fbpx

לבעבע, לא להתפקע // יהודה ושומרון // הטור של תמר אסרף

0

תמר אסרף | יהודה ושומרון

 

 

70 שנה אנחנו חיים כאן יחד, כאותם מרכיבים שונים בתוך סיר פויקה ענק, שלעיתים מבעבע בטירוף. וכשהחום בתוך הסיר הופך בלתי נסבל, אנחנו מאבדים סבלנות.

כל אחד מאיתנו מחובר לשבט שלו, מוקף שכנים, חברים ועיתונים שמסבירים לו למה מה שהוא חושב זה הדבר הנכון. לעיתים נדמה לנו שאנחנו מאתגרים את עצמנו בוויכוחים סוערים עם בני השבט האחר. אבל מה שבאמת קורה זה שלרוב אנחנו פשוט מסבירים לעצמנו את עצמנו. גם המרחב הווירטואלי, שנבנה כאן בשנים האחרונות, לא שונה בהרבה. חברינו הווירטואליים ברשתות לרוב דומים לנו, ואם יש כאלו שלא – רמת השיח שמתקיים מסתכמת בפוסטים מעצבנים ובקללות, שמלווים בתגובות חריפות, שנענות בתגובות עוד יותר חריפות, שלא מקדמות אותנו לשום מקום.

אין ספק שכיף לשתות קפה עם בני השבט שלי. אנחנו מסתדרים מצוין. הוא חושב בדיוק את מה שאני רוצה להגיד ויחד אנחנו תוקפים את מי שלא חושב כמונו. אבל כמה זה באמת מקדם אותנו בחיים?

זו טעות לחשוב שהשסעים החברתיים התחילו רק לאחרונה. נולדנו שסועים, כי מאז ומעולם היינו שבטים, 12 שבטים, וכבר אז התווכחנו. לפני 70 שנה היה ברור שאם לא נשים לרגע את הוויכוחים בצד, אין לנו סיכוי להקים מדינה. ודווקא היום, כששום סכנה חיצונית לא ממש מאיימת עלינו, הוויכוחים עולים.

זה שנים מספר שאני פוגשת כל שבוע קבוצות של אנשים שבאים להכיר את יהודה ושומרון. אנשים שהחליטו לקחת יום חופש ובאמת לבוא להכיר. חלקם יצאו כלעומת שבאו. לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. אבל יש כאלו שיודעים מצד אחד לשאול שאלות מאוד קשות וגם להקשיב לתשובות. השאלות הקשות הן המאתגרות ביותר.

השאלות הקשות דורשות באמת לבחון לעומק את תפיסת עולמנו. לבחון אם צודקת דרכנו. המפגש עם כאלו שאינם מסכימים עם השקפת עולמי הוא בעיניי הזדמנות אמיתית לגדול, לשאול, לברר. גם אם בסופו של דיון אני לא עוברת למחנה השלום, משהו בי בכל זאת משתנה כי נוספו לי סימני שאלה חדשים וגם כמה סימני קריאה.

הנחת היסוד, שלא נתקדם לשום מקום עד שלא נפתור את הסכסוך הערבי־ישראלי, היא בעיניי הנחה שגויה. מדובר בסכסוך חיצוני, שאינו הבעיה הקשה שלנו. לא נתקדם לשום מקום אם נמשיך להתבצר בשבטיות שמייצרת סכסוך פנימי. ככל שניפגש יותר, כך נצליח להתקדם בצעדים קטנים לקראת בירור זהותי כזה, שמתוכו נוכל להתחיל גם להתקדם לפתרון הסכסוך החיצוני. 70 שנה זה כבר מספיק זמן כדי להפסיק לפחד ולהתחיל לדבר באמת אחד עם השני.

מכיוון שכך, הדרך היחידה לא לשרוף את התבשיל הזה שלנו (גם זה קרה לנו בעבר) ולהתקדם הלאה, יחד, לקראת 70 השנים הבאות, היא לצאת מהמרחב הווירטואלי הצעקני והשטחי, ולשבת על סיר פויקה מהביל עם בני השבט השני. נשאל, נקשיב וגם נענה, אולי גם נתווכח, אבל כשמסתכלים אחד לשני בעיניים זה אחרת. נוצר איזה חיבור, כזה שמסוגל להתמודד עם ויכוח נוקב, אבל באהבה.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: ויקיפדיה

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook