בסוף החודש יעלה בבתי הקולנוע 'היפה והחיה', גרסת הלייב־אקשן – כלומר, גרסה מצולמת עם שחקנים וסטים אמיתיים – של דיסני ללהיט האנימציה שלהם מ־1991, עם אמה ווטסון בתפקיד הראשי. 'היפה והחיה' הוא סרט האנימציה של דיסני האהוב עליי, לא מעט בזכות המילים והמוזיקה של הצמד האוורד אשמן ואלן מנקן. אין לי שום צורך כלשהו ברימייק לסרט הזה, שעל פי הטריילרים שלו נראה כמו חידוש של שוט־אחר־שוט ושיר־אחר־שיר (כן, זה מיוזיקל). אבל לצד הרתיעה והתמיהה, באותה נשימה ממש, אני גם יודע שאהיה שם באולם ביום הבכורה, ויש לי חשד די מבוסס שאני הולך ליהנות מהסרט הזה כהוגן.
אבל 'היפה והחיה' אינו לבד. הכותרות מאולפני דיסני מגיעות בקצב של כמעט אחת לשבוע. האחרונה שבהן: דונלד גלובר, יוצר וכוכב הסדרה 'אטלנטה', לוהק לגלם את סימבה בגרסת הלייב־אקשן של 'מלך האריות'. לפני כן נודע כי לין מנואל מירנדה, השם החם של השנה בתחום המיוזיקלס בזכות 'המילטון', יכתוב את המילים לשירים החדשים ברימייק של 'בת הים הקטנה' (אחרי שיגמור את צילומי 'מרי פופינס חוזרת'); טים ברטון יביים גרסת לייב־אקשן ל'דמבו', וגיא ריצ'י יביים גרסת לייב־אקשן ל'אלאדין'. מה קורה כאן? איך קרה שאולפני דיסני מעזים לגעת במה שנחשב לקודש הקודשים של הארכיון שלהם – ארכיון סרטי האנימציה – ומה זה אומר?
כשזה מגיע לתאגיד כמו דיסני, התגובה האינסטינקטיבית שלנו לבשורות כאלה היא ציניוּת. כשדיסני מחליטה לעשות רימייק לקלאסיקה שלה, אנחנו מניחים ומבינים, זה לא מגיע ממניעים טהורים, זה לא נובע מאמנות, זה הרי חייב להיות מונע רק משיקולים עסקיים כלכליים, ולכן עלינו לעקם את האף מול זה. אבל אז אני נזכר בשניים מהסרטים האמריקאיים הטובים ביותר שראיתי ב־2016 – 'ספר הג'ונגל' ו'חברי הדרקון אליוט' – וקצת מתחיל להתבלבל. אם זה נעשה רק בשביל הכסף, אז למה זה כל כך טוב? יכול להיות שדיסני שוב יודעים מה הם עושים?
–
קשה להמעיט ברדיקליות – ואולי הרביזיוניזם – של המהפך הזה שעובר כרגע על אולפני דיסני. עד לפני כעשר שנים התייחסו אולפני דיסני לסרטי האנימציה שלהם כאל היהלום שבכתר החברה. הדלק שמניע את כל המפעל הגדול. היום, כמבוגרים, אנחנו מתייחסים אליהם בחשדנות, אבל תתקשו למצוא אדם בחצי הכדור הצפוני שלא יציין שאחד מסרטי האנימציה של דיסני היווה השפעה עצומה על ילדותו ועל חייו, או לפחות הסרט הראשון שראה בחייו. ודיסני מודעים לכך. כל מי שהיו לו ילדים בשנות ה־90 והאלפיים נחשף למנהג של הנהלת דיסני להעלים את קטלוג הסרטים שלהם מחנויות הדיסקים. הסרטים הקלאסיים כמעט ולא היו זמינים לרכישה בפורמטים ביתיים. באופן מוצהר, דיסני עבדו על שיטה שלפיה סרטיה היו כמעט ולא זמינים במלאי, כדי ליצור ביקוש. וכך, אחת לכמה שנים הם נהגו להוציא את אחד הסרטים הקלאסיים בדי.וי.די, במהדורה מיוחדת ומצומצמת (שאף פעם לא נמכרת במבצעים) וכשהמהדורה הייתה נעלמת מהמדפים, הסרט נעלם למשך שנים נוספות; זו שיטה שדיסני אימצה מג'ורג' לוקאס, שנהג כך עם סרטי 'מלחמת הכוכבים'.
כל זה השתנה כששוק הצפייה הביתית השתנה, והעולם – ובייחוד אמריקה – נטשו את תקליטוני הפלסטיק לטובת צפייה בשירותי VOD וסטרימינג. עכשיו, בכל רגע נתון, רוב הקלאסיקות של דיסני זמינות לצפייה. הן פחות נדירות. לפיכך, זו פחות חגיגה כשנתקלים בהן והופכים כל צפייה בהן לאירוע חד־פעמי.
היה היגיון ברור מאחורי טקטיקת ההפצה של דיסני: סרטי האנימציה שלהם כמעט ולא מתיישנים. ילדים, שלפעמים נרתעים מסרטים "ישנים", לא מודעים לפערי הגילים בין 'מלך האריות' ו'פינוקיו'. יש בסרטים הללו משהו על־זמני. מול סדרות האנימציה בטלוויזיה, ניכר שהאנימציה הקלאסית של דיסני הייתה בסטנדרט אחר לגמרי. מ'שלגיה ושבעת הגמדים', הסרט הראשון מ־1939, הסרטים האלה נותרים עדכניים.
אז למה הם עושים לכולם רימייקים? מה ההיגיון?
את הרעיון מאחורי 'ספר הג'ונגל' הבנתי: הגרסה החדשה אכן שדרגה את המקור, שלא היה אחד הטובים בסרטי דיסני. כנ"ל 'חברי הדרקון אליוט'. אם זו הייתה המגמה – לשדרג את היצירות שבכל זאת התיישנו – הייתי מבין. אבל 'היפה והחיה'? 'אלאדין'? 'בת הים הקטנה'? אלה הסרטים הכי טובים בספרייה שלהם. סיבה אפשרית: האנימציה הדיגיטלית של 'פלונטר', 'לשבור את הקרח' והסרטים הבאים בתור, פתאום גרמה, לראשונה, לקלאסיקות באנימציה הידנית להיראות מיושנות.
את ההיגיון הכלכלי נשאיר לבוב אייגר, יו"ר תאגיד דיסני, להסביר בהזדמנות, למרות שהתשובה ברורה: ברגע שההכנסות ממכירות הדי.וי.די החלו לצנוח, היה עליהם למצוא דרך חדשה להרוויח כסף מהסרטים שבבעלותם. ההצלחה העצומה של 'אליס בארץ הפלאות' ו'ספר הג'ונגל' – האחד הכניס מעל מיליארד דולר, השני כמעט – מוכיחה שמבחינה כלכלית הם צדקו.
ויש עוד נקודה שצריך לשים לב אליה: דיסני לא הפסיקו ליצור סרטי אנימציה מקוריים. ההצלחות של 'לשבור את הקרח', 'זוטרופוליס' ו'מואנה' מוכיחות שהרימייקים לא נועדו להחליף את מחלקת האנימציה, אלא רק להצטרף אליה. כן, הציניקנים שבתוכנו כבר מגלגלים עיניים ואומרים שדיסני מפיקה עכשיו את סרטי האנימציה שהיא תעשה להם רימייק לייב־אקשן בעוד 20 שנה, אבל מצד שני זה כבר נכון לכל שובר קופות שיוצא.
–
בין כל התהיות האלה והניסיון להבין מה עומד מאחורי כל ההחלטות של דיסני, ועד כמה הן שקולות ושפויות, צפיתי שוב בסרט התיעודי המועמד לאוסקר 'החיים, סרט מצויר'. זהו סיפורו של ילד הסובל מאוטיזם קשה, שמצליח לבסוף לתקשר עם הוריו, ואחר כך עם העולם, באמצעות ציטוטים וחיקויים שלו מסרטי האנימציה של דיסני. לכל סיטואציה בחיים שאין לו את היכולת הרגשית להגיב אליה מעצמו, הוא מוצא ציטוט מתאים מאחד הסרטים שהוא ראה עשרות פעמים. בראשו הוא דמות מונפשת בסרט של דיסני.
הסרט הזה, אחת היצירות המרגשות ביותר שראיתי בקולנוע בעת האחרונה, הפיל סופית את חומות המגננה שלי מול דיסני. בבת אחת התחלתי להגיב מחדש לסרטי דיסני באמפתיה עצומה. הוא גרם לי להבין את מה שידעתי כילד, ומה ששכחתי כמבוגר: לדיסני יש איזושהי יכולת לתקשר עם צופיה בכל מיני תדרים. כשזה עובד, הם מצליחים לנהל שיחה רגשית וערכית גם עם ילדים וגם עם מבוגרים, והם מצליחים להבקיע חומות של תקשורת ולהגיע גם אל אוטיסטים (הסרט מראה שהגיבור אואן סוסקינד אינו האוטיסט היחיד שסרטי דיסני הצילו את חייו).
כמבוגרים אנחנו נוטים להתייחס לדיסני כמו אל מקדונלדס או קוקה קולה, ולהירתע מהעובדה שמדובר במזון תעשייתי, מרובה סוכר וחומרים משמרים, שנוצר בתאגיד אשר זרועותיו התמנוניות נמצאות בכל פינה בחיינו. פיתחנו נוגדנים נגד דיסני, שמתפוגגים רק כשאנחנו צופים בסרטים מבעד לעיניהם של ילדינו, מניחים בצד את הביקורת על ראיית העולם הפשטנית, ומתמסרים ליכולת שלהם לסחוף את צופיהם ולהישאר חברה חפה מיצירה צינית.
וכך, בזכות שלושת הסרטים האלה מ־2016 – 'ספר הג'ונגל', 'חברי הדרקון אליוט' ו'החיים, סרט מצויר' – למדתי להפסיק לפחד ולחזור לאהוב את דיסני, ואף להאמין בהם. אמנם המוח שלי מונה את הסיבות למה ההחלטה לעשות רימייקים לסרטי האנימציה הקלאסיים היא רעיון רע, אבל בכנות, המחשבה לצפות ב'היפה והחיה' הופך למיוזיקל קולנועי – לא מצויר ולא על הבמה, הגטאות של המיוזיקל בשנים האחרונות – מעבירה בי צמרמורות עונג.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
