fbpx

כך כבש יריב לוין את מקומו בצמרת הפוליטית. פרופיל מאת רונית ורדי

השועל הפוליטי שמנצח את השמאל והאידיאולוג־טכנוקרט שמפחיד את מערכת המשפט

0

לא הייתה אחידות שם, בפניהם של חתני טקס חתימת ההסכם הקואליציוני עם ישראל ביתנו. בנימין נתניהו הגיע מתוח, נרגן. אביגדור ליברמן הגיע למעמד הפיוס כחתלתול מדושן. והשר יריב לוין, שניהל את המשא ומתן להגעה למעמד הזה, נראה מעט עייף ומנותק מן האירועים. שלושתם (יחד עם רוברט אילטוב מישראל ביתנו) התיישבו בשורה אל מול המצלמות שהעבירו את האירוע בשידור ישיר. נתניהו הרים מעת לעת את עיניו וניסה להוציא חיוך מתאמץ. ליברמן הציג טורי שיניים ארוכות בחיוך מוזר כשלעצמו. שניהם היו מאופרים, כמובן. לחייהם סמוקות ומצחם מוחלק כדבעי.

ואילו לוין?

לא מדושן. לא מאופר. לא צוהל. לא חגיגי. אף חיוך למצלמה. לא חיזור. לא חיזורון. כל כולו כפקיד המזדרז לסיים את מלאכתו, בטרם תצטנן ארוחת הצהריים במטבחון של משרדו. במהלך השבוע הזה, שבו חווינו זיגזג פוליטי מהמם, שבו הלכנו לישון עם הרצוג וקמנו עם ליברמן; שבוע שכל כולו היה תמרונים ופירוקי חשדות ישנים, ספק אם לוין ישן. אולי שעתיים־שלוש בלילה. לא יותר.

אפילו את שבוע העבודה קינח בשישי אחר הצהריים בלשכת ראש הממשלה. והשעה אז כבר הייתה מאוחרת. וכשחזר הביתה והתרווח במטבח, צלצול חדש עלה מהטלפון. זה ביבי על הקו. ככה זה כאשר אתה השר המקשר בין הממשלה לכנסת וזרועו הארוכה של ראש הממשלה. יש לך ביבי, ביום ובליל. ומרגע שהטלפון מצלצל – דום שתיקה. הכול נעצר. ואתה מתמסר כל כולך לבוס. אז מה הפלא שבשעה שנתניהו וליברמן חגגו את אושרם היה זה לוין, עורך דין מיומן מאוד במקצועו, שעבר על הניירות.

לוין ניהל את המשאים ומתנים בשליחות נתניהו. רוב הזמן עם יצחק בוז'י הרצוג, מיעוט הזמן עם איווט ליברמן. המו"מ נמשך חודשים רבים. פעם למעלה, פעם למטה. פעם ליד השולחן בחתונת בתו של ישראל כ"ץ, ופעם במליאת הכנסת או בשיחה צדדית בלוויית אחותו של חבר מרכז הליכוד.

נתניהו רצה להרחיב את הקואליציה. לוין, שלא רצה את הרחבתה עם המחנה הציוני, עבד עבור המטרה הזו בכל זאת. לרגע לא נתן ליצחק הרצוג ובן בריתו יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, את התחושה שמשחקים בהם. גם לאחר שהתגלה שנתניהו לא מוכן להעלות על הכתב את מה שהבטיח להרצוג בעל פה, ושהוא מכניס עזים להסכם לטובת הימין הקשה (החטיבה להתיישבות נשארת אצל אורי אריאל, למשל), הרצוג כעס על נתניהו. לא על שליחו. השליח, לוין, התפנה בזריזות לאפיק ליברמן, כדי לסיימו במהירות וביעילות.

והוא סיים. השר עו"ד לוין ערם את דפי ההסכם שערך על השולחן שבמרכז החדר. ניכר בדפים שזה אך יצאו, לוהטים, מן המדפסת. חילקם לשישה העתקים. עבר בזריזות על תוכנם. מילה אחר מילה. ורק אז צירף את חתימתו, בראשי תיבות, בתחתית כל עמוד.

האיש שרוקד על 180 חתונות

יריב לוין הוא עוף פוליטי מוזר. קיצוני. נוקשה. חרוץ. אמין. קשוח, נאמן. מוכן לגמישות בפרקטיקה, לא באידיאולוגיה. מילה זו מילה. הסכם זה הסכם. אצלו אי אפשר להשחיל "מעטפות" לקידום עניינים. ישר וצנוע. יובשני. מאלה שמצמצמים עצמם מול הבריות. לא דברי מתיקה. לא סיגר. לא וויסקי. לא בדל פינוק. לא חופשות. לא הנאות. רחוק מאוד מהבוס נתניהו בהקשר הזה. ובהקשר אחר, קצת דומה לו. בכך שאינו מתיר לעצמו כמעט להיעלב.

ואם קורה שהפמליה שלו עוברת ליד קיוסק, וזו שעת צהריים, וכולם רעבים ויוצאים להביא משהו לאכול, הוא יבקש חצי מנה פלאפל, או שיפוד פרגית. ואז אוחזת הקנאה־פליאה בלא מעט מהנמצאים סביבו: פלא שהוא כל כך רזה?

הוא כל הזמן עובד. אין רגע דל. וכשיש, וזה נדיר, הוא קופץ להוריו במבשרת ציון. אלא שגם הם אנשים קפדנים. את ארוחותיהם הצנועות, למשל, לעולם לא ימליחו.

