בתכנית האחרונה בנובמבר של 'זמן אמיתי עם ביל מאהר', לפני צאתה לחופשה, הודה המנחה הוותיק לצוות שלו, למפיקים וגם לתסריטאי שלו – דונלד טראמפ. מאהר, שבאחרונה חגג 25 שנה לתכניות הסאטירה הטלוויזיוניות שלו, הוא אחד המבקרים החריפים ביותר של הנשיא האמריקאי על המסך. ומאהר אכן שינה באופן משמעותי את פניה של תכניתו בשנתיים מאז שנבחר טראמפ ובמסע הבחירות שקדם לבחירה. בתכניותיו האחרונות חוזר מאהר ואומר לפאנל המומחים – היסטוריונים, פוליטיקאים, אנשי התקשורת המתחלפים מרוב הקשת הפוליטית – שהוא חרד לכך שגם אם הנשיא יפסיד בבחירות, הוא יסרב לעזוב את הבית הלבן. לזכותו ייאמר שמאהר ביקר את טראמפ עוד הרבה לפני שהאחרון התמודד לנשיאות ארה"ב. ב־2013 אף תבע אותו טראמפ (ואז ביטל את התביעה) לאחר שהסאטיריקן טען שיתרום 5 מיליון דולר לארגוני צדקה אם טראמפ יוכיח שהוא אינו בנו של אורנגאוטן. מאהר, ליברל שמתהדר באי־תקינות פוליטית, ומי שנוטה למתוח ביקורת גם על דמוקרטים, אמר כי הגיע למסקנה הסמי־אבולוציונית הזאת בגלל הצבע ומרקם השיער של טראמפ. זאת הייתה פארודיה של המנחה הטלוויזיוני על ההצעה של טראמפ לתרום 5 מיליון דולר לארגון צדקה אם הנשיא דאז ברק אובמה יציג את התעודות שלו מהלימודים באוניברסיטה. קודם לכן גם הטיל טראמפ ספק במקום היוולדו של הנשיא והיה האחראי להפצתה של תיאוריית הקונספירציה לפיה אובמה אינו יליד ארה"ב (קונספירציה שמישל אובמה כתבה בספרה האוטוביוגרפי 'Becoming' שיצא לאחרונה, שלא תסלח לו עליה לעולם).
במכתב למאהר, שצורף לתביעה ונשלח על ידי עורך הדין של טראמפ מייקל כהן (שעלה לכותרות גם הוא השנה), נכתב: "מצ"ב עותק של תעודה הלידה של מר טראמפ, המוכיח כי הוא בנו של פרד טראמפ ולא של אורנגאוטן".
התביעה בוטלה, אבל בדיעבד היא שימשה מעין רמז מטרים למה שעתיד להתרחש בין הסאטיריקנים האמריקאים לבין הבית הלבן בעידן טראמפ המטורלל. מאבק טעון בדרמה שמזין את עצמו מחדש בכל ערב, בכל מחזור חדשות שמוצת על ידי כל ציוץ, מהלך או תגובה של הנשיא הבלתי נלאה.
בשנתיים מאז נבחר כוכב הריאליטי דונלד טראמפ לנשיאות, ובשנה שקדמה להן, של הקמפיין האינטנסיבי לקראת הבחירות, ניכר שהטלוויזיה – הזירה שממנה צמח וידע לנצל לצרכיו – עברה שינוי גדול. כוכבי הלייט נייט הלכו והתרבו, והביקורת הפוליטית שלהם נהייתה חריפה ביותר. ככל שהחריפה, כך נהנו התכניות מיותר צפייה ויותר שיח. רשתות החדשות בכבלים גם הן נהנו מתחייה ברייטינג והעיתונאים שלהן נהיו לכוכבים מוכרים – רייצ'ל מדו מ־MSNBC משמאל והפרשן שון האניטי מפוקס ניוז מימין התחרו זה בזה על המקום הראשון במספר אחוזי הצפייה, כאשר האניטי לרוב מוביל, אבל מדו התקדמה מהר ואף עקפה אותו לעיתים. הישג נאה לרשת שלה, שרגילה להיות מדורגת אחרונה בין שלוש רשתות החדשות בכבלים המובילות (אחרי פוקס ו־CNN).
מגדלור ליברלי
בחירות אמצע הקדנציה, שהתקיימו בתחילת נובמבר האחרון, הן הזדמנות טובה לבחון מה קרה לטלוויזיה, לפחות לחלקים ממנה, מאז שדונלד טראמפ הוא הנשיא. מאבקו בתקשורת ("אויב העם" ו"פייק ניוז", כפי שהוא תוקף על בסיס יומי) הפך חלק מהעיתונאים – בעל כורחם – ממסקרים למושאי הסיקור. כמו במקרה של ג'ים אקוסטה מ־CNN, שהנשיא אמר עליו שהוא "אדם נורא" באמצע מסיבת עיתונאים והשתיק אותו בבוטות, ושהבית הלבן ביטל את כניסתו למסיבות העיתונאים הבאות. רשת CNN תבעה את הבית הלבן על כך וניצחה. העיתונאים הטלוויזיוניים ככלל, ולא רק. גם בוב וודוורד, חושף פרשת ווטרגייט מה'וושינגטון פוסט', שחיבר את רב המכר 'Fear' על הטרללת בבית הלבן של טראמפ, ורבים אחרים, נהיו מוכרים עוד יותר מבעבר – ובהתאמה גם מבוקשים יותר לראיונות ופרשנויות בעצמם.
עיתונאים כמו ג'ייק טאפר, צ'אק טוד, כריסטיאן אמנפור, מיקה בז'ז'ינסקי, כריס וואלאס, אנדרסון קופר, כריס קומו ואחרים, מוזמנים באופן קבוע אל הסטים של תכניות האירוח, שבעבר בעיקר ניהלו שיחות סרק עם סלבריטאים המקדמים את סרטיהם/אלבומיהם/סדרות הטלוויזיה שלהם (הם עדיין באים, רק מעניינים פחות). אלה חושפים את הצד הכריזמטי שלהם, וגם בהמשך, כחלק מההפריה ההדדית של הלייט נייט והחדשות, הם חוזרים לתכניות שלהם ושם מרשים לעצמם להגיב בהומור (או בסרקזם, תלוי באוזני המאזין).
מנחי הלייט נייט נהיו למגדלור שאליו מפנים מבטם ותולים את יהבם אמריקאים ליברלים (וחובבי אמריקנה רבים בשאר העולם), שלא האמינו כי איש זה התמקם בחדר הסגלגל. אמריקאים מוצאים נחמה במונולוגים הרבים שמשודרים ומופצים גם באמצעות יוטיוב (אלה של סטיבן קולבר, של סת מאיירס, של טרבור נואה, של סמנתה בי, של מישל וולף – עד שהורידו אותה משידור בנטפליקס – ושל אחרים). ומלבד הנחמה המבדרת, במקרים רבים הופכים המגישים האלה לפעילים פוליטיים.
ג'וני קרסון, מנחה 'הטונייט שואו' המיתולוגי, היה המאמי של כל הציבור האמריקאי. סטיבן קולבר, אולי הטוב מכולם, ותואמיו בשאר המסכים, יסתפקו בלהיות המאמי של הדמוקרטים ושל האמריקאים שסתם לא סובלים את טראמפ. לא בטוח שזו בחירה גרועה. ג'ימי פאלון, שבאמת יושב בכיסאו של קארסון, מנסה לפנות אל קהל רחב ככל האפשר בהימנעות משיח פוליטי – בחירה שפגעה ככל הנראה באחוזי הצפייה של 'הטונייט שואו', ספינת הדגל של תכניות הלילה. כך גם אצל ג'יימס קורדן, שתכניתו גם היא קלילה ומוזיקלית יותר (אף שיש בה, באופן בלתי נמנע, ירידות על הנשיא). הימים של ג'יי לנו כמנחה תכנית האירוח המוביל, שלשונו הייתה מושחזת בערך כסכין חמאה מפלסטיק, נראים כמו פרהיסטוריה.
כריסטיאן אמנפור 2016, IMDB
לא קונים ספינים ושקרים
הצלחת הרייטינג של הסאטירה החריפה הותירה רושם גם על הבכירים ברשתות השידור. אלה משלימים – ואף מעודדים – את הגישה הלעגנית של קולבר, את הדמעות שמזיל בשידור ג'ימי קימל על מעשי הממשל הנוכחי ואת המונולוגים חוצבי הלהבות של סת מאיירס.
לקראת בחירות אמצע הקדנציה כל אנשי הלייט נייט, אחד לאחד, עודדו את הקהל שלהם לצאת ולבחור. כך למשל סמנתה בי מהתכנית 'Full Frontal', אחד הקולות המעניינים בטלוויזיה האמריקאית, שעלתה לאוויר עם התנופה הזאת ב־2016. המגישה הלא־שגרתית אפילו המציאה משחק לטלפונים החכמים שיעודד אנשים להצביע – "המשחק הזה הוא לא משחק", שמו.
בכתבה מלפני כשנה שכותרתה "הקומיקאים של הלייט נייט האמריקאי נהיו כוכבי רוק בעידן טראמפ" של אתר 'ווקס' הפוליטי, הסביר הכתב קרלוס מאזה איך מעמדם של אלה התחיל לנסוק. "לפעמים", אמר, "הם מסקרים את אנשי השלטון טוב יותר מעיתונאים. זאת מהסיבה הפשוטה שהסובלנות שלהם לבולשיט היא נמוכה". העיתונות הרגילה, הכתובה וגם המשודרת, השתמשה בכליה המקובלים לדיון בנושאים שאולי אין בכלל מקום לדון בהם, פשוט כי הם שקרים וספינים ידועים מראש. כמו למשל הטענה שאובמה צותת לטראמפ – טענה מומצאת שהופרחה לאוויר, נידונה במשך שעות וימים ברשתות הכבלים עד שהתאדתה. מול כל אלה, הקומיקאים והקומיקאיות הטלוויזיוניים הסתכלו ביושר בעניינים האלה וקראו לילד בשמו. חוץ מזה, נאמר בכתבה ב'ווקס', "סאטירה מאמנת את המוח להיות ספקן", ובתקופה הזאת ספקנות היא מצרך נדרש.
אולי ההוכחה הטובה ביותר לעד כמה הפכו מנחי תכניות האירוח הליליות לאופוזיציה לשלטון בארה"ב כעת, היא תגובתה של קליאן קונוויי, היועצת הבכירה לנשיא, אל אותן תכניות. לאחר הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג בסוף חודש אוקטובר אמרה האישה שטבעה את המושג "עובדות אלטרנטיביות" כי הקומיקאים של הלייט נייט הם "בחלקם אשמים בטבח", משום שהם לועגים לדת. ממש כך אמרה האישה והתופעה, בריאיון לפוקס ניוז. כעת, לא רק התקשורת היא האויב, כדברי הנשיא האמריקאי, אלא לפי אנשי הממשל, גם אנשי הלייט נייט אשמים בפיגועי הירי.
בלי קשר להשמצה הפרועה הזאת, העלייה בכמות ובמשמעות של הלייט נייט היא מבורכת, אבל לא נטולת מגרעות. בצד הנחמה, האיזון והאיתות לנורמליות שהן מספקות, לעיתים העיסוק הלייט־נייטי בענייני הנשיא היומיים הם שיתוף פעולה בניסיון שלו להטות את השיח החדשותי.
קשה לעמוד בפיתוי – הדברים מגוחכים ("אני גאון מאוד יציב", העיד על עצמו פעם, באחת מאלפי אמרות השפר שלו), ההתנהגות חריגה (במקום לסגור מטרייה, הניח אותה פתוחה בפתח המטוס), בריונית (סותם פיות לעיתונאים וטוען שהוא אוהב את מי שמכה אותם – כפי שעשה חבר מפלגתו לעיתונאי ששאל אותו שאלה), ועושה הרבה־הרבה טעויות ("צריך להציג תעודת זהות במכולת", טען לאחרונה משום־מה), כולל שגיאות כתיב בטוויטר (אפילו בשמה של אשתו מלאניה).
צפוף פה, צפוף
אבל אם להיות ספקנים, כמו שלימדו אותנו הסאטיריקנים – הזירה של הלייט נייט נהייתה גם מאוד צפופה, באופן מעט מוגזם. וכמו שלפעמים תכניות החדשות של רשתות הכבלים, המשדרות סביב השעון, ממציאות עוד תכניות כמעט זהות, שאומרות את אותם הדברים שוב ושוב ומגדילות באופן חסר פרופורציה את החדשות, כך בסדר גודל קטן יותר קורה עם תכניות הלייט נייט. חוץ מזה שהן נשמעות לעיתים אותו הדבר, לפעמים ממש מילה במילה.
באחד מפרקי התכנית החדשה של חסן מינאז' 'The Patriot Act' בנטפליקס, ציין המנחה השנון את העודף בקומדיה פוליטית על המסך, כי באמת יש מאלה שפע רב, אבל הוא הוסיף וסייג: "אני (המגיש) החום ואת שלי כדאי לכם דווקא לראות".
