שאול אדר, לונדון
.
בתחנת הדלק בברודפורד, באי סקיי שבצפון־מערב אנגליה, מגיש לנו המוכר עודף בשטרות סקוטיים. הם חוקיים בכל רחבי בריטניה, אבל בעלי עיצוב שונה של האוצר הסקוטי. "אה, כסף סקוטי", אני אומר. "אל תתחיל עם זה", אמר המוכר, "זהו כסף אנגלי, הלוואי שהיה לנו כסף משלנו". תשעה חודשים אחרי משאל העם שקבע כי סקוטלנד תישאר חלק מבריטניה וכחודשיים אחרי הבחירות לפרלמנט, נושא העצמאות הסקוטית מסרב לדעוך.
הסוגיה המבעבעת זכתה לדחיפה מחודשת גם בזכות אירוע טלוויזיוני. בתחילת אפריל השנה, כחודש לפני הבחירות הכלליות לפרלמנט הבריטי, נערך העימות בין ראשי המפלגות. מלבד ראש הממשלה דיוויד קמרון וראש מפלגת הלייבור אד מיליבנד, נטלו חלק בעימות גם ראשי מפלגות קטנות ואף שוליות. על הבמה עמדו מנהיגי יוקיפ הימנית, מפלגת הירוקים, המפלגה הליברל־דמוקרטית, המפלגה הוולשית הלאומית והמפלגה הסקוטית הלאומית. זה היה אירוע טלוויזיוני אטי ומשעמם ברובו, אבל הוא כלל רגע "סוזן בויל" משלו.
סוזן בויל, נזכיר, הייתה אישה סקוטית אפורה למראה, מוזרה מעט, שעלתה לבמת תכנית תחרות הכישרונות 'Britain's Got Talent' ב־2009 והצליחה להפוך בן רגע לתופעה עולמית. גם "סוזן בויל החדשה" הייתה סקוטית לא מוכרת לרבים, אבל היא זו שהותירה את הרושם העמוק ביותר על צופי העימות. ניקולה סטרג'ן הגיעה לעימות כראש המפלגה הסקוטית הלאומית, השרה הראשונה של סקוטלנד (כלומר ראש הפרלמנט הסקוטי), אבל לא יותר מיורשת אלמונית לאלכס סאמונד, מנהיג המפלגה שהתפטר מתפקידו בספטמבר 2014. בעימות הייתה אמורה להישאר בצלם של הקאנונים קמרון ומיליבנד, ובצל הפרובוקציות של נייג'ל פרג', מנהיג יוקיפ.
סטרג'ן כבשה את המסך, העבירה את מסריה באופן הברור ביותר והפכה את מפלגתה לגורם החשוב בפוליטיקה הסקוטית. אפילו באנגליה, שבה באופן טבעי לא הציגה המפלגה הסקוטית שום מועמד באזורי הבחירה, זכתה סטרג'ן לפופולריות רבה.
חודש לאחר מכן נערכו הבחירות, והמפלגה הסקוטית הלאומית (SNP) גרפה מחצית מקולות המצביעים ו־56 מתוך 59 המושבים שעמדו לבחירה בסקוטלנד – עלייה של 50 מנדטים. ממפלגת שוליים לאומנית הפכה לגורם חשוב בפוליטיקה הבריטית ולבעלת הכוח המכריע בסקוטלנד. בדיחה נושנה סיפרה שיש יותר פנדות (שתיים) בגן החיות של אדינבורו מאשר חברי פרלמנט שמרנים מסקוטלנד. כיום הבדיחה הזו חלה גם על מי ששלטו פוליטית בחבל הארץ הזה ביד רמה, הלייבור. המפלגה הוותיקה נמחקה כמעט לגמרי בבחירות בסקוטלנד וזכתה במושב אחד בלבד, אחרי שאיבדה 40 (!) חברי פרלמנט. נציגות סקוטית בודדת בבית הפרלמנט בווסטמינסטר יש גם לשמרנים ולליברל־דמוקרטים.
מוקדם לקבוע, אבל נראה שבניגוד לסוזן בויל, סטרג'ן לא צפויה להיעלם. המנהיגה הסקוטית עשויה לעצב את המפה הפוליטית ואולי גם את מפת בריטניה. האישה שבמהלך מערכת הבחירות כונתה על ידי ה'דיילי מייל' הימני "האישה המסוכנת ביותר בבריטניה", היא גורם שאי אפשר לזלזל בו. היא מנהיגה רהוטה, אלגנטית וכריזמטית. ואינה מעוררת אנטגוניזם חריף כמו קודמה בתפקיד. היא יכולה להציג דעות נחרצות באופן ידידותי.
והיא מסוגלת להיות גם יריבה קשה. כך גילה קמרון, שעות ספורות אחרי שתמה ספירת הקולות, באתר ההנצחה המרכזי של חללי המלחמות בווייטהול. זה היה בעת טקס לציון יום הניצחון באירופה על גרמניה הנאצית, אותה תקופה שאיחדה יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה בין האנגלים לסקוטים. היא נעצה בו מבט מקפיא דם, והצילום מאותו רגע הפך לפריט חובה בכל כתבה על יחסי סקוטלנד ובריטניה.
מפולגים בתוך עצמם
סטרג'ן, ילידת 1970, נכנסה לפוליטיקה כבר בגיל 16 ודרכה לצמרת הסקוטית הייתה זרועה אכזבות והפסדים בשבע מערכות בחירות שונות. היא כיהנה שנים כסגניתו של אלכס סאמונד וזכתה בתפקידו אחרי שזה התפטר בעקבות ההפסד במשאל העם. אמנם משאל העם וההתרחשויות לפניו ואחריו ייצרו את המומנטום להצלחת המפלגה בבחירות, אבל רוב הפרשנים תמימי דעים שלסטרג'ן יש חלק נכבד בהישג הזה.
סטרג'ן עצמה אינה חברת פרלמנט, בעוד סאמונד נבחר לכהן בווסטמינסטר. השניים מקפידים להבטיח שהם יודעים ויֵדעו לעבוד יחד, אבל רבים מחכים לפרוץ המריבה הראשונה ביניהם. כרגע הם יחד עם שאר "צבא הטארטן" (טארטן: דוגמת הפסים האופקיים והאנכיים המזוהה עם הבגדים הסקוטיים) של ווסטמינסטר, נהנים מהיותם האופוזיציה הבולטת ביותר לשמרנים. "אף שגברת סטרג'ן מכחישה זאת בתוקף, לאומנים רבים מאמינים שיש להם סיכוי טוב יותר לזכות בעצמאות אם ממשלה ימנית בלונדון תקדם מדיניות חברתית לא פופולרית בסקוטלנד", כך טען אלן קוקרן, העורך הסקוטי של ה'דיילי טלגרף'.
החודש ביקרנו בסקוטלנד במסע מהגבול האנגלי עד האי סקיי בצפון־מערב המדינה. 11 חודשים לפני כן הייתה הדרך הזו זרועה בשלטיYes ו־Aye ("כן" בעגה סקוטית) לקראת משאל העם. תושבי סקוטלנד התנגדו לתכנית החלוקה, אחרי 307 שנים של ממלכה מאוחדת. הם קבעו ברוב של 55% שסקוטלנד תישאר חלק מבריטניה הגדולה, רוב קטן יותר מהצפוי בתחילת הדרך, אבל כזה שעלה לקמרון ולבריטניה בהרבה דם, יזע ודמעות. זה היה משאל של פעם בדור, אולי אפילו פעם בחיים, יודעים שם כולם. בכנסיית סנט ג'יילס ברויאל מייל של אדינבורו הבירה, הסבירה לנו עובדת מדוע היא תצביע "לא" החלטי. "אני בעד האיחוד", אמרה, "הוא עובד. אני מרגישה בריטית וגם סקוטית. אין לי שום ספק שזו הדרך שבה אני רוצה לחיות". תושב נוסף במקום היה החלטי לא פחות. "אני מעדיף שיקבעו את גורלי אנשים במרחק 500 מטרים בפרלמנט הסקוטי מאשר במרחק 500 ק"מ בווסטמינסטר. ההבדל העיקרי יהיה באחריות בעלי התפקיד ובשקיפות של קבלת ההחלטות. זה יהיה דמוקרטי יותר. נבחר סקוטי ידאג לאינטרסים של סקוטלנד".
כמה מטרים מהכנסייה ישנה תיבת דואר מוזהבת לכבודו של סר כריס הוי, יליד העיר וזוכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדת לונדון 2012. אחת מהן הייתה מדליית הזהב השישית שלו במרוץ האחרון בקריירה שלו. הוולודרום (זירת מרוצי אופניים) בלונדון היה בין המקומות הרועשים ביותר במשחקים, והוי היה בין הפופולריים ביותר בין האלופים. על הפודיום, ענוד מדליית זהב לצווארו, הזיל דמעה כשההמנון הבריטי נוגן והקהל התרגש איתו. הוי הוא סקוטי, בריטי, בעל תואר אבירות ואחד מסמלי הצלחת האולימפיאדה, שאיחדה לזמן קצר את בריטניה במסיבת קיץ רועשת. שלוש שנים אחרי כן, האחדות הזו נראית רחוקה.
ערב ההצבעה, כשהיה נדמה שהאיחוד בסכנה, הבטיחו ראשי השמרנים והלייבור להאציל סמכויות לסקוטלנד כדי להרגיע את השכנים. כחודשיים אחרי הבחירות לפרלמנט ותשעה חודשים אחרי משאל העם, שלווה ורוגע הם הדברים האחרונים שמאפיינים את המערכת הפוליטית הסקוטית. ההבדל הבולט מאז ביקורנו הקודם הוא הזעם האנטי־אנגלי, או ליתר דיוק אנטי־שמרני. עבור הסקוטים שהצביעו עבור ה־SNP, ליל הבחירות היה אירוע של רגשות מעורבים.
–
צילום: אימג'בנק
–
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.
