fbpx

כך חדר הפורנו למיינסטרים // רותה קופפר

0

העבודה העיקרית של מחלקת הארט בסדרה 'הצמד' הייתה לקחת פחי אשפה מלאים ולפזר את תכולתם לאורך רחובות ניו יורק בשנות ה־70, המקום והזמן שבהם מתרחשת הסדרה. מי שמכיר את הטיימס סקוור, עם השלטים הבוהקים וחלונות הראווה הפתייניים, כמעט יתקשה לזהות אותו בסדרה. פעם, לפני שהפך ביתם הנוכחי של מיליוני סוכריות m&m, הוא היה מפורסם יותר בזכות סוכריות צבעוניות אחרות, לא חוקיות. כל מעבר אקראי בסביבת רחוב 42 פינת ברודוויי לווה בהצעה נלחשת – "אפרס, דאונרס, לאפרס, סקרימרס" – והיו גם הצעות מסוג אחר. מכיוון שהטלוויזיה, עדיין, לא יכולה לעורר את חוש הריח ולהעביר את הניחוח המתוק של הגראס שעטף את האזור כמו עננים ראשונים של חורף, התמקדה 'הצמד' בטינופת הוויזואלית.

הסדרה של ג'ורג' פלקנוס ודיוויד סיימון, אבי 'הסמויה' שראוי לגזור ולשמור כל יצירה שלו, מתבוננת בין היתר בלכלוך שהותירו ברחובות של אותם ימים גם הסמים, הזנות והסרסרות, אך מתרכזת בעיקר בצמיחתה של תעשיית הפורנו שהעמיקה שורשים במרכז מנהטן. תעשיית הפורנו התקיימה בשנות ה־70 בשולי החיים, תת־תרבות שהוקצו לה כמה רחובות צרים. הפורנו והמיינסטרים היו שני מקבילים שלעולם לא נפגשים. מי שצרכו פורנוגרפיה עשו זאת בחדרי חדרים, במעטה של בושה, וכמובן לא העלו את הנושא בשיחות סלון.

סיימון, כדרכו, "מצליח להביט בעיניים סקרניות גם בתופעה המכוערת ביותר", נכתב ב'ניו יורקר', והוא עצמו סיפר בפודקאסט של המגזין כי הוא ניסה להראות בסדרה איך עברה הפורנוגרפיה "ממשהו סודי שמתקיים מתחת לדלפק – לתעשייה שגורפת מיליארדי דולרים"; ובמבט נרחב יותר ומהותי יותר – מרחק כמה עשורים שחלפו בין הזמן שמתואר בסדרה לזמן שבו משודרת הסדרה, הפך הפורנו מהפרי האסור, אם לא מבחינה חוקית אז מבחינה חברתית ומוסרית, שנמצא במדפים אחוריים בספריות הווידיאו ובגיליונות מקומטים מתחת למזרן, למצרך שנמצא בכיס של כל אדם, מבוגר וגם נער.

הפטריארכיה שלך חזרה

הנטייה הרווחת היא לייחס את הפורנו לעולם הישן. הוא הופיע כבר בפפירוסים, תחריטי קיר וציורי כדים באופן גלוי ובוטה. מאוחר יותר הוא נכתב, אויר ונכרך ברחבי העולם – מה'קאמה סוטרה', דרך ספרי המרקיז דה סאד ועד פאני היל. אבל למעשה, הפורנו, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הוא תוצר של העולם החדש, בעיקר מאז המצאת המצלמה שהעניקה לו את המסגרת שהיה זקוק לה – תיעוד של אנשים אמיתיים בסיטואציות אמיתיות.

הפורנוגרפיה הייתה מאז ומתמיד תחום אפרפר, שנוי במחלוקת ומעורר דיון. לרוב, הגישה הליברלית תטען כי פורנוגרפיה היא זכותו המוסרית של הפרט לעשות כרצונו בביתו. לפי גישה זו, איסור צריכת פורנוגרפיה הוא התערבות שלטונית גסה השקולה לפגיעה בחופש הביטוי, משום שהעקרונות העומדים בלב כל חקיקה אמורים לשמור בראש ובראשונה על מימוש הרצון האינדיבידואלי. לצורך העניין, אי אפשר להטיל וטו על צריכת פורנוגרפיה רק בגלל שחלקים בחברה רואים בה סטייה מינית, כפי שטוען רונלד דבורקין בספרו 'האם יש לנו זכות לפורנוגרפיה' (1981). לעומת זאת, סבור דבורקין כי יש להטיל סייגים על הפומביות של הפורנו. כך, למשל, הוא תומך באיסור פרסום חוצות, בהקצאת מדפים אחוריים בספריות הווידיאו ובהגבלת הגיל שבו ניתן לצרוך פורנו.

במאמר שכתבה בראשית שנות ה־90 חולקת ראי לנגטון, פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג', על גישת דבורקין. לדבריה, נשים עלולות לסבול מעצם קיומה של הפורנוגרפיה, גם אם היא נצרכת על ידי האינדיבידואל בביתו. העובדה שנשים מוחפצות או מוצגות בסרטי פורנו כנחותות, עלולה לגרור יחס דומה גם במציאות שמחוץ למסך – הן יסבלו מיחס נחות במקום העבודה, יספגו אלימות והשפלות מבני הזוג ויודרו מהזירה הציבורית. במילים אחרות: בעולם שבו יש פורנוגרפיה – יש בהכרח פגיעה במעמד האישה ומופר השוויון בין נשים לגברים. הפורנו מחזק עוד יותר את מעמד הגבר ואת העליונות הפטריארכלית בתוך החברה. המסקנה של לנגטון היא שנדרשת הגבלה על פורנו כדי למנוע אי־שוויון בחברה – והצורך הזה גובר על הפגיעה בזכויות הפרט של צרכני הפורנו. ברגע שהפורנוגרפיה מציגה את חוסר השוויון כעניין ארוטי ומלמדת דורות של גברים שהמיניות היא בראש ובראשונה עניין של שליטה ועוצמה, היא בעצם חותרת תחת הזכות לשוויון.

מצד שני, יש מי שטוען כי חוקים נגד פורנוגרפיה הם חלק מדיכוי שלטוני, משום שהם קובעים את הסטנדרטים ואת הגבולות של המיניות, הופכים אותה לחדגונית ולמעשה יוצרים חברה של אנשים חד־ממדיים. ההתקבעות הזו עלולה להסתיים בנרטיבים הזכורים לרע מדיסטופיות כמו '1984'.

ההימור של 'פלייבוי'

כנהוג בתעשיות שמגלגלות עשרות מיליארדי דולרים בשנה, הפוליטיקה הסבוכה של הפורנו כנראה לא תיפתר בקרוב, אולי אפילו לעולם לא. זה משאיר את הבמה למי שכמהים לעשות שינוי מהותי. כ־50 שנה אחרי המשבר החברתי הגדול בארה"ב שבו נולדה המימרה "עשו אהבה, לא מלחמה", הצהירה אשת הפרסום הבריטית סינדי גאלופ, באחת מהרצאות 'טד' הבוטות ביותר שנשמעו אי פעם, על מהפכה חדשה – "עשו אהבה, לא פורנו". מצד אחד, זה נשמע פשוט יותר וטבעי יותר, משום שמדובר בשני מושגים מופשטים־מוחשיים כמעט אחים, שעוסקים באותו עניין טכני של חיבור בין שני גופים. מצד שני, זה הרבה יותר מורכב, מכיוון שהעידן הטכנולוגי־אינטרנטי הוביל דור שלם לטשטוש מוסרי בנוגע לאותם שני מושגים מופשטים־מוחשיים בדיוק, שנתפסים לפעמים בטעות כתאומים סיאמיים. אם היה מבלבל להיות טינאייג'ר לפני הולדת האינטרנט, לפני עידן המידע האינסופי, לפני שניתן היה למצוא פורנו תחת כל לינק רענן – הרי שכיום זו משימה בלתי אפשרית.

גאלופ היא אחת מתומכות הפורנו הפמיניסטי, הפוזיטיב סקס, שהחל לצמוח כבר בשנות ה־80 וצובר תאוצה בשנים האחרונות. במאיות כמו אריקה לאסט השוודית מבינות יותר מתמיד: "אנחנו לא יכולות להעלים את הפורנו, אז לפחות נעשה אותו כמו שצריך". הפורנו הפמיניסטי מנהיג בראש ובראשונה קוד אתי מאחורי הקלעים במטרה לסיים את תרבות הניצול שהונהגה בתעשייה הזו מאז ומעולם, דואג לשכר שוויוני בין גברים לנשים ומספק על המסך אווירה רומנטית מעודנת יותר ומלוכלכת פחות. הבעיה היא שבשביל לתמוך בניסיון הזה, צריך לשלם: 35 דולר למנוי חודשי, 100 דולר למנוי שנתי. בעולם שהורגל בעשורים האחרונים שאין דבר כזה לשלם על תוכן, קשה להניע את הפעולה של שליחת היד לכיס.

אפילו ב'פלייבוי', המגזין של יו הפנר המנוח, הבינו את זה לא מזמן. ב־2015 קיבלה הנהלת המגזין החלטה אסטרטגית – לא לפרסם יותר תמונות עירום. ההחלטה לא נבעה משיקולים ערכיים ומוסריים, חלילה, אלא הגיעה בעקבות ירידה דרמטית במכירות. ב־1975, 40 שנה לפני ההחלטה ההיסטורית, נמכרו בממוצע 5.6 מיליון עותקים בחודש. ב־2015 הסתכמו המכירות ב־800 אלף עותקים בלבד. אם נוותר על תמונות העירום, חשבו ב'פלייבוי', נוכל להגיע לקהלים צעירים יותר. אבל הם טעו – המכירות ירדו עוד יותר, ל־700 אלף עותקים בלבד. העירום חזר ל'פלייבוי', במסווה של אמירה פמיניסטית כמובן. סקרלט ביירן, אשתו של קופר הפנר, בנו של יו הפנר, הייתה הראשונה להצטלם בעירום אחרי כמה שערים צנועים יותר. היא הודתה שאחת הסיבות לכך היא בעלה, והסיבה השנייה, לדבריה, הייתה רצון אמיתי להחזיר את השוויון בין המינים.

HBO, בקטע אירוני

התרבות הפופולרית מסרבת בדרך כלל להניח על משקל המאזניים את עמדתה בנוגע לדיון המהותי סביב פורנו. 'הצמד' היא כמעט חריגה במבט הריאליסטי שלה לתוך תעשיית הפורנו, בציפורניים המחודדות שהיא שולפת כדי לגרד את שכבת הטינופת מהאלימות, הזנות, הניצול, ההתמכרויות והפשע. גם בסדרות כמו 'פשע אמריקאי' ו'מאהבת בתשלום מראש' אפשר לזהות נקודת מבט דומה, אבל בדרך כלל יהיו אלו אזכורים חסרי משמעות.

הסגירה המהירה של המחשב הנייד עם כניסתו של אדם אחר לחדר – פעולה שמלמדת על חשש שיתפסו אותך צופה בפורנו – הפכה מזמן לקלישאה תסריטאית. בסדרה 'אוזרק', שעלתה השנה בנטפליקס, הקלישאה הזו קיבלה טוויסט קטן. האב מבין כי בנו צפה בפורנו, שוב בגלל אותה פעולה מוכרת, אבל בניגוד לסיטואציות דומות בדרמות ובסיטקומים מן העבר, הפעם מגיב האב בסלחנות. ההבנה של האב למעשה של בנו הצעיר משמשת בסדרה ככלי להעמקת המשבר בחייו, ובמקביל, היא מלמדת על שבירת החיץ וטשטוש הגבולות בין תעשיית הפורנו ותעשיית הטלוויזיה.

ההתייחסות העכשווית של האחות הטלוויזיונית הנוצצת לאחותה הפורנוגרפית השנויה במחלוקת, לא נולדה בריק מוחלט. הטלוויזיה פזלה לעבר הפורנו ברגע שהכבלים החלו להשתלט על המסך. הייתה זו טלוויזיה חדשה, בלי מגבלות ואיסורים, בלי מפרסמים קשוחים או תחושת שליחות ציבורית, עם הרבה ניבולי פה, אלימות, עירום ומין. הדרך נפרצה בסדרות של HBO, עוד בימי 'אוז' ו'הסופרנוס' ולאחר מכן גם ב'דם אמיתי', 'מצויד' וכמובן 'משחקי הכס'. בסרטון אירוני ומודע לעצמו שהעלתה HBO ב־2013, כדי לחגוג את 108 המועמדויות שלה בטקס פרסי האמי, מודיעים שחקנים מתחילים למשפחותיהם ולחבריהם כי הם עברו את האודישן. אחרי שהם מתארים את התפקידים שלהם, שכוללים תיאורים מיניים גרפיים, מזדעקים בני המשפחה והחברים: "הו לא! זה סרט פורנו!". ואז שולפים השחקנים את הטוויסט: "לא, זה לא פורנו, זה HBO!". אם כך, כולם מאושרים, בקבוקי שמפניה נפתחים, ההורים מאושרים, הכל טוב.

עם עלייתה של הסדרה 'ווסטוורלד' לפני שנה באותו ערוץ כבלים, נודע כי חלק מהשחקנים חתמו על חוזה אשר לפיו הם עלולים להתבקש "להופיע בעירום מלא, בסיטואציות הכוללות איברי מין שנוגעים באיברי מין אחרים, וכן סימולציה של מין אוראלי". כל זה מוביל לשאלה המתבקשת: אם זה נראה כמו ברווז, שוחה כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז ומקיים יחסי מין כמו ברווז, זה חייב להיות ברווז, נכון? ובכן, התשובה היא לא. "כשתראה את זה – אתה תדע", ניסח שופט בית המשפט העליון האמריקאי פורטר סטיוארט ב־1958 בעת שפסק כי הסרט 'הנאהבים' הוא לא סרט פורנו וביטל את הרשעתו של מנהל אולם קולנוע שהקרין אותו. זה קרה לא כל כך מזמן; לפני 60 שנה רצו לקנוס ולאסור אדם שהקרין סרט קולנוע שמכיל פחות קטעים "גסים" מאשר ב'משחקי הכס', למשל.

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook