fbpx

כך מתנגשים המיתוסים בעיתונות עם התקשורת החדשה

0

עמוד מול המראה. אם אתה לא אחרי תספורת חורבן, התקפת וירוס זדוני או במקרה הטוב טלפון מאראלה, הפרצוף שלך נראה לך בדיוק כמו אתמול. עכשיו צא מהאמבטיה ותביט בעצמך במראת התקשורת. אם אתה בוגר, מעל גיל 25, אתה לא מזהה שם את הקורא/צופה שפעם היית. השינוי התרחש במהירות, כמו בסרטי הטבע של שנות ה־50, שבהם הנבט הפך לפרח בארבע שניות. למרבה הזוועה, בסרט הזה התהליך הפוך. מכותרת – לזרד כמוש. הדימוי אינו מקרי, אנחנו באמת עוסקים בכותרות הנובלות של התקשורת.

התקשורת היא מראה מהסוג המכושף, לא בטוח מי מתבונן שם במי. כמו בסיפור של אוסקר ויילד, כשכל הבנות התאספו ליד הבריכה וביכו את נרקיס אהובן שטבע בתוכה, הבריכה משתוממת. על מי אתן מדברות? על האיש הזה שהייתי רואה את עצמי בעיניים שלו? התקשורת, כבר רבע אלף, יותר משהיא משקפת את החיים, היא המעצב הגדול שלהם. זו הסיבה, כמובן, שכל שלטון בעולם מחפש דרכים לנהוג בה. דיקטטורים כולאים ומכתיבים, בדמוקרטיה שליטים ושולחיהם קונים אותה, וכמעט כולם מתחנפים אליה. מה זה מתחנפים? אומרים דברים שהיא אוהבת לשמוע.

כאשר מרשל מקלוהן קבע שהמדיום הוא המסר, הרשת עוד לא נולדה. אבל כבר אז היה ברור לגמרי שכתבת טלוויזיה מעצבת עולם שונה לחלוטין מאחותה הקשישה ברדיו, ושתיהן חייבות בסוג אחר לגמרי של חומרי גלם, מאלה של עיתונות הדפוס. אבל אז, בעולם של מקלוהן, כולם הצליחו לחיות במקביל. אקו־סיסטם של איזונים ובלמים. כל חיות התקשורת הסתובבו ביערות התודעה ובערבות הכסף, וחיו לא רע. עד שבאה הרשת. כמו מין קטלני פולש, שממדבר את כל המרחב. היום, ואם לא, אז בטח מחר בבוקר, הכול הוא רשת. טלוויזיה ורדיו, עיתונות ומידע, סרטים ומוזיקה. כמו בדפי זהב העתיקים (אחד מהמינים שנכחדו בפני החרק שלנו), אם זה לא שם, זה לא קיים.

עכשיו, תביט על עצמך במראת הרשת. על החיים שלך. על הדברים שמעסיקים אותך. על הדברים שמגדירים אותך. ואל תקפוץ 'אני לא ברשת'. אולי. עוד נגיע לזה. בינתיים תחשוב על האני הקולקטיבי. איך הוא נראה שם.

.

מיוני שכל

מהיום הראשון שבו הדפיסו עיתון, העורכים התלבטו בשאלת המיון. מה מדפיסים, מה הולך לפח. מהי בכלל 'ידיעה'. אין תשובה טובה. גם עכשיו, הסיסמה העתיקה של ה'ניו יורק טיימס' – "כל אשר ראוי לדפוס", משאירה את הנושא בערפל המוח של העורכים. הם כבר יודעים. הם ידעו אתמול, והם יודעים היום. אבל כמו הרופאים, שמדברים בדיוק באותה ארשת נפיחות יודעת־כול גם כשהמחקר החדש סותר את הידע הקודם, מה שהם אומרים עכשיו שונה לגמרי ממה שאמרו אתמול.

קשה למצוא מחקר שמסביר מהי 'ידיעה עיתונאית'. אבל באופן כללי, מידע כזה עונה על צורך הישרדותי. אין הבדל בין האדם הפליאוליתי שהודיע לחברים מהשבט, מתנשף ומזיע, שראה עדר של תאואים בעמק הסמוך, ובין הכתב הכלכלי שמספר לך כי יש כוונה להעלות את מס הרכישה בשבוע הבא. גם התאואים וגם המס הם סוגי מידע שנוגעים באופן ישיר לחיים שלך. 

אין ידיעה שאומרת 'המצב הוא כמו אתמול'. תקשורת עוסקת במציאות שמשתנה. בעיתון יומי רגיל, בדפוס או ברשת, יש כמה מאות פרטי מידע חדשים. במהדורת חדשות בטלוויזיה יש כ־20. בפיד שלך בפייסבוק יש אינסוף; אבל אתה תופצץ שם, על בסיס יומי, בכ־300 פרטי חדשות.

זה הרבה. אבל ברוב המקרים מדובר בידיעות מתחזות. שום דבר לא באמת משתנה. שום אירוע מתהווה לא מבשר על הטבה מהירה או על סכנה מיידית. החיים נעים, אנחנו בתוכם, דברים מתחלפים מול העיניים תוך כדי נסיעה. כלי התקשורת מתנהג כמו בן או בת זוגך בזמן שאתה נוהג. תיזהר, תאט, תאותת, תראה איך הוא חותך אותך, למה אתה עוקף, שר הפנים אמר, שלושה נהרגו בכביש הערבה, הנגידה לא הורידה את הריבית. אתה בקושי שם לב, ובכל מקרה, אחרי שנייה שכחת.

פרופ' עמוס קורצ'ין, מבכירי הרופאים הנוירולוגים, לא יודע לומר מתי ולמה פריט מידע נודד מהזיכרון לטווח קצר אל ההארד דיסק של המוח. "ביום שאדע, אני אקבל את הנובל".

@@@אתם יכולים להבחין בין שני סוגי הזיכרון האלה?

"איפה? באזורים במוח? בתודעה?"

@@@לא יודע, תגיד אתה.

"לא, לא יכולים".

אבל הניסיון האישי מבהיר את נתיב הנדודים של המידע. כל מה שבאמת חשוב לקיום, ממש חשוב – זוכרים. כל השאר נשכח בדרך כלל. כמו המספר שלכם בתור של סניף הדואר. מצד שני, כל כלי תקשורת חייב למלא נפח מסוים. וככה, ליד הדברים החשובים באמת, תמיד קיבלת גם את ה'מעניין'. מה זה מעניין? בר רפאלי, למשל.

.

איור: מיטב מובשוביץ

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook