fbpx

כל מה שרציתם לדעת על הבחירות בגרמניה // דור גליק

0

פחות מארבעה חודשים לפני מותו של אביו, "קנצלר האיחוד" הלמוט קוהל, העניק בפברואר האחרון ולטר קוהל ראיון למגזין הגרמני 'די צייט'.

"לגברת מרקל יש חלק במותה של אמי", אמרה הכותרת המאשימה והדרמטית, שגררה ציטוטים בעיתונות הגרמנית כולה. אמו של ולטר, הנלורה קוהל, לא מתה בנסיבות טבעיות, היא התאבדה. יש שיאמרו בגלל האלרגיה הקשה לשמש שממנה סבלה, יש שסברו אחרת; ולפינה הכואבת הזו נכנס הבן. מה שבטוח, להתרחקות הפומבית של מרקל מהלמוט קוהל – כאשר זה הסתבך בפרשת התרומות למפלגה השמרנית ב־1999 – היה בכך חלק.

מרקל הייתה אז המזכירה הכללית של השמרנים; קוהל סיים שנה קודם לכן את הכהונה הארוכה ביותר של קנצלר בגרמניה המודרנית – 16 שנה. הוא היה פטרונה הפוליטי של הפוליטיקאית העולה הצעירה והמוכשרת ממזרח גרמניה לשעבר. בגרמניה אף היה לה כינוי מיוחד: Kohls Mädchen, הילדה של קוהל. ה"אלט קנצלר" הוא שמינה אותה לשרה בקבינט, בעודה דמות אלמונית ממש: תחילה לשרה לענייני נשים ונוער, לאחר מכן לשרה לאיכות הסביבה. עד שמרקל, לפחות כך זה נתפס במשפחת קוהל, בגדה בו. כאשר הגיעה שעתו הקשה והוא ירד מגדולתו – הפסיד בבחירות לגרהרד שרדר והסתבך בפרשיית התרומות – כתבה מרקל טור מכונן ל'פרנקפורטר אלגמיינה' והוציאה את עצמה ואת המפלגה לדרך חדשה. היא הסתייגה ממעשיו של מי שהיה הדמות הכי מזוהה עם השמרנים זה שנות דור, קנצלר של כבוד. על מנת לשרוד את פרשת התרומות שלא כדין, סברה מרקל, עלינו לעשות "אמנסיפציה" מקוהל ולצאת לדרך עצמאית. פוליטית, הוכיחה ההיסטוריה, מרקל צדקה.

אך קוהל הבן לא שכח ולא סלח. "כפוליטיקאית מקצועית, מרקל ידעה שהיא פותחת כאן מערבולת שתפגע קשות באמי ובמשפחתי". גם הפגוע בעצמו, הלמוט קוהל, לא שתק. בהקלטות לסופר הצללים שלו, בעוד תלמידתו ממשיכה לטפס במעלה הפוליטיקה הגרמנית, סנט קוהל במרקל ש"אינה יודעת לאחוז בסכין ובמזלג". מדובר בתיאור מעליב במיוחד בדורו ובתרבותו של קוהל, איש לודוויגסהאפן שעל נהר הריין.

מרקל ותומכיה יסתייגו נחרצות מן ההאשמות הקשות של קוהל הבן ויאמרו כי לא הייתה לה ברירה במשבר החמור שאליה נקלעה המפלגה. ייתכן שהצדק עמם ושמשפחת קוהל פשוט לא ידעה להתמודד עם הירידה האכזרית מגדולתה.

המקרה של קוהל הוא רק דוגמה אקטואלית עד כמה אנגלה מרקל, בעלת הכינוי "מוּטִי" (אמא'לה בגרמנית), איננה רק כימאית חביבה ממזרח גרמניה, בת של כומר פרוטסטנטי שהגיעה בדרך פלא כמעט לראשות המעצמה החזקה באירופה; אותו תיאור דרך צבעוני שהעיתונות העולמית נוהגת על פי רוב לתמצת אותה דרכו.

מרקל היא פוליטיקאית מתוחכמת מאוד, שביכולות מופלאות הגיעה למצב שבו אין לה מתחרים ממשיים כיום בתוך מפלגת השמרנים. ההגעה למעמד כזה כללה את הסתלקותו – או סילוקו – של כל מי שאיים עליה בשורותיה, בדרכים אלגנטיות יותר או פחות. אך בניגוד למקרה של בנימין נתניהו, שנתפס כציניקן פוליטי ערמומי (ואהוד גם בשל כך על ידי תומכיו, מפני שהוא "לא פראייר"), הרי שהמהות אצל מרקל שונה, אולי גם מורכבת יותר. יש כאן חוכמה פוליטית אמיתית, קשה מאוד ליישום. כך האופן שבו הצליחה לשמר את התדמית החביבה והרכה של אמא'לה דואגת, בעודה מכהנת במשרה מלאה כאשת הברזל החזקה של מפלגתה שלה, של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה – ושל אירופה בכלל.

יוצא הדופן היחיד בין שורות השמרנים שמעז לעשות למרקל צרות בימים אלה הוא הורסט זיהופר, יו"ר המפלגה בבוואריה. זיהופר מתח עליה ביקורת קשה בעניין מדיניות הפליטים כבר מתחילת המשבר, וממשיך להדגיש את הצורך של גרמניה בפיקוח הדוק יותר על הגבולות. אך אל תעצרו את נשימתכם: מרקל מכילה היטב את המקרה הזה, שמתאפשר בעיקר מסיבה טכנית: ההפרדה המבנית בין 'האיחוד הנוצרי דמוקרטי' הכלל־ארצי (CDU) לבין המפלגה בבוואריה (CSU). יחדיו מרכיבות השתיים את המפלגה השמרנית והמנצחת של גרמניה. ליו"ר המפלגה בבאיירן מתאפשר אמנם פתחון פה וגם עימותים עם הקנצלרית מפעם לפעם, אך אין ולא היה לו סיכוי לאיים על מעמדה באופן ממשי.

 

שולץ אפקט

בסוף ינואר השנה התרחש נס של ממש במפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שותפתה של מרקל ל"קואליציה הגדולה" ובה בעת גם יריבתה העיקרית בבחירות. לראשונה זה שנים, ה"הגמוניה השחורה" (צבע מפלגת השמרנים) החלה להיסדק. אנגלה מרקל נראתה לפתע בת־החלפה. הבלתי ייאמן התרחש בעזרת דיל אצל הסוציאל־דמוקרטים (SPD) שנראה כך: שר החוץ דאז, פרנק־ולטר שטיינמאייר, יעבור לארמון הנשיאות 'בלוו' ויחליף שם את הנשיא היוצא, יואכים גאוק. הכל בתמיכת מרקל והשמרנים, שהערכתם לדמות בכירה ורצינית כשטיינמאייר אינה נתונה בספק.

את משרת שר החוץ המתפנה יקבל זיגמר גבריאל, שעד אז אמור להיות מועמד הסוציאל־דמוקרטים למשרת הקנצלר בבחירות בספטמבר. גבריאל, פוליטיקאי עם פתיל קצר ולשון שנוטה להסתבך, כפי שגם הישראלים כבר יודעים, נחשב בסביבת הקנצלרית ליריב נוח במיוחד: הפופולריות שלו בציבור הגרמני, כמו גם מידת התאמתו בסקרים למשרת הקנצלר – אינה גבוהה בלשון המעטה (יצוין שעלתה לאחרונה, כאשר זז הצידה בהסכמה והפך לשר חוץ).

