fbpx

להיות שירה // הטור של לילך וולך ב'ליברל'

0

בחדר המלאכה, שהיה בעצם מקלט, התפזר הריח הלח והמינרלי של חימר טרי, שתמיד הזכיר לי את ריח התרחיף הוורוד שמרחו לי על אבעבועות הרוח שהיו לי בחופש הגדול. ניתנה לנו משימה "חופשית", שמשמעה שלמורה לאמנות שהגיעה היום לכיתה עם עיניים אדומות מבכי, לא היה חשק לדבר אלינו. כל החופש הזה הביך וסחרר אותי, ולא יכולתי להיישיר מבט אל העיניים של המורה כי אולי אגלה ככה למה בכתה, ואני לא רוצה לדעת עליה כל כך הרבה בעצם. מאוחר יותר אני אומר שהייתי מבולבלת, אבל לא הייתי מבולבלת, הייתי מסוחררת וזה לא אותו הדבר, בהחלט לא אותו הדבר.

הייתי לא טובה במלאכה, או באמנות, איך שלא תרצו לקרוא לזה. בשיעורי ספורט הייתי ידיים מרגרינה, בשיעורי מלאכה הייתי ידיים שמאליות, הידיים האומללות שלי היו טובות רק כדי לאחוז בספרים מתחת לשולחן ולקרוא מבלי שהמורה תראה. וזהו. הייתי לא טובה במלאכה וזועפת על החופש שניתן לנו "פשוט ליצור" כאילו יש משהו פשוט בזה, והעדפתי שייתנו לי הוראות מדויקות שאוכל לא לעמוד בהן על פני האפשרות להיכשל גם ביצירה וגם בדמיון שהביא אליה.

ביקשתי לצאת החוצה לקטוף שיבולי שועל כדי לקשט את החימר. חשבתי לכייר משהו שהיה דומה לציור שראיתי בספר על משפחת ברבאבא שלימד חשבון – את ספרות הגיל שלי, תשע וחצי, מעוטרות בפרחים ושיבולים. המורה הייתה מותשת ומוסחת מכדי להתנגד, ושחררה אותי החוצה בהינד ראש רפה. אחריי נמלטו אל השמש, כמו שקית שעועית שנשפכת, עוד חמישה או שבעה ילדים זריזים שזיהו את האפשרות.

היה לי חם, והייתי עצבנית מעט על שנוצרה בחוץ מהומה זוטא שהרגשתי אחראית לה. וגם על שגנבו לי את הרעיון, שעד לאותו הרגע לא חשבתי שיש בו שמץ תעוזה או שובבות, ועכשיו הרגשתי שפספסתי את העליצות שבזה. קטפתי כמה שיבולי שועל, גלגלי אספסת שבלוליים, קוץ סגול אחד, ושושנה אחת שבפירוש אסור היה לקטוף. זה כבר היה יום מוזר מאוד, מוזר מאוד בהחלט. ראיתי מבוגר בוכה, קיבלתי את החופש להיות גרועה, יצאתי החוצה באמצע שיעור, גרמתי לאירוע של חוסר משמעת, היה לי חם מדי ביום חורף, ועכשיו עברתי עבירה חמורה ולא אופיינית על השיר "מי שאוהב אותי הוא לא יקטוף אותי".

במקלט שהוא גם חדר מלאכה, ישבו רוב הילדים ולא עשו דבר. ענבל, שתמיד עשתה חרוזים לשרשראות שאמא שלה הסכימה לענוד, כיירה גם עכשיו חרוזים. ואז שירה. הדברים ביני ובין שירה היו תמיד מורכבים יותר משדברים אמורים להיות בגיל תשע וחצי. הרגשתי שאנחנו אמורות להיות דומות יותר, ובזה אני מתכוונת לומר – הרגשתי שאני צריכה להיות מוצלחת כמו שירה. לפחות כמו שירה, ואולי קצת יותר, עדיף יותר. חשבתי שאם גדלנו זו לצד זו, ושאם האמהות שלנו חברות, מן הראוי והצודק וההולם שיהיו לנו אותם הדברים, אותם החברים, אותן הגומות, אותן אצבעות אמנית מרחפות, אותו שקט פנימי יפה וזקוף. זה, למרבה הצער, לא היה המצב בכלל. בזמן ששירה פיסלה באצבעות הדקיקות שלה מה שידעתי במילים שהוא "פורטרט" אבל בידיים לא ידעתי לעשות, תוך ריכוז מוחלט שוודאי לא הופר אפילו בזמן הבריחה הגדולה אל השמש – אני חשבתי על כל הדברים ששירה בעצם שיריותה גזלה ממני.