וכשהסתיים טקס החתימות ומצלמות הטלוויזיה כבו, הוא יצא, בתוך שעה קלה, לחגיגת ל"ג בעומר עם פעילי ליכוד בבית שאן. ואפילו הספיק לעצור אצל חבר מרכז באחד המושבים הסמוכים. פעילי בית שאן, ומשפחתו של דוד לוי בראשם, מנהלים עמו קשר ארוך טווח. ועוד נדון בזאת בהמשך. לוין חזר עם לילה לביתו במודיעין. למחרת השקיע בענייני החולין של המשרד עליו הוא מופקד, משרד התיירות. ובשיחות "ביאוס" כדי לתדרך נגד נפתלי בנט והתנהלותו. לפנות ערב יצא שוב מן המשרד. הפעם לחגיגת נישואי אחד מצעירי הליכוד, אריאל מורלי, במעלה החמישה. היה קר. כמעט גשום. והוא בחולצה תכולה סטנדרטית, המייצגת את ארונו הטכנוקרטי נאמנה, מכנסיים כהים, וחיוורון של איש עייף.

אפשר היה להניח שעם כניסתו יוקף באנשים אינספור. פניו בקדנציה הזו מופיעות בקצב תדיר יותר בטלוויזיה ובעיתונים. הקשר שלו לשטח הליכודי ממשיך להתחזק. ובכל זאת, לא רבים ניגשו להקיף ולשוחח. אין פה ריטואל מירי רגב סטייל.

מי היה מאמין שהאיש שניהל את המו"מ שאפשר כי ישנה את פני המזרח התיכון, ודאי שכבר היה חלק מתהליכים ששינו ומשנים את החברה הישראלית, יעמוד עם ההמון בתור הארוך לבימת החתן־כלה. ומיד אחרי שילחץ את ידם יעוף ליעד הבא. "ובנט…?", ירוץ אחריו ח"כ יואב קיש ממפלגתו. "חוצפה. אסור להיכנע". אחר כך המשיך לאולמי אווניו, לעוד חתונה.

נפתלי בנט, היריב המר בעת כתיבת שורות אלה, יכול להרשות לעצמו פחות חתונות. הוא ראש מפלגה שתרבות ה"לעשות כבוד" באירוע המשפחתי של פעיל זה או אחר נוכחת בה במידה פחותה בהרבה. המטריצה הליכודית שונה בתכלית. לוין נראה זר מאוד על המגרש הזה, אבל משחק את המשחק. מאז הקמת הממשלה הזו, שנה וקצת, הוא כבר פקד 180 אירועים כאלה. יש מי שסופר את הדברים הללו אצלו. 180 נסיעות כדי לאחל לפלוני ברכות לבביות ולהתחכך עם חברי מפלגה. לא רבים בליכוד יכולים להתחרות בנתון. ומהצד השני של המפה, רק יצחק הרצוג, נדמה, יכול להתחרות עמו בזה.

לא נמאס?

"היה לי משרד לעריכת דין", הוא אומר לנו בערב כזה. "ולא מעניין אותי". כסף לא מעניין את לוין. רק פוליטיקה, פילוסופיה וניהול קמפיינים תקשורתיים. וחוץ מזה, הוא אוהב לומר, יש גם הרבה טוב באירועים הללו. בין השאר, אני נשאר קשור למציאות. האיש הזה הרי התקין עצמו לפוליטיקה מאז עמד על דעתו. וכל פרט בדרכו מחושב, כבר שנים. גם ההבנה שאין ברירה. 180 אירועים בתוך שנה.

שורשים בית"ריים באצולה הירושלמית

הוא נולד וגדל בלב לבה של האריסטוקרטיה הירושלמית. קרוב לבית האבן של משפחת נתניהו בטלביה. אביו, פרופ' אריה לוין, הוא בלשן וחוקר השפה הערבית. לוין האב עיצב את שיטות הלימוד ואת מערכי השיעורים באולפנים לערבית של מערכת הביטחון. היה מורם המיתולוגי של האבי־דיכטרים למיניהם. חתן פרס ישראל. אמו גאיל שימשה כמנהלת מחלקת אפריקה ואסיה בספרייה הלאומית. במונחים ליכודיים ניתן לומר עליו שהוא בן אצולה. לא נסיך לדור הראשון של משפחות האצ"ל, אבל נסיך ירושלמי לכל דבר ועניין.

במעגל השני כבר יש נגיעות בית"ריות הדורות. דודה של אמו, אליהו לנקין, היה מפקד האצ"ל בירושלים. לנקין הוביל באמצע שנות ה־40 התקפה על הבולשת הבריטית בעיר. לימים הסגירה אותו ההגנה לשלטון והוא גורש, כטרוריסט, לאריתריאה. משם עבר לפריז וחזר ארצה רק לאחר קום המדינה.

אבל האפיזודה הנודעת ביותר של הדוד הייתה הפיקוד על אוניית הנשק אלטלנה, שהאצ"ל הביא לחופי הארץ, בחודש שלאחר קום המדינה. לנקין היה מראשוני העצורים הפוליטיים במדינת ישראל. לאחר מכן היה חבר כנסת מטעם חרות, וכשהליכוד עלה לשלטון, שנים רבות אחר כך, העניק לו מנחם בגין משרת שגריר בדרום אפריקה. הדוד לנקין ניהל משרד עורכי דין והעניק ליריב את גלימת עורכי הדין ההיסטורית שלו. יריב עטה בגאווה את הגלימה המשומשת, כשהופיע כעורך דין בבתי משפט. לימים, כשכבר היה חבר כנסת, הציע למשות את אוניית המריבה הטבועה ההיא מן הים.

ועוד משהו: לנקין התחתן בנישואים פיקטיביים כדי להערים על הבריטים. הכלה, ולאחר מכן הגרושה, בלה וגמן, נישאה לימים לחברו הקרוב, מרדכי אולמרט וילדה ארבעה בנים. אחד מהם הוא ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. וכל זה היה פעם חשוב מאין כמותו. כי הביא לכך שמנחם בגין שימש כסנדק בברית המילה של יריב לוין, לפני 47 שנים. וברור שבכך סייע – בדיעבד – להזנקת הקריירה הפוליטית שלו.

לוין, אם כך, הוא בן הדור השלישי בקהילת האצ"ל. קהילה לאומית, משכילה, חילונית, צנועה ואוהבת אדם. קהילה שבניה ינקו עם חלב אמם את מילות הפזמון "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן". ורק בבגרותם, וזה היה לא מזמן, הסכינו לוויתור על הגדה המזרחית מבין השתיים. רובם המכריע טרם הסכינו לנוכחותה של ישות פלסטינית עצמאית לצד ישראל. ורק מי שעשה שנים רבות בפוליטיקה – מרידור, לבני, אולמרט ואחרים – כבר הסכינו לכך שהיֹה תהיה שם לבסוף מדינה. יריב לוין אינו נמנה עמם. דבק בשירת אבותיו ויודעה על בורייה. לפני שנים לא רבות חרטה המשפחה על מצבת סבתו את הפסוק המפורסם האחר משירת בית"ר: "יוקם לנו גזע גאון ונדיב ואכזר". ספק אם הליכודניקים החדשים מכירים את העומק האידיאולוגי שמאחורי השורות הללו. אבל אם לקצר נאמר: מדובר בחינוך אידיאולוגי נוקשה.

וזו, בתמצית, תבנית נוף ילדותו. המנון בית"ר מסתיים במילים: כי "שקט הוא רפש". משפט שמזין את הפילוסופיה הליכודית מאז ומעולם. לוין, כשהוא מאשים את בית המשפט העליון בסיוע, הלכה למעשה, לטרור הפלסטיני, נוהג כך. ואם זה לא מספיק, אזי הנכם מוזמנים להיזכר בהצעתו לשינוי חוק לשון הרע: 300 אלף שקל כפיצוי ללא הוכחת נזק. הוא, כמובן, לא העלה בדעתו שהחוק יעבור. אבל ההצעה התסיסה את התעשייה. העניקה לו כותרות. האם הביא בחשבון שאפשר כי יימצא מי שיתרגם את הרעיונות הללו לפעולה? הוא יאמר שכן. אבל כאשר אתה מנהל מלחמת הישרדות אינסופית, אתה לא פנוי לעסוק בכגון אלה. אתה רוצה תומכים. ואתה עושה פרובוקציות מעין אלה (הוא לא יגדיר אותן כך, אלא כאידיאולוגיה נוקשה וצרופה). ולא תשמע אף אחד שיזהירך ממה שעלול להתפתח מכך. ראה מה שאירע למנחם בגין לאחר הגשמת הפנטזיות של אריאל שרון במלחמת לבנון.

טעימה ראשונה מהפוליטיקה

לוין היה ילד מוכשר. למד בתיכון המתאים לשכמותו, בויאר, בירושלים. מוסד יוקרתי שהוצמדה אליו פנימייה של ילדים מחוננים, שהובאו מן הפריפריה. רבים מהם טיפסו, אחר כך, לצמרת החברה הישראלית. ספק אם תמצאו מספר משמעותי מהם שיתמוך בתפיסותיו הפוליטיות. רוחו של בויאר היא הומניסטית, וליברלית. אבל הוא, ימני קיצוני, מעולם לא נטמע בה. וכשפעם הגיעו תלמידים ערבים לביקור, בשיאה של קבלת הפנים יצא כנגדם והתריס: או שתכריזו על נאמנות למדינה או שתלכו מכאן.

המורים התפוצצו. גם רבים מבני כיתתו. ובתוכם הזמרת אחינועם ניני והיזם יריב שפע, מבעלי 'ארומה ישראל'. אתה כהניסט! זעקו לעברו. באותם ימים כהנא ותפיסותיו היו מוקצות בליכוד. השתגעתם? ענה להם. אני כהניסט? נכון, לוין לא רוצה כאן מדינת הלכה בשום צורה, אבל כן שלטון צנטרליסטי, חזק ובעל זהות יהודית שאינה מתפשרת. ואף על פי כן, אם יפגוש באחינועם ניני, ייפול בין זרועותיה כחבר ילדות.

שירת כערביסט ביחידת המודיעין 8200 בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90. ושוב הוציא לעצמו שם של ילד פלא. "לבן של אריה לוין", אמרו, "יש מוח חד וערבית משובחת". לקראת תום השירות עבר קורס מפקדי מגמות, באולפן היחידה, מבלי שסיים קורס קצינים. מפקד קורס ההדרכה היה מילואימניק בשם עובד יחזקאל. לימים, מזכיר ממשלתו ומקורבו הצמוד של אהוד אולמרט. הימים, להזכיר, היו ימי האינתיפאדה הראשונה. המערכת הפוליטית סערה. המדינה בערה. חילופי שלטון עמדו בפתח. הליכוד התרסק.

יחזקאל היה אז מזכיר סיעת הליכוד בעיריית ירושלים. תתקשר כשתשתחרר, אמר לבן של לוין, תקפוץ לעירייה ונדבר. וכך היה. בחדר ממול ישבה אז סגנית ראש העירייה, המערכניקית דליה איציק. ויריב הצעיר התנחל אצל עובד עד שצירפו לסניף הליכוד וסייע לבחירתו למרכז המפלגה.

יחזקאל היה גם זה שצירפו למטה הצעירים שהיה תחת בנימין נתניהו לקראת בחירות 1996. המטה שבו טיפח נתניהו את הצעירים שקיווה לגדל לצדו. שם, במטה הצעירים, החל המסע להכשרתו כפוליטיקאי מקצועי. בראש המטה עמד הפרסומאי גיל סמסונוב שמאז מסייע לו באופן רצוף (ראו מסגרת). לצדו פעלו אנשים שהפכו לחברים אישיים. ובתוכם דוד שרן, שסיים עתה כהונה כראש לשכת נתניהו ומונה למזכיר הממשלה; אלי כהן, גם הוא יועץ בעבר של נתניהו והממונה על השכר במשרד האוצר, כיום ראש מטה שיווק ורגולציה בנק הפועלים; אורן הלמן, יועצו בעבר של נתניהו וכיום סמנכ"ל הרגולציה והתקשורת של חברת החשמל; וערן כהן, סמנכ"ל שיווק וקשרי לקוחות של עמידר. רובם רחוקים מאוד מעמדותיו האידיאולוגיות הנציות והנוקשות של לוין.

הם היו, כולם, בניו של נתניהו. אבל הוא, יריב לוין, היה היחיד ששרד את המרוץ הארוך, שבחר סופית במסלול הפוליטי וטיפס לשחקיו. רגיל מאז למציאות שבה המפלגה מנוהלת על ידי מנהיג יחיד. שתפיסתו "אני ואפסי עוד". ושמי שמערער על מנהיגותו או שמתבלט יתר על המידה, סופג מהלומות ומוצא עצמו בחוץ. והוא, לוין, מקבל על עצמו את עול מלכות הזוג נתניהו כמובן מאליו. מצד אחד, הוא התבזה פחות מבכירים אחרים בהגנה מקוממת על אינספור השערוריות שדבקו בבני הזוג. מהצד השני, הוא מבין את הדינמיקה ומשלים איתה בקלות יחסית לאחרים.

צמיחתו לא אירעה בן לילה. האיש הדקדקן הזה המשיך להניח את אבני המסלול, בזו אחר זו, לפי התכנית המסודרת שרקם מאז ימי ינקותו. בשלב הבא נבחר לסגן יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. וגם פילס את הדרך ללהקת העוזרים הפרלמנטריים שלצד הח"כים הליכודניקים בכנסת. היה ברור שימשיך עם מפלגת האם הגדולה. שלא יסטה אל מפלגות לוויין או מפלגות שקמו ונעלמו.

וכך היה בנו של הפרופסור לעוזרו של יעקב שמאי, שיוקרתו הציבורית אמנם הייתה צנועה, בהשוואה לזו של מרידור־בגין־אולמרט־נתניהו, אך היו לו יתרונות גדולים אחרים. המהלך ההוא, ההסתפחות לשמאי, עתיד היה להכריע את המשך הקריירה. גם את המשך חייו הפרטיים.

מסדרונות ההסתדרות ודודו אהרון

שמאי היה שותפו ההיסטורי של דוד לוי בליכוד. ייסד עמו את הקו החברתי של המפלגה. גייס עמו חברים מן הפריפריה, במהלך שהפך ואז חיזק את הליכוד כמפלגת שלטון. שמאי ירש את דוד לוי בראש סיעת 'תכלת לבן', סיעת הליכוד בהסתדרות; ובתקופה מסוימת אף כיהן כממלא מקומו של עמיר פרץ בעת שעמד בראשה.

הסיעה נוהלה ממצודת זאב, וחדרו של שמאי, במצודה, היה נקודת ציון לעולים לרגל – מי לחיפושי ג'ובים, מי לדילים פוליטיים ומי לבקשת הסדרים מיוחדים לאחיין שבצבא. באותם ימים, כולם עברו דרך שמאי. והוא, שלא ידע להתנהל מול המצלמות, הקסים אותם באחד על אחד. וכך אירע שמעטים מכירים טוב ממנו את הדנ"א התנועתי. את הדרך להתחבב על "סוחרי הקולות" ולהבקיע למקום טוב ברשימה לכנסת. וכל זה, בדומה ללוין, תוך שמירה על חזות בלתי מאיימת. כאומר: מי אני? אני כולי חקלאי מגבעת עדה. ויש לי רק עוזר צנוע מירושלים. תסגרו איתו את הפרטים.

אלא שלשמאי הוותיק היה כוח רב, בהסתדרות ומחוצה לה. לוין הבין את המנגנונים דרכו. בתוך זמן קצר צקצקו הלשונות כי עוזרו הצעיר נקשר רומנטית עם בתו. על אף שזו, יפעת שמאי, נשבעה כי כף רגלה לא תדרוך בפוליטיקה. וגם לא כף רגל ילדיה. סופו של דבר שנישאו והולידו שלושה ילדים. הבכור שביניהם משרת כיום בצה"ל. ולוין נהנה מאז ממנטורינג צמוד של אחד האנשים המקושרים בפוליטיקה הליכודית. כך מוזגו – וגם נמזגו – האריסטוקרטיה הז'בוטינסקאית בעממיות הסוחפת של שמאי ודוד לוי. נטוו קשריו עם ראשי ההסתדרות, שבאו כעת לידי ביטוי במו"מ להכנסת הרצוג לממשלה. וכך יצא – במקרה או שלא – שלוין, לבן בן לבנים בלשון המעטה, גם התאהב בזמרים ים־תיכוניים. או לפחות דובריו מצהירים כך: עדן בן זקן, עומר אדם ודודו אהרון.

אז למה שלא יפייס בין דודו לאמו צפורה? הצעתי למיכל מנטש, הדוברת שלו, תרוויחו קצת "צבע"? והיא חייכה. אחרי הכול מדובר במי שעשתה שמיניות באוויר כדי שיסכים להתמסר לפייסבוק שפתחה עבורו. ובמהלך השנים הרבות שהיא פועלת לצדו, סחטה עד תום את עובדת היותו אוהד שרוף – דווקא – של הפועל תל אביב. כולל הצעיפים, כולל הכול.

עו"ד לוין מתחיל לעבוד

כבוגר משפטים באוניברסיטה העברית, לוין לא התקשה מאוד להשיג עבודה במסלול המקצועי, ולא רק הפוליטי. הוא התמחה במשרדו של עו"ד מוטי ברקוביץ בירושלים. ברקוביץ נודע בפעילותו בתפר המשגשג שבין הפוליטיקה הליכודית לעיריית ירושלים. רוב השנים נחשב מקורבו של אריאל שרון. לעתים הוזכר כשוקל להתמודד על ראשות העיר. בשביל לוין הייתה זו התמקמות נוחה. גם בשביל ברקוביץ.

בתום ההתמחות הקים לוין משרד עורכי דין קטן, ובמשך קרוב לעשור, במקביל, סלל את דרכו אל הכנסת. אבן אחר אבן. בסוף שנות ה־90 הקים עם חיים ביבס, בן גילו, את סניף הליכוד בעירם מודיעין. ביבס הוא אחיינו של דוד לוי, בן דודם של ג'קי לוי ואורלי לוי־אבקסיס, ובמהלך השנים פעל כמנהל מטות בחירות של נתניהו ונחשב לאחד ממקורביו האולטימטיביים. מאז 2008 הוא מכהן כראש עיריית מודיעין־מכבים־רעות, ומ־2014 גם כיו"ר מרכז השלטון המקומי. עמדת כוח שעשויה להובילו, אם הליכוד ונתניהו ינצחו גם את הבחירות הבאות, אל שולחן הממשלה. קשה להגזים בתיאור מנהיגותו וכוחו הפוליטי. כשביבס רוצה – אפילו מטאטא מספק ג'ובים. שלא לדבר דילים לפריימריז. השותפות הפוליטית עם ביבס היוותה בסיס כוח חשוב של לוין. באותה תקופה ביסס את התחום המשפטי בפרופיל הפוליטי שלו: הקים רשימה של עורכי דין צעירים שהתמודדו בבחירות למוסדות השונים של לשכת עורכי הדין. רשימה צעירה, צבעונית וממזרית.

כסף לא היה להם. גם לא אמצעים חלופיים. אבל היה להם נער, מתנדב, בשם, צביקה ברוט (ר' מסגרת), שסיים ישיבה תיכונית ועמד להתגייס לגלי צה"ל. ברוט חידד עמם את המסר. הגיע הזמן שהלשכה "העשירה והשבעה" תשרת גם את עורכי הדין הצעירים. החשבון היה כמובן פשוט. היו הרבה יותר עורכי דין צעירים, בוגרי מכללות מתוסכלים, מאשר מבוגרים ומבוססים. והם לא התביישו והגיעו לארוחות הצהריים החגיגיות שבמסגרתן אירחה הלשכה שר זה או אחר. והתייצבו בהפגנתיות ליד הבופה. פירור לא בא לפיהם. וכל פירור שהועמס על צלחת האורחים זכה למעקב צמוד ובולט מצדם.

בבחירות הבאות זכו להצלחה מסחררת והיו לסגני יו"ר הלשכה דאז, ד"ר שלמה כהן. כהן, עורך דין תל אביבי מצליח, פעיל זכויות אדם, איש שמאל מובהק. אבל לוין הוכיח כבר אז שבפוליטיקה כמו בפוליטיקה – חיפש ומצא את המכנה המשותף ביניהם. למשל, תקיפת שיטת המעצרים המנהליים שהחלה להתבסס אז. כהן תקף את שיטת המעצר ללא משפט, ואילו לוין, איש ארץ ישראל השלמה, את מעצרם המנהלי של יהודים. רק יהודים. הבדל קטן־גדול, כמובן. אבל שלמה כהן אומר שמעבר לחילוקי הדעות העקרוניים ביניהם, לוין הוא פרטנר רציני ואמין. מדויק והוגן. יחד הובילו גם את פרויקט 'שכר מצווה' – סעד משפטי למעוטי אמצעים. שנים אחר כך, כשלוין נבחר לחבר כנסת, דאג שהמדינה תשתתף במימון הפרויקט.

משפטנות ככלי אידיאולוגי

אבל המעשה הגדול מכולם שגולגל אז נגע להכנסת שקיפות וממדים של שירות למערכת בתי המשפט: "משוב השופטים". עד אז השופטים היו רחוקים־רחוקים מדעת הקהל. מן התקשורת. מביקורת. נהנים ממעמד־על של בלתי מבוקרים. מעמד היסטורי שנולד בתקופה שבה היו, באמת, נישאים מעם. אבל מאז אירעו דברים. הנשיא דאז, אהרן ברק, הוביל אג'נדות שקוממו עליו את הליכוד, וגם עורכי דין רבים. מעמד בג"ץ והיקף פעילותו, למשל, גדל והתחזק. אך חוזקו הגיע לממדים שעוררו תגובת נגד. לשכת עורכי הדין דרשה לקיים משוב מקצועי לשופטים. עורכי הדין, עשרות אלפי עורכי הדין, היו אלה שנדרשו למלאו. ולפתע – ירד המסך. ונתגלו פניהם הפרטיות, הפגיעות, של מאות השופטים. חלקם מצוינים, וחלקם רחוקים מכך.

מערכת בתי המשפט התנגדה ל"משוב" בתהליך שהביא לקרע היסטורי ביניהן. המערכת החרימה אירועים בלשכה. אבל המשוב יצא לדרך. עבור לוין שירת המהלך את כוונתו להתחזק כ"איש המשפטים" של הליכוד. מוביל האג'נדה לשינוי יסודי של התהליך לבחירת שופטים, של אופייה של המערכת המשפטית וגם של מעמדה. לוין רוצה שבתי המשפט יעסקו בסכסוכים פליליים ואזרחיים. שיותירו את הפוליטיקה מחוץ לדלתותיהם.

כדי להפוך עצמו ל"מר משפט" של הליכוד ולמוביל האג'נדה שהייתה לחביבה על "משפחות הליכוד", הקצין את התקפותיו על בתי המשפט, עד שנשבה בעצמו בהסלמה שיצר. בשלב הבא עלב בפומבי בנשיא אהרן ברק. ומעשה שהיה כך היה: לשכת עורכי הדין נהגה לפרסם ספרים מיוחדים על נשיאי בית המשפט העליון שפרשו. מעין מתנה נכבדת, רצינית, לסיכום פעילותם. מעשה, שאיך שלא מסתכלים עליו, העניק הדר ויוקרה לשני הצדדים. לוין הוביל לכך שלשכת עורכי הדין נמנעה מלהוציא את הספר לכבוד אהרן ברק. זה עשה בשעתו כותרות. וגם חיזק את מעמדו כמי שמתמודד עם "מלך המשפט" הישראלי. אבל האם היה צורך להעליבו כך? וכבר מתחשק להיזכר בשורה ההיא, מהמנון בית"ר, שחרט על מצבת סבתו: "גאון ונדיב ואכזר".

הטראומה הגדולה שהדריכה כל זאת הייתה עמדת הבג"ץ בעניין ההתנתקות, המכונה בפיו "הגירוש". בשעתו נראה לו מובן שיהודים שהפרו שם את החוק לא יועמדו לדין. ברק לא היה היחיד ששילם מחיר אישי בגין כל זה. בעשור האחרון, ההתקפה מכל אגפי הימין על מערכת המשפט – על שופטיה וגם על יועציה – מחריפה. זה שוחק את אמון הציבור וחוסן המערכת. לוין שם עצמו מלכתחילה כפיבוט במשחק הזה, בחדווה רבה.

תקיפת בית המשפט העליון הפכה לאחד ממדי הזיהוי החשובים בדמותו הפוליטית של יריב לוין (ר' מסגרת). היא שסייעה גם לבחירתו כחבר כנסת. בית המשפט, בעיניו, מורכב מחבורה של שמאלנים המגבים את הטרור. לא פחות. מאנשים שמערערים את המשילות ואת חשיבותה של הזרוע המבצעת מבין השלוש כחשובה לא פחות, אלא יותר (בעיניו). וככל שחלף הזמן הלכו הביטויים והחריפו. ואין שם בירושלים מי שיתהה, בקול רם, אם נשיאת העליון, מרים נאור, שבעלה היה מזכיר הממשלה של מנחם בגין, היא אמנם שמאלנית־בוגדנית? האם דודתו של בנימין נתניהו, שופטת העליון שושנה נתניהו, גיבתה במהלך כהונתה את ארגוני הטרור? האם אשר גרוניס, שהימין עשה שמיניות באוויר כדי שיגיע לכס נשיא בית המשפט העליון, הוא נציג של 'בצלם'?

אבל לוין מכליל. מפיץ את הפילוסופיה שלו. וזה לא מקרה שהיא מנוסחת בשפה שנוחה להמון. דווקא האיש האפרורי הזה, המעוקר מכל רסיס כריזמת במות וכיכרות, דווקא הוא מת על קמפיינים תקשורתיים. וגבוה ככל שיהיה בהיררכיה – גם מנהל אותם בעצמו.

זרועו הארוכה של נתניהו

לפני ימים אחדים, סיפרתי לו, קיבלתי טלפון ממקימי אחד המיזמים הביטחוניים הסודיים של מדינת ישראל. אולי הסודי מכולם. אדם עטור הישגים ופרסים מקומיים ובינלאומיים. והוא דואג, אמר. מטרידה אותו הידיעה שאביגדור ליברמן על סוגי הקשרים והעסקים שניהל, יעמוד בליבת הסוד של מדינת ישראל.

לוין: "ב־20 השנים האחרונות ליברמן עמד בראש ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, היה השר לעניינים אסטרטגיים וכיהן כשמונה שנים כשר החוץ. החומרים הסודיים הגיעו אליו כבר מזמן". לוין עצמו היה בשנים האחרונות יו"ר ועדת החוץ והביטחון, יו"ר ועדת הכנסת ויו"ר הקואליציה. וגם אחד המחוקקים החרוצים ביותר במשכן. תקופה מסוימת בחן את האפשרות לרשום את הישגיו הכמותיים כשיא גינס. כדי להגיע לשיאים כאלה יש צורך בהיכרות עמוקה עם מחילות המערכת המשפטית והפוליטית. כישרון לניהול מו"מ. ויכולת אינסופית לקנייה ומכירה מהירות. וכל זה, התברר, יש ללוין. ובשפע.

בקדנציה הזו מונה לוין לשר התיירות. לכאורה, לוין הביצועיסט היה יכול לצפות למיניסטריון נחשק וגדול יותר. אבל הדרך לא אצה לו. בניגוד לשותפו לדרך זאב אלקין, לא עמד על הרגליים האחוריות, אמר תודה יבשושית והלך לעבוד. שהרי עיקר עשייתו, ודאי בבחינת מה שחשוב באמת לנתניהו, הוא כ"בייביסיטר" של איילת שקד. שקד ובנט סחטו ברגע האחרון מנתניהו את תיק המשפטים, אבל נתניהו התנה זאת במינויו של לוין כשר שיהיה אחראי איתה (ויותר נכון, עליה) על ועדת השרים לחקיקה. מלבד זאת, הוא מונה לשר המקשר לכנסת.

ובמילים אחרות, יריב לוין של הקדנציה הזו קיבל מעין מינוי של משגיח כשרות ומוציא לפועל של מדיניות נתניהו. וכל זה, שימו לב, מבלי שהסתבך אפילו פעם אחת (עד כמה שידוע) עם הבוס ועם רעייתו הדומיננטית. קרי: אפס טעויות. לפחות עד עתה.

למחרת הבחירות הפקיד נתניהו בידי לוין את המו"מ הקואליציוני. בהמשך, גם את המגעים להרחבת הממשלה. מאז עשה שמיניות, תשיעיות וגם עשיריות באוויר – כדי לפייס את ליברמן. שישה מנדטים של בוחרי ימין נשארו, בטעות, מחוץ לממשלה. דרים בכפיפה מוזרה עם זהבה גלאון וחנין זועבי באופוזיציה. זה הגיוני? זה לא טבעי! חזר והודיע לוין מעל כל במה. ושלח אינספור שליחים ממועצת השומרון (יוסי דגן) ועד לחבר המרכז האחרון מזרנוקה, שידברו על לבו של ליברמן.

ובאותה נשימה, ניצל את קשריו ופלרטט עם יצחק הרצוג ועם המתווכים אבי ניסנקורן ויוסי קוצ'יק. האם התכוון למתן את קווי המתאר של הממשלה כדי שהרצוג יבוא בכנפיה? קשה להאמין. לוין הוא הנוקשה והימני שבשרי הליכוד. אבל אז אנו נזכרים איך שיתף פעולה, בשעתו, עם שלמה כהן בלשכת עורכי הדין. לוין הצליח, בדרכו, לפגוע בבית המשפט ולהחלישו. כהן חזר לפרקטיקה הפרטית המשגשגת שלו. השמאל, בינתיים, התפורר כלא היה. הרצוג נשאר בחוץ מסיבה אחת פשוטה: דעותיו שונות מדעותיהם. הם לא עמדו להפוך לאנשי שמאל, אפילו לא ימין מתון. והרצוג לא התכוון להתאבד (לפחות לא ברגע האחרון) ולהיימין. ובכל מקרה, ליברמן היה הרצוי האמיתי. לא הרצוג.

המרחק הארוך־קצר מחלום תיק המשפטים

ביום שלישי, 17 במאי, בלילה, אחרי תמרונים של העזר הפוליטי כנגדו אלקין, הבין יריב לוין שהגיעה שעת כושר למפנה פוליטי דרמטי. הדוברת מיכל הודיעה לו כי ליברמן עומד לכנס מסיבת עיתונאים למחרת היום. באמצעות ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, העביר לו מסר; ואותו מסר הועבר גם בסיועה של איילת שקד מהבית היהודי. אנחנו נעקוב אחר מסיבת העיתונאים. אם תתעלם מענייני דת ומדינה ולא תעסוק בגיוס חרדים – נבין שפניך לשלום. קרי: אתה מקבל את הזמנתנו ותוכל להצטרף כשר ביטחון.

למחרת ישב עם נתניהו מול המסך ועקב אחר מסיבת העיתונאים. ליברמן סיפק את הסחורה. אף מילה שעלולה לזעזע את מושבת החרדים בקואליציה. הרמז הובן. עם תום מסיבת העיתונאים הרים את הטלפון לשר הביטחון לעתיד. שר הביטחון המכהן, בוגי יעלון, היה אותה שעה באזור, לאור ישיבת הקבינט הביטחוני. אבל בוגי הקפיד שלא לבקר ב"אקווריום" של ראש הממשלה, אלא נותר בחדרו שבחוץ. את ההודעה הלקונית שאומרת הכול, "ליברמן רוצה את הביטחון", קיבל מנתניהו טלפונית. אנשים עברו בפרוזדור הסמוך, בעיניים שפלות. הכושי עשה את שלו.

תיזהר, אומרים עתה ליריב לוין, תיזהר שלא להתחזק מדי. אל תבלוט. אל תעלה אל פני המים. אל תציג אמביציות אישיות. תיזהר, בטרם נתניהו יקצץ את ראשך. תשאל את גדעון סער, את גלעד ארדן, את משה כחלון. תשאל אפילו את אביגדור ליברמן. מן הצד השני, יגידו אנשים כמו צביקה ברוט, איפה הדרמה? יש מישהו שהפסיד באמת בגלל התקופה שעשה בצמוד לראש הממשלה? בסוף גם אלה שהפכו לשונאי נתניהו, כמו אותם סער, כחלון, ארדן ואחרים, הרוויחו. שלא לדבר על דמויות שונות בתכלית, כמו אופיר אקוניס ויובל שטייניץ.

לוין, בשיחות סגורות או פתוחות, יטען שבכלל אין לו שום כוונה להגיע לראש הפירמידה. לא ראשות הממשלה זה מה שמעניין אותו. הוא עדיין מתרגש מזה שנבחר בכלל לכנסת (מאז 2009 נבחר עוד פעמיים). הוא רוצה כוח והשפעה. ורוצה דרך ארוכה בפוליטיקה. לחיות בה ולפרוש ממנה לפנסיה. אין לו צורך לעשות לביתו, כי הפוליטיקה היא ביתו. אם צריך לזקק את שאיפתו הפוליטית הקונקרטית יותר, זו נמצאת בדמות תיק המשפטים. אבל גם אם הבית היהודי לא היה חומס ברגע האחרון את התיק, נתניהו עוד לא התכוון למנותו לתפקיד. זה לא שנתניהו לא הפך להיות יותר לוין מלוין באידיאולוגיה המשפטית – הוא בהחלט כן – אבל הפרנויות שלו יזכירו לו תמיד מה קרה לאהוד אולמרט, לאחר שמינה את פרופ' דניאל פרידמן הלעומתי למשרה הרמה.

הילד מטלביה, בנו של הפרופסור, נחשב בעיני שרידי השמאל ואבירי זכויות האזרח ומערכת המשפט, לאויב האולטימטיבי. לטכנוקרט נוקשה וקפדן, עקבי ומתוחכם, שממנו יש לחשוש יותר מכולם. אבל לוין לא מתרגש. והוא צפוי להצליח לשרוד במערכת הזו. לא ניכרים בו סימני עייפות. הוא מתאים לדרך הזו. לא מדליף, לא גונב זרקורים, לא מזייף. בניגוד לתפיסה הרווחת מול הבוס נתניהו, למשל, מיריב לוין בהחלט אפשר לרכוש מכונית משומשת.

כמה מהמקורבים של לוין

האנשים הקרובים לאוזנו של לוין הם חלומו של כל מנהל או פוליטיקאי. מקצועיים, משכילים, ישרים וחרוצים. בהם, בניגוד אליו, קשה למצוא עמדות קיצוניות. הם פרקטיים ופרגמטיים. וגם מתאפיינים בגן הנדיר יחסית של הגינות ומסירות לשירות ציבורי. במובנים רבים, הם משקפים את צדדיו החיוביים יותר של הבוס.

לילך שלי. ראש הלשכה. הייתה העוזרת האישית של רוני מילוא כראש עיריית תל אביב. תושבת מודיעין, המכירה את לוין זה כשני עשורים. בדומה לו, היא מחזיקה בנוקשות אידיאולוגית באשר לאדמת ארץ ישראל, אבל גם ברכות חברתית ואישית.

מיכל גרסטלר. יועצת תקשורת. מלווה את לוין מאז כניסתו לכנסת. הייתה דוברת הליכוד. שורשים בציונות הדתית העירונית. אמא לשני ילדים צעירים ולקראת לידה נוספת. מקצוענית. הגונה. חרוצה ונאמנה.

עו"ד ליאור פרבר. עוזר מקצועי. התמחה במשרד הרצוג־פוקס־נאמן. חכם. הגון. קפדן. גם שורשיו בציונות הדתית העירונית.

צביקה ברוט. עיתונאי 'ידיעות אחרונות' וגלי צה"ל לשעבר ויועץ תקשורת. נתניהו הציע לו להיות יועץ התקשורת שלו, אך ברוט ויתר. לפני שלוש שנים פרש מהעיתון כדי להתמודד ברשימת הליכוד בעיר בת ים.

גיל סמסונוב. פרסומאי. מבעלי משרד הפרסום גליקמן־שמיר־סמסונוב. בצעירותו היה דובר הליכוד, ולאחר מכן ממקורבי נתניהו ובכירי התנועה. בן למשפחה רביזיוניסטית ותיקה מבנימינה. תושב רמת אביב. נחשב למתון חברתית ומדינית.

יעקב שמאי. חותנו. חבר כנסת ומ"מ יו"ר ההסתדרות לשעבר. חקלאי בהכשרתו. מתגורר בגבעת עדה ונחשב למתון יחסית בעמדותיו האידיאולוגיות.

הלוחם ב"חונטה המשפטית"

בנובמבר האחרון רוסס קיר בית המשפט העליון במחאה על החלטת בג"ץ לאשר הריסת בית כנסת בשכונת גבעת זאב, שנבנה על קרקע פלסטינית פרטית. "לא הורסים בית כנסת, רוצים מדינה יהודית", שורטטה הכתובת בצבע אדום. לוין מיהר לגנות את המעשה בהודעה לעיתונות. ולא רק מן הפה אל החוץ. אבל ההיסטוריה תזכור כי בדרכו לדיון הציבורי בשינויים המבניים בבית המשפט, שחט ופגע בלגיטימיות הארגונית וגם האישית של יושביו. בראיון ל'אל מוניטור' אמר: "מי שעושה הקשר כזה (בין אמירותיו על הבג"ץ לגרפיטי) עושה דבר מאוד חמור, שבעיניי הוא גם אנטי־דמוקרטי. כל התכלית שלו היא להשתיק את הביקורת על בית המשפט". ואחר כך הוסיף: "בעיניי, הדרך ללבן את הדברים היא באמצעות שיח פתוח ונוקב בכנסת ובתקשורת. כאשר לא עושים את זה, התסכול והכעס עלולים להתפרץ במקומות אחרים. המערכת הזאת מפחדת מביקורת ולכן מנסה להשתיק אותה, כי היא יודעת טוב מאוד שהביקורת נכונה. היא יודעת שברגע שיישבר מחסום פחד ההתמודדות איתה, יבואו השינויים ההכרחיים".

איך ייראה בית המשפט העליון של יריב לוין? כזה שנמנע מפסיקות חוקתיות, ונותן לכנסת לבצע את העבודה הזו. כזה שנמנע מהתערבות בעבודת הרשות המבצעת, למעט במקרים נדירים באמת. וגם כזה המשקף מגוון רחב של השקפות עולם, עם נטייה לייצוג ה"תואם" יותר את ההתפלגות הפוליטית בעם. יותר מתנחלים, ימנים ודתיים. בחירת השופטים תיעשה בשקיפות. עם פרוטוקול ושימוע. בוועדה הבוחרת יכהן רק שופט אחד, יהיו נציגי אקדמיה, ומספר הפוליטיקאים יגדל.

כמו באמריקה, הסביר. פעם ייבחר השופט בידי ממשל הימין ובפעם הבאה אפשר שיהא זה השמאל בשלטון, וייבחר על ידו. וכך, בממוצע, יהיו בעליון שופטים משמאל ומימין. אבל בארה"ב, אמרתי לו, הנשיא מתחלף כל ארבע או שמונה שנים. האם אנחנו באמת רוצים שבית המשפט יעוצב בדמותו של נתניהו, שהופך, כך נדמה, ליותר ויותר שיכור מכוח?

לוין: "לא צריך להגזים. וחוץ מזה, נתניהו הוא ראש ממשלה מצוין. אז למה להחליף?".

לוין לא מסתפק רק במגרש המשפטי. דעתו גם אינה נוחה עם האופי הלעומתי – לדידו – של התקשורת, שלא מחבבת ברוב אגפיה את נתניהו. הוא הגיש, למשל, הצעת חוק שנועדה לקצץ את כהונתם של מנהלי חברות החדשות בערוצי הטלוויזיה לשלוש שנים.

תייר מזדמן

יריב לוין הוא שר תיירות מוזר. שונא לטוס. שונא לבלות. שונא להתרחק מהבית. תכלס, חבל לתת את תיק התיירות לאנשים כאלה. התעשייה כולה אוהבת להתבדח על כך. מוזר להם שיש שרים בדמותו של לוין, או של קודמים כמו יאיר שמיר ועוזי לנדאו. יותר טבעי להם אדם כמו סטס מיסז'ניקוב, שאהב לבלות כמו שלמדנו לא פעם.

ובכל זאת, האיש היעיל־פעיל הזה הכפיל את תקציב השיווק של התחום והעמידו על 340 מיליון שקל. התקציב נותב ברובו למדיות החדשות של התיירות העולמית. מקום שהאסטרטגיה הישנה של המשרד התעלמה ממנו. למשל: למנועי הפרסום האינטרנטיים דוגמת אקספדיה ובוקינג.קום. או לסבסוד כרטיסי טיסה מוזלים לישראל. המרוויחים העיקריים יהיו אנשי ה־airbnb , ההוסטלים, בתי המלון הזולים ועסקי הפנאי והשירותים. לשיטתו, התיירות אמורה לזנק בזכות זאת קדימה. המחירים בבתי המלון הוותיקים יֵרדו, בהתאם. וזה על אף הבכי והנהי של בעלי המלונות הוותיקים. מצד שני המשרד סייע גם להוזלת דמי התפעול שלהם, באמצעות סדרת הקלות. לוין גם עובד בצמוד לכחלון ואנשיו, בניסיון לעודד פרויקטים משולבים של מלונאות ומגורים, כדי ששני הצדדים ירשמו הישגים – גם בתחום הדיור וגם בתחום התיירות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook