מכל צדי האוקיינוסים, אלבומים וסינגלים שטורפים את מצעדי המכירות ולפחות פרצוף אחד, בדרך כלל של סולן כריזמטי, שמזוהה כמעט בכל בית.
יש עדיין כמה כאלה בסביבה. דינוזאורים גדולים שרמסו בעבר את הארץ ברגליהם הבוטשות וכעת משרכים אותן בשארית כוחותיהם, מסרבים לפנות את הבמה, מלקטים פירורי תהילת העבר. הם האחרונים מסוגם, שרידים מעידן אחר, שארית הפליטה של ניצולי פגיעת המטאור הקרוי בטעות "המאה ה־21". אולי ראיתם איך הרולינג סטונס העיפו את פארק הירקון עם שאגת הפרידה שלהם. רוכשי הכרטיסים זכו לחוויית חיים ששווה את משקלה בזהב טהור, אבל די ברור מה באמת הלך שם. הייתה זו הזדמנות אחרונה לראות את הטירנוזאורוס רקס של הלהקות הגדולות. כבר לא מייצרים אותן בגודל הזה.
כן, פה ושם אפשר למצוא כמה הרכבים מהניינטיז – ואפילו מתחילת המילניום – שעדיין מצליחים למלא אצטדיונים, למכור אלבומים וסינגלים בכמויות מפלצתיות ולסחוף מיליוני מעריצים. האחרונה שבהם היא ארקייד פייר שהוקמה ב־2001 ופרצה לתודעה ב־2004. זה אומר שהנה חלף לו עשור שלם מבלי שהעולם אימץ אל לבו להקה גדולה חדשה, בהנחה שלא מחשיבים את להקת הבנים המהונדסת וואן דיירקשן. ולא, לא, לא מחשיבים את וואן דיירקשן.
למה הלהקות מרוויחות פחות כסף ומככבות פחות במצעדים? איך זה שהמפיקים מעדיפים את הטוורקינג של מיילי סיירוס על פני רוקנרול איכותי? והאם בכל זאת יש יורשות לביטלס, הרולינג סטונס ונירוונה?
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה של ירון טן-ברינק? הירשמו לקבלת גיליון מתנה