מאוחר יותר באותו היום אני אטען בתוקף שהייתי מבולבלת, אבל אל תאמינו לי. מה שקרה זה ששירה הייתה שירה, ואני הייתי רק אני, ובאותו היום זה לא הספיק לי. פשוט לא. מבלי להרים עיניים, שירה ישבה ופיסלה פורטרט יפהפה. את הספוג הזעיר היא טבלה במים וסחטה בעדינות, והעבירה על פני החימר הלח, שהריח שלו הוציא אותי מדעתי, והזכיר לי איך שהייתי חולה, והייתי מתבוננת במראה, על האבעבועות האיומות, ומדמיינת בלב שבור איך לעולם לא יעברו.

האבעבועות עברו ונותרה לי רק צלקת שטוחה בקו הלסת שהייתי מעבירה עליה את האצבע בזמן שקראתי. אבל שירה לא ידעה את כל אלו ולא נדמה שהיה אכפת לה. היא העבירה את הספוג על מה שנבראו להיות עפעפיים סגורים מחימר, שקערורית עין, קשת של גבה מושלמת. הפורטרט היה יפהפה, שירה הייתה יפהפייה. אני עמדתי עם ידיים מלאות עלים וקוצים ותכנית כללית ומטופשת לכייר ספרוֹת כמו שראיתי בספר ילדים.

אז עוד לא ידעתי שמה שלא שלי לא נועד לי. כלומר, בואו ולא נצדיק את הדברים בילדיוּת, ידעתי כמובן שמה שלא שלי לא שייך לי. זה ידעתי היטב. אבל עדיין לא הצלחתי לתפוס באופן העמוק של הדברים שלא כל מה שהונח על כדור הארץ, יועד להגיע אליי. לא בהכרח. אבל באותו היום, לשירה היו את הגומות שלי, האצבעות שלי, את השקט שהשאיר לי רק לרצד בחוסר נחת, ועכשיו היה לה את פורטרט החימר הארור הזה, שרציתי רק לשבת עליו. למחות אותו באופן הכי גס, בהמי וגועלי שיכולתי. למחות אותו במחי התחת שלי.

לא התיישבתי על פורטרט החימר של שירה. היה לי יותר מדי מה להפסיד מהתמוטטות פומבית, ואת זה ידעתי אפילו בגיל תשע וחצי. קיוויתי שגם המורה לאמנות, שגם לה היה יום לא טוב, תדע זאת ותלך לשטוף פנים במים קרים לפני השיעור הבא. מה שעוד היה לשירה, זה את הטבעת שלי. היא לא הייתה שלי, אבל בראש שלי, לפי חוקי ה"מגיע לי כי מגיע לי", היא נועדה להיות שלי, לא פחות משל שירה. אם לדייק – אפילו יותר משל שירה. לשירה היה הכל, ולי היה גוש חימר לא מעובד, ערימה של עשבים, ורק עוד רבע שעה לצלצול.

עוד קודם לכן ידעתי שרציתי את הטבעת. שירה חזרה מחופשת חנוכה עם טבעת מתכת ובה אבן כחולה. לא רציתי לשאול, אבל המילים ברחו לי לפני שהספקתי לתפוס אותן. וככה נודע לי שהטבעת היא דמי חנוכה מסבא של שירה. לי לא היו סבא או דמי חנוכה או טבעת אבן כחולה, והצלחתי להחזיק את כל ה"אין" האלו לעוד כמה חודשים. עד שגיליתי שגם אין לי פורטרט חימר, או שקט, או מה שהופך לילכיות לשירות.

שירה הניחה בתחילת כל שיעור מלאכה את הטבעת על השולחן כדי שלא תתלכלך. תמיד ישבתי מולה, ותמיד ראיתי אותה. אבל זה היה יום מוזר, וכבר היו לי יותר מדי "אין" צבורים בגוף, וכשעברתי ליד שירה כדי לשטוף ידיים בכיור הקטן החלוד, אספתי את הטבעת ושמתי בכיס שלי. הלב שלי דפק מאוד, אבל אף אחד לא ראה. מאוחר יותר, כשאטען שהייתי מבולבלת, אל תאמינו לי. אמא שלי לא האמינה. רציתי חתיכה קטנה מ"להיות שירה". אפילו לא ענדתי את הטבעת, לא יכולתי. גם להשיב אותה לא יכולתי. אפילו שניסיתי. כשעזבנו את העיר, כמה חודשים לאחר מכן, הלכתי אל השדה הקטן שהיה ליד המקלט של בית הספר, השחלתי את הטבעת על הענף של השושנה הקטופה. חשבתי שאולי ככה איכשהו.

איור: וליה רוזנצוויג

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook