כמאל אגבריה הוא יועצו של ראש העיר תל אביב יפו ומי שרץ לפוליטיקה הארצית, רון חולדאי. בכובעו השני הוא מנהל את מרכז ספורט השלום, מהגדולים בעיר, שעומד שומם זה כשנה מאז פרוץ הנגיף לחיינו. את הפעילות הספורטיבית המיר כמאל להרצאות בזום, כשהוא משלב בין יהודים וערבים. וגם חרדים.
בין הרצאה של השחקן ג'וני ערביד ('הנערים') ושל התסריטאי עלי ואקד ('בית לחם'), שימש גם הח"מ כמרצה לענייני חרדים. מי לא מתעניין כיום לדעתם של החרדים? הכותרת הייתה מפתה: "מדינה בתוך מדינה – איך ניצחו החרדים את הקורונה". עוד קודם להרצאה כבר עלו מולי אנשים רבים להבין את הכותרת, האם אכן החרדים ניצחו את המגפה, ולמען השם, איך?
אבל דבר לא הכין אותי לשאלה של אחד המשתתפים בסיום ההרצאה. הוא ביקש להבין, ובצדק, את מהות ההפגנות באשדוד, ליד ישיבת גרודנא. נכון, עניתי לו, זה הפלג הירושלמי. ואז אמרתי משפט שלא האמנתי שאני יכול לומר: "מתברר שבשנה האחרונה הרבה מאיתנו הפכו להיות הפלג הירושלמי".
איך זה קרה? איך הגענו הלום? ישנן ארבע סיבות מרכזיות לכך:
ראשית, קיים חוסר אמון בסיסי בין החרדים לשלטון, וימיו כימי המדינה. כיום ישנה תחושה יותר מִצודקת שמחפשים את החרדים ומוציאים את התסכול והשנאה של שנים ארוכות דווקא בהם ובעת הזו. כששומעים את השידורים הארסיים והחיקויים ב'ארץ נהדרת', כמו את טורי הפרשנים בתקשורת – אין מילה אחרת מאשר שנאה.
שנית, הסגרים לא היו סימטריים ולא יעזור בית דין. הייתה איפה ואיפה מוכחת בין בלפור לקריית צאנז, בין הטיילת התל אביבית לרבי עקיבא הבני ברקית. לחרדי מצוי קשה להבין למה הפגנה כן ותפילה לא. למה אילת כן ואלעד לא.
הסיבה השלישית היא שההוראות לציבור החרדי לא עברו מהרגע הראשון בצורה הנכונה, דרך ההיררכיה ההנהגתית והפוליטית. היה ניסיון של ההנהגה החילונית לפנות אל ליבו של החרדי המצוי ישירות ללא תיווך. זה לא עבד. בדיעבד הבין נתניהו שהדרך לליבו של הציבור הוא באמצעות הרב קניבסקי. וזה כבר עובד. אם בסגר השלישי רוב מוסדות החינוך היו סגורים – זה בזכות הערוץ הישיר הזה.
ורביעית, אחרי חיסון העדר ולאחר שנה בצל הקורונה, החרדים משוכנעים יותר מתמיד: אנחנו יודעים לחיות לצד הנגיף, אבל אנחנו לא יודעים לחיות ללא מוסדות וללא התכנסויות. אי אפשר לקיים הגמוניה חרדית ללא מוסדות. אז כן, אכפת לחרדים מ"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אבל לא פחות חשוב מכך, אכפת להם גם מהעתיד הרוחני של ילדיהם.
אז האם יש מדינה בתוך מדינה? התשובה היא כן. החרדים לא מתביישים בזה. הם רוצים להמשיך לשמור על אמונתם ודתם, ואיש לא יוכל למנוע זאת בעדם. האם החרדים ניצחו את הקורונה? אולי מוקדם לקבוע, אבל הם בהחלט למדו לחיות לצידה ולהמשיך את שגרת חייהם.
וכשהמשטרה לא מכירה במצוקה החרדית ובאה לאכוף את שמירת "ההנחיות החילוניות" – אז גם אלו השפויים מתוך המחנה הופכים להיות קיצונים. כשהתחושה היא שחיי הדת תלויים מנגד, אין חרדי שיעצור באדום. את המחיר הכבד שילם דווקא הציבור החרדי עצמו: כאוס ואנרכיה ברחובות בני ברק. זו לא דרכה של תורה, אבל זו דרכה של מלחמה על הקדוש והיקר לך.
–
- כל הקורונה על רגל אחת // הטור של דוב גרינבוים
- מחשבות על אחרי הקורונה // הטור של נדב איל
- משבר הקורונה ויחסי נתניהו והחרדים | או: מדוע הכיפה ניצחה את הקופה | מאת אמיר אורן
