ראש הממשלה אריאל שרון ישב עם עוזריו בשולחן צדדי יחסית, אבל במקום בולט מספיק במזנון הכנסת. הוא תפס, כדרכו, את הכיסא האסטרטגי, משם יכול היה להשקיף על כל היוצאים והנכנסים למזנון וגם על מעברים ותנודות חשובים בין השולחנות עצמם. שום פרט לא נעלם ממנו ולא נמחק מזיכרונו. אחרי חודשים הוא יכול היה להזכיר למישהו את פגישתו ההיא במזנון, וגם להעיר בעדינות על איכותו של בן השיח ("אתה מבזבז את זמנך, כן. האיש לא נמצא אפילו במעגל השלישי אצלי", וכיוצא באלה).
שרון נתן הוראות הכנה מדוקדקות למקס, המלצר שניגש אליו. בסוף הארוחה הדשנה השתלטה עייפות על השולחן. השיחה בין ראש הממשלה ובין עוזריו הלכה והתמעטה, וגם עיניו נעצמו אט אט. הוא נראה כמי שמנקר קלות. הדקות עברו, העוזרים דיברו בינם ובין עצמם על סדר היום הארוך שצפוי לבוס במליאה וחילקו ביניהם תפקידים. לפתע, בלי שום התראה, פקח שרון את עיניו, ונדרך כמו קפיץ. "מה עושה כאן קונדוליזה רייס", הוא שאל את העוזרים הנדהמים.
מזכירת המדינה רייס לא הגיחה כמובן למזנון הכנסת לביקור לא מתוכנן. שרון המנומנם התנער משנתו וראה מולו את אחת הלוביסטיות, בעלת דמיון של ממש לרייס. אולי הוא חשב לרגע שמזכירת המדינה נוחתת עליו במזנון עם היוזמה הסעודית. השולחן כמובן לא התאפק והעוזרים פרצו בצחוק גדול. עד היום מכנים במזנון את הלוביסטית המדוברת בשם המחייב, 'קונדי'.
שרון ז"ל היה מלך המזנון. המלך האחרון. מאז שקע בתרדמת, לפני קרוב לעשר שנים, החל גם מזנון הכנסת לרדת אט אט מגדולתו. שרון היה העניין המרכזי במזנון, מי שהצליח למשוך לשם את כל הפוליטיקאים והעיתונאים הבכירים בסביבה. אלה כיום בקושי מסתובבים שם, בעיקר כי ראשי הממשלה, השרים הבכירים ואפילו רוב חברי הכנסת הנחשבים הפסיקו כמעט להגיע. שרון גם שיחק היטב את האירוע הפוליטי־פרלמנטרי־קולינרי הזה. הוא נהג לשבת בראש השולחן, מפית בד ענקית תחובה בחולצתו, טועם ומכרסם, ועונה באריכות ובקור רוח לכל שאלה, גם אלה הפרובוקטיביות.
כיאה לאיש רעים, בעל חוש הומור יוצא דופן, נהג שרון לספר בדיחות ולזרוק הערות שגלגלו את הנוכחים מצחוק. גם החיקויים תפסו מקום טוב באמצע המזנון. אלה היו גם הימים של שמעון פרס, עד שעזב את הכנסת ב־2007 כאשר נבחר לנשיא המדינה. פרס אהב גם הוא את הסצנה. בניגוד לשרון, שנהג לנתח את בעיות השעה ולהסביר את מהלכיו, פרס נהג להפליג בזיכרונות העבר ולספר את קורותיו, שהם גם קורות המדינה. ותיקי המזנון לא ישכחו את השעות שבהן דיווח להם בפרטי פרטים ובגאווה לא מוסתרת על תולדות הכור הגרעיני בדימונה; איך הצליח להערים על רבים ורעים ולהקים אותו במו ידיו. הכול אוף־דה־רקורד, כמובן.
הכבוד הנעלם של הפוליטיקה
בימיו הגדולים, נחשב מזנון הח"כים למקום שבו נפגשים ראשי המדינה באווירה פחות רשמית ומחייבת, ולמרות הכול – ואולי בגלל הדיון הפתוח – מקבלים גם הכרעות כבדות משקל. תמונות עתיקות מהמזנון הישן, בכנסת שישבה בשנות ה־50 בבית פרומין, מציגות את דוד בן־גוריון מסתודד עם משה דיין, פנחס ספיר וגולדה מאיר. קשה להניח כי מעל הארבעה הללו התגודדו אז, כמו היום, עשרות עוזרים פרלמנטרים, חברי מרכז מפלגה, עסקני הסתדרות מדרג ב', לוביסטים, עיתונאים אלמונים, אורחים מחו"ל וסתם עוברי אורח, שמציפים היום את מזנון הח"כים, ומבריחים משם את הליגה הלאומית. ראש הממשלה בנימין נתניהו, למשל, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שר האוצר משה כחלון ושאר הבכירים לא דורכים כמעט אף פעם במזנון.
סיבות רבות, למעט הצפיפות וההמוניות, הביאו לנפילה הגדולה של המוסד. לפני כמה שנים נבנה האגף החדש במשכן הכנסת, שהקצה לכל ח"כ לשכה מרווחת יחסית משלו. עד אז הצטופפו לעתים שני חברי כנסת בחדר אחד, קרוב למליאה ולמזנון. הצפיפות גרמה לרבים מהם להעתיק את המשרד ואת הפגישות למזנון היחידי שהיה במשכן, הרחק מאוזניו הקשובות של הקולגה. המזנון, שצמוד לאולם המליאה, היה אז הומה בחברי כנסת כמעט בכל שעה של פעילות בבית הנבחרים. רבים מהם היו קופצים באי־חשק להצבעות במליאה, וממהרים לחזור אל חיקם החמים של החברים הקרובים, העוזרים הנאמנים והעיתונאים שחיכו להם בשולחן.
פעם הייתה גם יראה מכובדת, זו שנדמה שהולכת ונמחקת מכל תחומי חיינו. השרים וחברי הכנסת זכו בדיסקרטיות הראויה; איש לא התנפל עליהם, כמו אותו חבר מרכז שניגש באחד השבועות האחרונים למיניסטר ממפלגתו וגער בו לעיני כולם. פעם היה גם טקס גדול סביב הפגישות המזדמנות. ראש הממשלה מנחם בגין, למשל, נהג לשבת במזנון לבד או עם מזכירו יחיאל קדישאי, בפינה מרוחקת. העיתונאים, שרצו כמובן להצטרף לשולחן, לא העזו להתיישב בלי הזמנה. הם חגו מסביב כמו עדת דבורים, העיפו מבט מתחנן, עד שבגין היה מושיט את ידו ומזמין אותם באדיבות ללגום איתו כוס תה. "'מה שלומך? מר קיטל', 'מה שלומך? מר בסוק' (זכרונות נעימים ודאי של שלום קיטל, הכתב המדיני של קול ישראל ומוטי בסוק, הכתב המדיני של על המשמר)", היה בגין מתעניין בנימוס, לפני שהיה שוטח בפניהם את משנתו.
גם חלק ניכר מהסקופים הגדולים יצאו משם. במזנון הכנסת שאל העיתונאי יוסף חריף ז"ל את ראש הממשלה, לוי אשכול, אחרי שנבחר לתפקידו ביוני 1963 – האם הוא מתכוון להעלות לארץ את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, ראש תנועת בית"ר שמת בארצות הברית ב־1940. עד אז נמנע ראש הממשלה דוד בן־גוריון מן המחווה הזו, בטענה ש"אנחנו לא זקוקים לעצמות". לימים סיפר לי חריף כי "ידעתי שכל תשובה של אשכול תהיה מבחינתי ידיעה מרעישה. הוא ענה בחיוב, ואני קיבלתי סקופ אדיר". כמה חודשים לאחר מכן הועלו העצמות לארץ, ונטמנו בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