הסיבה לכך היא שרבים מאנשי הלייט נייט צמחו ממש באותו בית גידול – 'הדיילי שואו' של ג'ון סטיוארט (שלכו תדעו אם היה פורש בשעתו לו היה יודע שלאחר מכן ייבחר טראמפ לנשיא). זו הולידה טאלנטים כסטיבן קולבר, ג'ון אוליבר, סמנתה בי, חסן מינאז' וג'ורדן קלפר, ששימשו "כתבים" בתכנית החדשות הסאטירית. גם טרבור נואה היה כתב לזמן קצר, ואז ירש את מקומו של סטיוארט באותה תכנית. אחרים הם יוצאי 'סאטרדיי נייט לייב' ומערכות אחרות. כלומר, בדרך כלל תוכלו לדמיין חדר תסריטאים שפשוט מלא באנשים שחושבים וכותבים דומה. רבים מהם, כמובן, גם יהודים. קונאן או'בריאן, למשל, התנצל פעם על עליבות המונולוג שלו ביום חלש באומרו – "אני מצטער, עכשיו סוכות, כל הכותבים שלי יצאו לחופשת חג".
לזכות הלייט נייט ייאמר שהזירה הזאת נעשתה קצת יותר מגוונת. ברשתות הממוסדות עדיין מדובר בגברים לבנים, אבל בכבלים ובנטפליקס אפשר למצוא קצת יותר נשים (כמו שרה סילברמן ולזמן־מה מישל וולף וצ'לסי הנדלר), וקצת יותר אנשים שהם לא לבנים ('הדיילי שואו' של טרבור נואה, הדרום אפריקאי במוצאו, מתאפיין בגישה בינלאומית יותר ובצוות "כתבי שטח" מכל הצבעים והמינים). אבל כשסדר היום נשלט על ידי מעשי הנשיא, התגובות עלולות להיות כמעט זהות.
מצחיקים וחוקרים
מאחר שסדר היום של הקומיקאים נקבע על ידי מה שקורה בחדשות, הגבולות בין עיתונות לתקשורת היטשטשו בעוד דרכים. משום שהעיתונות הטלוויזיונית עסוקה כל פעם בספין האחרון של הנשיא, ומטפלת בו בעזרת פאנלים של דוברים החולקים זה על זה, תכניות הסאטירה מתפנות לתחקירים עיתונאים. מעניין לראות כיצד שלושה כתבים פיקטיביים מתכנית הסאטירה 'הדיילי שואו', שהעמידה פני מהדורת חדשות, כעת מציגים בתכניות שלהם תחקירים עיתונאיים אמיתיים לחלוטין, המוגשים בנימה הומוריסטית. סגירת מעגל שכזאת.
ג'ון אוליבר התחיל עם זה בתכניתו 'השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר'; סמנתה בי, מי שהייתה כתבת בתכנית המקורית ההיא במשך 12 שנה, עושה זאת כבר שלוש עונות, על בסיס שבועי, בתכניתה 'Full Frontal'. כעת הצטרף אליהם חסן מינאז', הכתב האחרון שסטיוארט צירף לתכנית שלו, ובחודש שעבר (נובמבר) עלה עם תכניתו לנטפליקס – שבה הוא מציג מונולוגים מתוחקרים לעילא ומבוססי עובדות, המוצגים באופן חדשני. התכניות האלה משודרות פעם בשבוע ומציגות כתבה או מונולוג מרכזיים על נושא שנחקר לעומק. התכנית של סמנתה בי כונתה כבר "קומדיה מבוססת עובדות", וזאת של מינאז' מכונה "קומדיה חוקרת". ג'ון אוליבר נשאל פעם אחר פעם מה הוא יותר – עיתונאי או קומיקאי. הוא עדיין מתעקש כי התשובה האחרונה היא הנכונה.
בכתבה לאתר 'נשיונל' אמר בוב תומפסון, מומחה לטלוויזיה ולתרבות פופולרית מאוניברסיטת סירקיוז: "מה שמעניין הוא שאנחנו מקבלים תכניות יותר מתוחכמות, שעשו עבודת תחקיר מצוינת בשבילן. יש להם את הסרטונים, הם מציגים את הסתירות בדברים שנאמרו פעם ועכשיו. אני לא מוכן לקרוא לזה עיתונות, אבל זה בהחלט קומדיה חוקרת, וזה חלק חשוב מאוד מהשיח הנוכחי".
בערב של בחירות האמצע ב־7 בנובמבר הוכיחו המספרים כי לא רק שהתקיים "גל כחול" (ההישג של הדמוקרטים, שהצליחו להשיב לעצמם את בית הנבחרים), אלא גם שהצופים התעניינו בבחירות האלה וצרכו אותן לעיתים קרובות דרך תכניות הלייט נייט. אחוזי הצפייה של כל מהדורות החדשות המיוחדות עלו – וכך גם של תכניות האירוח הליליות, כמו אלה של סטיבן קולבר, סת מאיירס, טרבור נואה וג'ימי קימל, שלרוב מצולמות בצהריים, אך לכבוד האירוע עברו לשידור חי. אחוזי הצפייה של הסאטיריקנים היו גבוהים יותר משל עמיתיהם ה"רציניים".
"מה שברור הוא שאמריקאים פונים לתכניות הקומדיה אחרי אירועים פוליטיים", נכתב אחרי בחירות האמצע ב'טיים'. "פעם מבקרי התקשורת נהגו למתוח ביקורת על צעירים, שבעידן ג'ורג' בוש נהגו לצרוך את החדשות שלהם מתכנית הסאטירה של ג'ון סטיוארט; אבל ב־2018, כאשר האינטרנט משמש מקור חדשותי יותר מהחדשות עצמן, ומשתתפי הפאנלים בתכניות החדשות נשמעים מטופשים יותר מהקומיקאים – שכל מטרתם היא להיות מגוחכים – הצופים רוצים לדעת מה מנחי תכניות הסאטירה חושבים על מדיניות הביטוח הרפואי, על אמזון ועל חקיקות נגד הפלות". המונולוג שבו ג'ימי קימל פרץ בבכי, בשידור, כאשר תיאר את הצורך בביטוח רפואי לכולם, כפי שלמד כאשר בנו התינוק היה מאושפז בגלל בעיות בלב, השפיע יותר מכל תכנית חדשות שתציג את העובדות בעניין.
ביום שאחרי טראמפ
אבל לא כל התכניות מצליחות, ויש מי שחושש כי זה סימן לבאות, לשחיקה, לתשישות חדשותית ואולי סתם לתחושת שובע. בנטפליקס אמנם העלו את התכנית של חסן מינאז', אבל ביטלו את זאת של מישל וולף, הקומיקאית שהנחתה את ערב כתבי הבית הלבן ועוררה את זעמם של רפובליקנים רבים. גם תכניתו הסאטירית של ג'ורדן קלפר 'האופוזיציה' בקומדי סנטרל ירדה משידור (נשארו בה זאת של ג'ים ג'פריז ו'The President Show').
גם בלי התכניות שבוטלו ניכר שהסאטירה בשנתיים שבהן טראמפ בשלטון היא מרובה וחזקה, אולי אפילו משמעותית (כמעט כל המנחים גם מגייסים את הצופים לתרומה לארגוני צדקה ועודדו הצבעה), והיא שייכת לצד אחד של המפה. ולא רק היא, כך גם חלק מהתכניות המתוסרטות הדרמטיות והקומיות, כמו הגלגול החדש של 'וויל וגרייס'. יוצאת דופן הייתה 'רוזאן', שהיוצרת שלה רוזאן בר היא תומכת של טראמפ, אבל בשל התבטאות גזענית שלה הועפה בר מהמסך.
זהו שינוי משמעותי, אך נדמה שהוא זמני. אם ביל מאהר טועה, ויש לקוות שכך המצב, וטראמפ יפנה את הבית הלבן כשיפסיד – אולי – בבחירות של שנת 2020, או יסיים קדנציה שנייה ב־2024 ובמקומו יבוא נשיא שגרתי יותר, ישר יותר ופוגעני פחות – בין אם רפובליקני או דמוקרטי – קשה לראות את הלייט נייט ממשיך ברוח התוקפנית הזאת. הם מתגייסים נגד משהו שהוא פגיעה בכל מה שאמריקאים רבים מאמינים בו.
ומה עם אלה שחושבים אחרת? "אנשים שואלים מדוע אין גרסה ימנית של הלייט נייט", סיפר כתב הטלוויזיה הוותיק ביל קרטר בכתבה ב'ניו יורק טיימס' על הצלחת הלייט נייט, שהתפרסמה ביום שבו התקיימו בחירות האמצע. "נדמה לי שפוקס ניוז ניסו את זה", הוא אמר, "אבל לא היו להם מספיק תסריטאים שיספקו את הסחורה".
–
