פרשת נעמה יששכר היא יותר ממפוקפקת. על המניעים שמאחוריה וההפסד הדיפלומטי לישראל, יודעים לא רק המומחים כאן, אלא גם מי שמסקרים בחו"ל את מעלליו נשיא רוסיה. מאמר מיוחד מאת מו"ל 'ליברל'

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, השתחווה אל מול נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הוא עשה זאת לא למען נעמה יששכר, אלא למען עצמו. זו המסקנה שאליה הגיעו פרשנים באמצעי התקשורת העצמאיים ברוסיה ובאוקראינה, ומומחים אחרים בתחום. מי שמסקרים את פוטין ואת יחסי החוץ שלו, מדגישים כי שלא במקרה הפך 'פורום זיכרון השואה' שהתקיים בירושלים – ל'מופע התרמה' לטובתו של נשיא רוסיה; וכי שחרורה של נעמה מהכלא הרוסי הזכיר קמפיין יחסי ציבור מתוכנן היטב, קמפיין שראש הליכוד היה כה זקוק לו לקראת הבחירות.

"הסיפור עם יששכר שנשפטה ברוסיה בעוון הברחת סמים נסתיים בהצלחה. נשיא רוסיה חנן את הישראלית, וראש ממשלת ישראל הגיע אישית למוסקבה כדי להביאה ארצה במטוסו. אלא שמאחורי המולת יחסי הציבור גנוזה עדיין התשובה לשאלות החשובות: למה כל זה נחוץ לפוטין? ולמה לנתניהו?", כתב פאבל ירשוב באתר 'סוביסדניק', ובהמשך סיפר לקוראי הרוסית כיצד התגלגלו האירועים:

"הסיפור הזה, וליתר דיוק שני סיפורים, החלו באותו יום עצמו: 9 באפריל 2019. ביום הזה, יששכר בת ה-25 נעצרה בנמל התעופה במוסקבה; ובאותו יום התקיימו בישראל הבחירות לכנסת, בחירות שאחריהן, לראשונה בתולדות המדינה, לא הצליחו להרכיב ממשלה. ב-17 בספטמבר נערכו בחירות חוזרות. גם אחריהן לא התאפשר להרכיב ממשלה. והנה שוב, עוד סבב בחירות בישראל, שלישי, שנקבע למארס 2020.

בישראל קמה המולה גדולה סביב סיפור המעצר. אמצעי התקשורת עסקו בפרשת יששכר מידי יום; נתניהו העביר בקשה רשמית לשחרר את נעמה; כמו גם נשיא המדינה ראובן ריבלין כשבתווך, אמה של הישראלית שנמצאת במאסר מופיעה רבות ופונה בתחינות ללנשיא הרוסי.

התברר שאין די בבקשות.

כאן, יש צורך בתזכורת היסטורית. ביוני 2006, נחטף החייל גלעד שליט על ידי מחבלי חמאס שחדרו לשטח ישראל. בישראל ובמדינות רבות מקוטלג חמאס כארגון טרור. ברוסיה? הוא לא נחשב ככזה. ארבעה חודשים בלבד לפני חטיפת שליט, משלחת חמאס בראשותו של ח'אלד משעל, הגיעה לביקור רשמי במוסקבה. גם בשנה שאחרי החטיפה שב משעל לביקור בבירת רוסיה. במהלכו, הודיע על אפשרות להחליף את שליט באסירים פלסטינים שנמצאים בבתי כלא בישראל.

לאורך השנים שאחרי, התעצם קמפיין ההזדהות עם שליט בישראל. אירועים, קמפיינים, צעדות, אייטמים אין־ספור בתקשורת; אפילו תלמידי כיתה א' הטריים למדו לכתוב: "החזירו את גלעד הביתה". בתום קרוב לחמש שנים וחצי, החזירה ממשלת נתניהו את שליט לישראל תמורת 1027 אסירים. חברת הפרלמנט הרוסי לשעבר מטעם מפלגת ה-ק.פ.ר.פ., דריה מיטינה, כתבה אז בבלוג שלה: "ההנהגה ברוסיה מוכרחה ללמוד מחמאס איך לנהל משא ומתן".

דומה שההנהגה הרוסית הפנימה זאת. הפנימה היטב.

–

בעיתון 'הארץ' דיווחו לראשונה על האפשרות לעסקת "חילופים" במקרה של יששכר. פורסם כי ההנהגה הרוסית מוכנה לחון את הצעירה, בתמורת להחזרתו לרוסיה של ההאקר הרוסי אלכסיי בורקוב. בורקוב נעצר בישראל ב-2015, כמו יששכר גם הוא נעצר בנמל התעופה, רגע לפני עלייתו למטוס. בקשה הסגרה נגדו מטעם ארה"ב עמדה תלויה, באשמת מעשי הונאה שונים. ראש הממשלה נתניהו נאלץ לדחות את בקשת מוסקבה. ראשית, ישנו החשש לערער את היחסים עם ממשל טראמפ; ושנית וחשוב יותר, בית המשפט בישראל – עד כמה שקשה יהיה לאזרח רוסי לדמיין זאת – אינו כפוף לשיחות טלפון של לשכת רה"מ. בורקוב הוסגר לארה"ב, יששכר נותרה כלואה ברוסיה.

נתניהו נאלץ לכאורה לחפש חלופות אחרות לעסקת חליפין. על פי דיווחים שונים, גם בישראל וגם ברוסיה, כאלו נמצאו. מתחם אלכסנדר בירושלים, מבנה היסטורי הנמצא קרוב לכנסיית הקבר הקדוש, היה בדיונים על תהליך החזרה, הליך שהחל לפני שנים ויכל לקחת עוד שנים רבות. אבל ב-30 לדצמבר 2019, "לקראת ראש השנה האזרחי", זכויות הקניין על הבניין הועברו לפתע לרוסיה.

לשם מה התאמץ כל כך ראש הממשלה? האם זה משום שתפקידו מחייב אותו להגן על כל אזרחי ישראל, או שמא היו לו מניעים אחרים? ברור שהיו. פתגם ראוי לעניין הזה אומר: "אדם קרוב אצל עצמו". ונתניהו לא רוצה למצוא את עצמו בכלא.

אולי חשב מי שחשב, שאת המצב הקשה בו נגד בנימין נתניהו עומדים כתבי אישום חמורים, שעשויים להביאו אל מאחורי סורג ובריח, אפשר לשנות בזכות נעמה? שאחרי שיחזיר את הצעירה הביתה, יהפוך בעיני הציבור מאדם הנגוע בשחיתות, לגיבור לאומי? האם זה משהו שיכול לשפר את מצבו בבחירות, ובהמשך במישור המשפטי?

אחרי שהבטיח מפורשות בכנס פריימריז של הליכוד ובכך לציבור כולו, שהוא ישחרר את נעמה, יציל אותה, הוא למעשה ניסה להציל את עצמו. ורק אדם אחד יכול היה להצילו בהקשר זה. אדם שכל אזרחי רוסיה יודעים ויראים משמו.

עד כמה חשוב היה סיפור נעמה יששכר לראש ממשלת ישראל, אפשר לראות לפי אופן פעילותו והתזמון שבו נעשו הדברים. פוטין הגיע ארצה לפורום בינלאומי המוקדש לזיכרון השואה, ליום אחד בלבד בשל לוח הזמנים העמוס. ודווקא ביום הזה ארגן ראש הממשלה הישראלי פגישה בין האם יפה יששכר לבין הנשיא הרוסי. בהמשך, לאחר הביקור בוושינגטון לטובת ההכרזה על 'עסקת המאה' של דונלד טראמפ, המשיך מטוס ראש הממשלה למוסקבה. לכאורה על מנת "לדון על העסקה עם פוטין" (מה שאפשר היה בנקל לעשות בשיחת טלפון קצרה); ו"באותה הזדמנות", להחזיר לישראל את יששכר שזכתה לחנינה רגע לפני הגעתו.

ועוד עניין מסקרן. ברשימת העדים בכתב האישום הפלילי נגד נתניהו מופיע שם משפחה מוכר – אשר יששכר. זהו דודה של נעמה. שאלה פשוטה: כיצד הוא אמור להעיד, בהיותו עד תביעה? והאם אחרי ששחררו את אחייניתו, יזיק למי שהביא לשחרורה? לכאורה, דוד מסור עשוי להודיע "לא, לא היה כלום! ואם בטעות אמרתי קודם שהיה, הרי שעשיתי זאת בלחץ החוקרים".

עזבו את הדוד, הקול החשוב יותר הוא של הציבור הישראלי. רבים ממנו חושבים ואומרים: "הוא שחרר את הילדה של כולנו!". נתניהו בקיא היטב ביחסי ציבור. לא לשווא שניים מתוך התיקים הפליליים בעניינו קשורים בניסיונותיו להשפיע על כלי התקשורת. על כן עתה הגיעה העת לבצע עוד פעולה תקשורתית, אחת המרשימות ביותר: "ראש המדינה מביא את נעמה למולדת". בחורה שחלק מהציבור תופס לא כקורבן, אלא כגיבורה של ממש. אכן, בעיני הציבור נעמה אינה צריכה להיראות קורבן, אלא גיבורה – כמו חייל שחילץ את מפקדו הפצוע משדה הקרב. כלומר, את ראש הממשלה מהפסד בבחירות והרשעה פלילית אפשרית, שבסופה עשוי לחכות לו מאסר בפועל.

האם כל זה הוא בתמורה להשפעה עקיפה על הנראטיבים המעליבים שכיכבו באירועי פורום השואה, ופוטרים את ברית המועצות לשעבר מאחריותה לזוועות מלחמת העולם השניה? או בתמורה לאיזה בניין עלוב? הרי על מנת להמשיך לכהן כראש ממשלה ולהימנע מהרשעה, היה נתניהו מן הסתם מוכן למסור לכנסייה הרוסית הפרבוסלאבית גם את כנסיית הקבר הקדוש כולה – לו רק היה הדבר ביכולתו.

אך מי שמוצא את עצמו כזוכה הגדול במצב הזה הוא ולדימיר פוטין. אם תוכניתו של נתניהו תצליח, יתברר שנשיאה של רוסיה יכול להרכיב לא רק את ממשלת ארצו, אלא גם ממשלה ישראל. ממשלה שבראשה יעמוד אדם לויאלי לרוסיה כמעט בכל סוגיה; וכל זה – בתמורה לעבריינית זוטרה. זוהי "עסקת המאה" האמיתית, כותב פאבל ירשוב. כלי תקשורת אחר, 'לנפראוודה', מתאר זאת באופן דומה:

"ייתכן מאוד שבית המשפט העירוני של מוסקבה היה מבטל את גזר הדין בשלב בחינת הערעור. אלא שאז היה הדבר פוסח על גיבוריה הראשיים של הפרשה הזו. במשך כל הימים האלה נמצאים על הבימה שני גיבורים. ראש ממשלת ישראל בתפקיד המבקש; ובתפקיד המציל של אזרחית ארצו בעיני הישראלים. ומולו – נשיא רוסיה בתפקיד נותן החסד… בכל מקרה נעשתה כאן טובה. ובתזמון מתאים מאין כמוהו". פרשנות ברוח דומה ניתנה גם בכלי תקשורת אחרים.

בשורה התחתונה, העיתונות העצמאית שמחוץ לישראל ומסקרת מקרוב את מעללי הקרמלין, מפרשת את כל מה שהתרחש בסיפור הזה בתור הפסד דיפלומטי חד־משמעי של ישראל, הפסד שאליו צעד בראש מורם ראש הממשלה נתניהו, בכדי לקדם את ענייניו האישיים.