מה גם שגבריאל היה ועודנו שותף בכיר של מרקל לממשלה בשנים האחרונות כשר הכלכלה. קשה יותר לגבריאל לתקוף את מרקל על החלטות של ממשל, שהוא מהווה בו חלק אינהרנטי. מה שיכול להיתפס בקרב רבים כצביעות, הגיע לשיא במהומות שליוו את ועידת G20 האחרונה בהמבורג. גבריאל קרא למרקל להתפטר בשל מה שתיאר כ"מחדל המהומות". מרקל סירבה להתרגש. היא הודתה לו בנימוס טבול במנה גדושה של עוקצנות על חלקו החשוב בארגון הוועידה, כשר החוץ של גרמניה.

כך או כך, היה ברור לכל, לסוציאל־דמוקרטים וכנראה גם לגבריאל עצמו, שאם הוא המועמד – מרקל עתידה לאכול אותו בסוף ספטמבר הקרוב, כמו שהיא אוהבת: כדג ביסמרק הרינג, במקרה הזה דווקא עם הרבה מלח.

אבל ביום סגרירי בינואר האחרון הודיע גבריאל שלטובת המפלגה, הוא מפנה מרצונו את תפקיד המועמד לקנצלר ליושב הראש היוצא של הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ. לעומת גבריאל, שולץ נחשב לדמות פופולרית בהרבה בציבור הרחב.

המערכת הפוליטית בגרמניה טולטלה בן רגע: סקרים שיצאו בזה אחר זה הראו התחזקות משמעותית של הסוציאל־דמוקרטים. לתקומתה החריגה של ה־SPD מהקרשים ניתן מיד שם: "שולץ אפקט". לשיאו הדרמטי הגיע אותו אפקט עם סקרים שהראו ששולץ עוקף את מרקל. אם לדמות זאת למקרה הישראלי, הדבר מקביל לאבי גבאי שהיה עוקף את נתניהו בסקרים, מיד לאחר היבחרו לראשות מפלגת העבודה.

למרבה התבהלה בשורות השמרנים, במפלגת השמאל די לינקה, בעלת השורשים במזרח גרמניה לשעבר, החלו לאותת שהם מוכנים לסגת ממסורת ארוכת שנים של אי־ישיבה בממשלה – הווה אומר, לא פוסלים שיתוף פעולה עם שולץ. בשלב הזה החלו הספקולנטים לדבר על התממשות הסיוט הגדול של כל שמרן בגרמניה: ממשלה אדומה־אדומה־ירוקה. סוציאל־דמוקרטים, מפלגת השמאל ומפלגת הירוקים. לאחר 12 שנות שלטון מרקל, עם היריבים האדומים שנחשבו עד לפני רגע לחסרי סיכוי, עשויים היו השמרנים, רחמנא ליצלן, למצוא עצמם באופוזיציה – והכל בגלל הבאזז שיצר מרטין שולץ. באותם ימים נפגש הח"מ לצהריים עם אחת הדמויות הקרובות ביותר לקנצלרית גרמניה, שעובד עמה שנים רבות. הוא דיבר ברצינות גמורה על האפשרות שיצטרך למצוא עבודה חדשה בסוף השנה, לקראת ההפסד האפשרי הקרוב של הבוסית.

אוהבים את אמא

אלא שעם כל הכבוד לשולץ, אנגלה מרקל הוכיחה מאז שהאפקט שלה חזק ויציב בהרבה. לאף אחד לא מומלץ להתחיל לתפור חליפות שאינן אלה שלה, הצבעוניות והאיקוניות. המהירות שבה יושב הראש לשעבר של הפרלמנט האירופי נסק – דומה כמעט למהירות שבה נדם, או לפחות רוסן משמעותית.

ביקורת על חוסר אג'נדה ברורה והיעדר תוכנית פעולה ממשית להחלפת השלטון – מלבד ההתלהבות הברורה ממועמד חדש ופופולרי – החלה לצוץ בעיתונות. זאת לצד ביקורת על תפקודו מצד עמיתים למפלגה. הסקרים החלו להחמיא פחות. את המכה הרצינית חטף שולץ בשורה של בחירות אזוריות, שמהוות בגרמניה מדד חשוב לקראת אלה הכלליות. באמצע מאי הגיעה ירידת שולץ לשיאה, בבחירות במדינת נורדריין־וסטפאליה. דווקא שם, במדינה בעלת יתרון כמעט מובנה לסוציאל־דמוקרטים, המהפך הגיע – רק בכיוון ההפוך מזה שאליו מייחל שולץ בבחירות הכלליות.

במדינה של כ־18 מיליון תושבים, שכוללת ערים חשובות כמו קלן ודיסלדורף, הבוחרים גרמו לצניחת מפלגתו של שולץ בכ־8%, בעוד השמרנים עלו בכמעט 7%. ראש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית המקומית, שהייתה עד לבחירות גם ראש הממשלה במדינת נורדריין־וסטפאליה, פרשה מהחיים הפוליטיים עוד באותו ערב. כל העיניים נישאו לשולץ, שהגיב שהוא עוד לא 100 ימים בתפקיד, ובכלל – שאנשים צריכים להבין שהוא אינו קוסם. אמירה כנה וראויה לציון, שכן זו בדיוק התקווה שתלו בו במפלגתו מלכתחילה. ברגע ההכרעה האחרון לפני ההליכה לקלפי בספטמבר, הבוחרים במדינה בעלת מספר התושבים הרב ביותר ברפובליקה הגרמנית הביעו אמון משמעותי בשמרנים וכמשתמע מכך גם בקנצלרית שלהם – וגרמו לכך שאת הממשלה הנוכחית בנורדריין־וסטפאליה מנהלים השמרנים. קשה היה לפספס את החיוך של מרקל ביום המחרת.

קריסת שולץ במהירות הבזק לעומת החזרה של מרקל לעמדה היציבה והפופולרית שלה, אשר מזכירה את הימים שלפני משבר הפליטים, ניתנת להסבר על ידי שורה של גורמים: צמיחה כלכלית משמעותית, עמדת הובלה יציבה של גרמניה באירופה, ועוד פרמטרים שראוי לפרט וכך ייעשה בהמשך. אך לצד המדדים ה"אובייקטיביים", ראוי לציין כאן אפקט פסיכולוגי גרידא, אפקט המוּטִי נקרא לו, כינוי החיבה שנדבק כאמור לקנצלרית ושכל גרמני מכיר.

תדמית האמא'לה החביבה של מרקל בציבור הגרמני, נקודה מעניינת למנהיגה שאין לה ילדים משלה, מביאה לה יתרון עצום על כל השאר. גם מי שחושב שמרקל חטאה פה ושם – והרי היא בעצמה הודתה שנעשו טעויות, בטיפול ובהיערכות למשבר הפליטים – סביר שימחל לה. כמו בכל משפחה טובה, לאמא סולחים.

פניה המוכרות והמרגיעות של מרקל, בשילוב תנועת הידיים האיקונית, ז ו שמשדרת מתינות ואף הייתה למוקד הוויזואלי של קמפיין הבחירות הקודם – מעבירות לגרמנים את המסר הבא, שרלוונטי במיוחד בעידן טראמפ: בעוד שמסביב יהום הסער, מוּטִי כאן שומרת עליכם. לאירועי השעה, גם החמורים ביותר כאירועי טרור – הקנצלרית נוהגת להגיב אחרי שעות רבות, לעיתים ימים. אם במקרים אחרים בעידן ההיפר־דיגיטלי שבו אנו חיים הדבר היה נחשב לחיסרון, אצלה הופך הדבר למעלה בקרב בוחריה. מוּטִי האיטית לוקחת את הזמן לחשוב ולהגיב באיפוק. כשהגרמנים רואים מנגד את הציוצים המבוהלים והמבהילים של נשיא ארה"ב, הרי שהתדמית ההפוכה, השקולה, הכמעט אנלוגית של אנגלה מרקל, היא כלי פסיכולוגי חשוב לנצח איתו בחירות. שוב.

צילום: Carsten Koall, Getty Images Israel

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook