fbpx

כשאורי זוהר רצה לעשות 'סאלח שבתי' // המדור של יאיר רוה

0

בחודש שעבר מלאו 50 שנה ל'חור בלבנה', סרט הביכורים של אורי זוהר כבמאי ואחת מאבני הדרך המשמעותיות, גם אם האזוטריות, של הקולנוע הישראלי לדורותיו. חשוב להדגיש את משפט הפתיחה הזה, כי איכשהו רצף של אי־הבנות ושכתובי היסטוריה גרם לכך שהציבור הרחב טועה לחשוב ש'חור בלבנה' הוא סרט מ־1964. אבל צילומי הסרט התקיימו בקיץ 1964 באזור מכרות תמנע, ליד אילת; בינואר 1965 פורסם ב'מעריב' שאורי זוהר חזר מצרפת, שם הולחן פסקול הסרט (על ידי מישל קולומבייה, לימים מלחין מבוקש למדי באמריקה); הקרנת הבכורה שלו התקיימה במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן 1965 (הסרט הישראלי הראשון שהוצג בפסטיבל), ובתחילת מאי 1965 הוא הוצג לראשונה בפני התקשורת המקומית.

'חור בלבנה' הוא סרט פרוע ואנרכיסטי, שקשה למצוא בו עלילה ברורה וסדורה, אבל בכל זאת יש בו רצף סיפורי: צלניק (אורי זוהר) מגיע אל חופי ישראל על גבי רפסודה, בחליפה ועניבה. כמו כל עולה חדש, הוא מושלך אל המדבר, שם הוא מקים דוכן לימונדה. אל אותו שום מקום מגיע מזרחי (אברהם הפנר, חברו של זוהר ללהקת הנח"ל), שמקים מולו דוכן לימונדה מתחרה. השניים מחליטים להפסיק את היריבות, לאחד כוחות ולהקים אולפן סרטים. מכאן מתחיל רצף של גֵגים, העובר שלב אחרי שלב את תהליך הפקת סרטים – ליהוק, חזרות, צילומים, ומעברים בין סוגים שונים של סרטים וז'אנרים. הסרט נוצר בתוך תעשיית קולנוע שרק אתמול נולדה, אבל כבר ידע ללעוג יפה־יפה לקלישאות הצעירות של הקולנוע הישראלי. זהו סרט שכולו הצצה מרתקת אל תוך מוחו של זוהר: מוח פרוע של יוצר חסר מנוחה, כריזמטי ונטול משמעת. אף שעל התסריט חתום עמוס קינן ואף שדן בן אמוץ היה שותף ליצירה, רוב משתתפי הסרט מודים שתסריט של ממש לא היה, והסרט פחות או יותר אולתר כל בוקר מחדש.

אז למה 'חור בלבנה' הוא סרט כה חשוב? ראשית, כי זה פרויקט הביכורים של מי שתכף יהפוך לאחד האנשים הכי חשובים ומשפיעים בתולדות הקולנוע הישראלי. שנית, כי הוא אחד הסרטים שחוקרי הקולנוע הישראלי כתבו עליו הכי הרבה מילים. 'חור בלבנה', טוענים כותבי הדוקטורטים, הוא הסרט שהוליד את התנועה הקולנועית שזכתה לכינוי "הרגישות החדשה"; מעין "הגל החדש" הישראלי, שכלל סרטים אישיים, אירופיים באופיים, סגריריים באווירתם, המתארים עולם פנימי – ביניהם 'השמלה' של ג'אד נאמן, 'לאן נעלם דניאל וקס' של אברהם הפנר, 'איריס' של דוד גרינברג, 'מצור' של ג'ילברטו טופאנו – ובחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ראו בהם את תרופת הנגד לקולנוע העממי, שקיבל את הכינוי "סרטי הבורקס". זו הייתה תפיסה אקדמית־דיאלקטית שהציגה את הקולנוע הישראלי עד שנות ה־80 ככזה שניזון ממאבק בין הפכים: הקולנוע המסחרי, שנתפס כציני, וולגרי וגזעני; ומולו הקולנוע האיכותי, שלא זוכה להצלחה אצל הקהל – קולנוע לשם אמנות ולא לשם בידור. התפיסה הזאת רואה את 'חור בלבנה' כחלוץ, כסרט הראשון שנעשה לשם האמנות, ולא בשביל הקהל.

הטקסט המכונן שהציג את שני הנתיבים הקולנועיים האלה ואת הפועלים במקביל ובעוינות זה לזה הוא מאמר בשם "דרגה אפס בקולנוע" שכתב פרופ' ג'אד נאמן ב־1979, ובו הוא מתאר את לידת הקולנוע הישראלי כ"לידת תאומים": 'סאלח שבתי' העממי והוולגרי מצד אחד, ומולו 'חור בלבנה', האיכותי והאמנותי. נאמן הציג אותם כסרטים שיצאו במקביל, ואולי מכאן השתרשה הטעות שכבר קובעה בוויקיפדיה ובאתרים נוספים, לפיה 'חור בלבנה' יצא ב־1964.

אבל בעיניי זו קריאה שגויה, וכל התזות האקדמיות על 'חור בלבנה' מבוססות על אי־הבנה אחת גדולה. הקולנוע הישראלי לא התפתח בנתיבים מקבילים, אלא בנתיב אחד, שבו סרט משמעותי אחד הוביל ליצירתו של הסרט שבא אחריו. 'חור בלבנה', על פי התיאוריה שלי, לא היה יכול להתקיים ללא 'סאלח שבתי', שהגיע שנה לפניו. ויותר מזה: בסתר לבו הוא חלם להיות ה'סאלח שבתי' לשנת 1965.

רוצים לקרוא את הטור המלא? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook