עממיות היא מושג חמקמק למדי. קשה מאוד להגדיר אותה מבלי להיקלע לסטריאוטיפים, ליפול לדעות קדומות, להיכנע לסטיגמות ולנהל יחסים מסוכנים למדי עם השד העדתי וקלשונו המזדקר. עממיות נתפסת באופן מיידי כמנוגדת ליוקרתיות ובעיקר בתור ההפך הגמור מסנוביות, התנשאות, שמירת מרחק, אליטיזם ובררנות עודפת.
מצד אחד, עממיות היא האויב הגדול של מי שמשתוקקים לאיכות, ומצד שני, היא תרנגולת העשויה להטיל ביצי זהב פופולריות ורווחיות למדי דווקא בגלל התרחקותה המוצהרת מאמות המידה האסתטיות המחמירות של התרבות הגבוהה.
השאלה "מהי עממיות" מעניינת בגלל הפוטנציאל הנפיץ שלה. היא טומנת בחובה עימותים אתניים קשים, מתחים עדתיים מדממים, האשמות בחנופה להמונים בצד הודאה ברצון עז לזכות בעדרי מעריצים. העממי זוכה לפופולריות רבה, או לפחות מייחל לה.
נעימות של אלפי שירים שכולנו מכירים מתויגות כלחן עממי. איש אינו יודע מי הגה או זמזם לראשונה את המלודיה שלהם. חוסר הוודאות לגבי זהותו של המלחין מעניק לאותם שירים קורטוב של שורשיות, אפילו עתיקוּת אותנטית או מדומה, מיתית וכמעט מיסטית. כך גם לגבי שירי רחוב שאיש לא יודע מי חיבר את מילותיהם, בדיחות שלא ידוע מי כתב אותן, כדור או בובת משחק שלא ברור מי הראשון שייצר אותם, מזון רחוב כמו פלאפל שלא ברור איזה טבח טיגן אותו לפני כולם, חולצות טריקו שאיש אינו יודע מי היה הראשון לזהות את הנוחות שבלבישתן. דווקא אי־הידיעה לגבי זהות הממציא מעניק לתוצרי תרבות אלה הילה של נצחיות, כאילו הם היו כאן מאז ומעולם.
קשה מאוד, ובעצם גם קל מאוד, לנחש מה נחשב למוצר התרבות העממי הראשון, מיליון שנה לפני הסרט 'צ'רלי וחצי'. זה היה יכול להיות הענף המושחז שהאדם הקדמון השתמש בו ככידון להרג בעלי חיים, ציור המערות המנציח את הדימוי המהופך של סוסים שהוקרן על קיר המערה בעזרת קרן שמש שחדרה אליה (אפקט קמרה אובסקורה), שיר ערש שזמזמה בת האדם הקדמונית לתינוק המייבב שבחיקה, פסלון פריון מגודל איבר שגילף אחד הקדמונים, או פיסת פרווה שהאדם הקדמון תלש מגופתה של חיה והצמיד לחלציו מחמת הקור, הבושה, הרצון להתקשט או סימון ההשתייכות שלו לשבט. כמעט בלתי אפשרי לסמן גבול ברור בין השימושיות של אותם תוצרי תרבות לבין העממיות שלהם.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
איור// יניב טורם
